בש"פ 7431/11 גבריאל אדמוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט צ' דותן ), במסגרתה התקבל ערר המשיבה ובוטלה החלטת בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופט י' לוי ), אשר הורה לשחרר את המבקש לחלופת מעצר במרכז לגברים אלימים.

2.

ביום 19.5.2011 הוגש לבית משפט השלום ברחובות כתב אישום הנושא שישה אישומים המייחסים למבקש עבירות של תקיפת בת זוג, איומים ופגיעה בפרטיות. על-פי העובדות המפורטות בכתב האישום, המבקש והמתלוננת ניהלו קשר זוגי שנסתיים ביוזמת המתלוננת. בעקבות זאת – כך על-פי כתב האישום – איים המבקש על המתלוננת במספר הזדמנויות שונות, כאשר בחלקן אף תקף אותה באופן פיסי.

3.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את המבקש עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 23.5.2011 הסכים המבקש לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר, אך ביקש לשחררו לחלופת מעצר. בהחלטתו מיום 26.5.2011, עמד בית משפט השלום (כבוד השופטת י' טויסטר ישראלי ) על מסוכנותו הגבוהה של המשיב וקבע כי לא ניתן לאיין, בשלב זה, מסוכנות זו בחלופת מעצר. יחד עם זאת, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של המבקש.

במסגרת התסקיר, קבע שירות המבחן כי המבקש הוא בעל בעיה קבועה בתחום האלימות הזוגית וכי קיים סיכון להישנות ההתנהגות הבעייתית בעתיד. בפרט, הודגש כי המערער הורשע בעבר בעבירות אלימות דומות, אשר בגינן אף ריצה עונש מאסר בפועל. עם זאת, לנוכח נכונותו של המבקש להיקלט בטיפול משמעותי, המליץ שירות המבחן על שחרורו למסגרת טיפולית אינטנסיבית וסגורה המיועדת לגברים אלימים כלפי בנות זוג.

בהמשך להכנת התסקיר, התנהל ביום 19.6.2011 דיון נוסף בבית משפט השלום. בתום הדיון, הורה בית המשפט על יציאתו של המבקש לראיון קבלה במרכז לגברים אלימים בבאר שבע ועל עריכת תסקיר משלים בעניינו. במסגרת התסקיר המשלים, ציין שירות המבחן כי המבקש עבר ראיון קבלה במרכז לגברים אלימים ונמצא מתאים. עוד ציין שירות המבחן כי המסגרת הטיפולית המוצעת על-ידי המרכז לגברים אלימים תואמת את רמת הסיכון הנשקפת מן המבקש. אי-לכך, ולנוכח ריחוקו הגיאוגרפי של המרכז ממגורי המתלוננת, המליץ שירות המבחן על שחרורו של המבקש למרכז בבאר שבע.

ביום 3.7.2011 הורה בית משפט השלום על עריכת תסקיר משלים נוסף. בתסקיר הנוסף עמד שירות המבחן על תנאי הטיפול והשהות במוסד וחזר על המלצתו לשלב את המבקש במסגרת הטיפולית-שיקומית המוצעת במרכז.

ביום 12.7.2011, כאשר שלושת התסקירים מונחים לפניו, הורה בית משפט השלום על שחרור המבקש למרכז לגברים אלימים בבאר שבע – בתנאי מעצר – בכפוף למספר ערבויות כספיות ולמספר מגבלות, שעיקרן כי המבקש יהיה מפוקח בכל שעות היממה על-ידי איש צוות וכי המבקש לא יהיה רשאי לצאת מהמרכז ללא אישור מטעם בית המשפט.

4.

המשיבה הגישה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. ביום 19.7.2011, טרם שניתנה ההחלטה בערר, הודה המבקש – במסגרת כתב אישום מתוקן – במרבית העבירות המיוחסות לו (מלבד העבירה של פגיעה בפרטיות, אשר נמחקה מכתב האישום המתוקן); ובעקבות זאת הוא הורשע בארבע עבירות של איומים ובשתי עבירות של תקיפת בת זוג.

בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ) קיבל את הערר על החלטת השחרור, והורה – בהחלטתו מיום 1.8.2011 – על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי בחינת האפשרות של הליכי שיקום צריכה להיעשות בשלב המשפט עצמו ולא בהליך המעצר – וזאת במיוחד לנוכח העובדה שהמבקש הודה במרבית העבירות המיוחסות לו בכתב האישום והורשע על פי הודאתו, כך שאין עוד עומדת לו חזקת החפות. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אין ברמת הפיקוח הקיימת במרכז לגברים אלימים בבאר שבע כדי לאיין את רמת המסוכנות הגבוהה של המבקש, אשר באה לידי ביטוי הן באובססיביות שהוא מגלה כלפי המתלוננת הן בעבירות האלימות שביצע בעבר כלפי גרושתו (אשר בגינן הורשע ונדון למאסר בפועל ולמאסר על-תנאי).

5.

ביום 14.9.2011, ולאחר שהמבקש הורשע כאמור על-פי הודאתו, התקיים בבית משפט השלום ברחובות דיון במסגרת התיק העיקרי בנושא הטיעונים לעונש. לקראת הדיון הוכן על-ידי שירות המבחן תסקיר לעניין העונש. במסגרת התסקיר עמד שירות המבחן – שוב – על מסוכנותו הגבוהה של המבקש ועל הסיכון הגבוה הקיים להישנות ביצוע עבירות דומות בעתיד. אף-על-פי-כן, המליץ שירות המבחן, כפי שהמליץ גם בעבר, על שילובו של המבקש במסגרת טיפולית במרכז לגברים אלימים בבאר שבע. לשם כך, המליץ שירות המבחן על דחיית הדיון בעניין העונש בארבעה חודשים, אשר בסופם יימסר לבית המשפט תסקיר משלים המתייחס להתקדמותו של המבקש ולהשתלבותו בטיפול. בהחלטתו מיום 14.9.2011, קיבל בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופט י' לוי ) את המלצת שירות המבחן והורה על שחרור הנאשם למעצר בית מלא במרכז לגברים אלימים בבאר שבע, בכפוף להמצאת ערבויות כספיות שונות.

6.

המשיבה הגישה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. ביום 16.9.2011 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט צ' דותן ) את הערר, בקובעו כי על המבקש להישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וכי אין מקום לשחררו למרכז לגברים אלימים בבאר שבע. בהחלטתו, נסמך בית המשפט על החלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי, מיום 1.8.2011. בית המשפט המחוזי (בהחלטתו המאוחרת) הדגיש כי לא חל כל שינוי בנסיבות מאז ההחלטה מיום 1.8.2011, מלבד קבלת תסקיר נוסף מטעם שירות המבחן, אשר דווקא "מיטיב עם [המבקש] פחות מן התסקירים שקדמו לו"; ומשכך אין מקום לסטות ממנה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה דנן, אין לשנות מן הכלל שלפיו מקומם של הליכי שיקום וגמילה הוא במסגרת גזר הדין ולא במסגרת הליכי המעצר. לבסוף, בית המשפט המחוזי הדגיש כי גם אם היה מקום לשנות מכלל זה ואף אם היה מקום לסטות מן האמור בהחלטה מיום 1.8.2011, הרי שחלופת המעצר במרכז לגברים אלימים בבאר שבע אינה מספקת בשים לב למסוכנות הגבוהה של המבקש.

7.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערר שלפני. הבקשה מורכבת משני חלקים: בחלק הראשון מתייחס המבקש לשיקולים שבגינן יש להעניק רשות לערור, ובחלק השני מעלה המבקש את נימוקי הערר עצמם.

בחלק הראשון מעלה המבקש טענות רבות. תחילה מדגיש הוא כי תיקון מספר 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), אשר במסגרתו שונה סעיף 53 לחוק, לא נועד לחול על החלטות שחרור שניתנו במסגרת התיק העיקרי ובוטלו על-ידי ערכאת הערר, ומשכך הרי שקיימת בידו זכות ערר. לחלופין, אם התיקון חל באופן שנדרשת רשות ערר, סבור המבקש כי אין לבוחנה על-פי הקריטריונים שהוגדרו בהלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), בשל שהם אינם מתאימים לבחינתן של בקשות רשות ערר בהליכי מעצר. תחת זאת, סבור המבקש כי יש לאמץ קריטריונים חלופיים וגמישים יותר, שעיקרם בשאלה אם בקשת רשות הערר מעלה טענה בעלת משקל, אשר עלולה להצדיק התערבות.

לחלופי חלופין, טוען המבקש כי גם אם קריטריונים גמישים כאמור לא יאומצו, יש להגמיש את ההלכה בנסיבות מיוחדות; ובענייננו – כך לטענת המבקש – אכן מתקיימות נסיבות מיוחדות: ראשית , מדגיש המבקש כי בית המשפט המחוזי הפך (למעשה פעמיים) את החלטת בית משפט השלום. שנית , טוען המבקש כי החלטת השחרור של בית משפט השלום מיום 14.9.2011 ניתנה על-ידי השופט שדן בתיק העיקרי, במטרה לבחון את האפשרות לנקוט במסגרת גזר הדין בדרכי ענישה בעלי אופי טיפולי-שיקומי. ההתערבות בהחלטה זו מטעם בית המשפט המחוזי אינה ראויה – כך נטען – הן בשל שהיא סותמת את הגולל על ענישה בעלת אופי טיפולי-שיקומי הן בשל שיש בה משום התערבות בשיקולי הענישה של הערכאה הדיונית. שלישית , מציין המבקש את עמדתו החיובית של שירות המבחן, אשר מהווה את הגורם המקצועי להערכת מסוכנות של נאשם.

אשר לנימוקי הערר עצמם, טוען המבקש כי החלטת בית משפט השלום מאזנת באופן ראוי בין חומרת העבירות שבהן הורשע ועברו הפלילי, מחד גיסא, לבין האינטרס השיקומי שלו ואינטרס ההגנה על שלום המתלוננת, מאידך גיסא. לשיטת המבקש, איזון זה אף עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי של השבת המבקש לחברה כאדם משוקם. עוד טוען המבקש כי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו כיום נמוכה באופן משמעותי מזו שהייתה קיימת שעה שנעצר; ומכל מקום – כך נטען – חלופת המעצר המוצעת מאיינת מסוכנות זו, ככל שהיא קיימת. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הסתמך על ההחלטה הקודמת מיום 1.8.2011, אף-על-פי שניתנה בנסיבות שונות מאלה שעמדו בפני בית המשפט בהחלטה מושאת בקשה זו. כך, נטען כי ההחלטה מושאת בקשה זו נוגעת לשאלה אם יש להפנות את המבקש להליך טיפולי טרם – ולקראת – מתן גזר הדין, ואילו ההחלטה מיום 1.8.2011 עסקה בשחרור המבקש לחלופת מעצר.

8.

המשיבה, מצידה, מדגישה תחילה כי טיעוניו של המבקש אינם חורגים מעניינו הספציפי, ומשכך אין בהם כדי להצדיק מתן רשות לערור. לשיטתה, אין בעובדה שהחלטת השחרור של בית משפט השלום ניתנה במסגרת ההליך העיקרי כדי לשנות ממסקנה זו, שכן גם החלטה על שחרור הניתנת במסגרת ההליך העיקרי היא "עניין הנוגע למעצר". עוד טוענת המשיבה כי אין בהחלטת בית המשפט המחוזי משום התערבות בשיקולי הענישה של בית משפט השלום, באשר משמעותה היחידה היא כי על בית משפט השלום לגזור את הדין תוך שהמבקש נמצא במעצר.

לגוף העניין, נסמכת המשיבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, צדק בית המשפט כאשר הסתמך, בהחלטה מושאת בקשה זו, על החלטתו הקודמת מיום 1.8.2011, שכן אף אם יש רלוונטיות לכך שהחלטת השחרור של בית משפט השלום מיום 14.9.2011 ניתנה במסגרת ההליך העיקרי, אין בכך כדי לאיין את יתר הנימוקים שעליהם עמד בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 1.8.2011 – וביניהם: המסוכנות הגבוהה של המשיב ואי-התאמתה של חלופת המעצר במרכז לגברים אלימים בבאר שבע.

9.

דין הערר להידחות . סעיף 53(א) לחוק המעצרים – בנוסחו לאחר תיקון 8 – קובע כי ערר שני בענייני מעצרים טעון רשות. סעיף זה, בנוסחו החדש, חל כמובן גם על ענייננו, ואין כל בסיס לטענת המבקש לפיה הנוסח החדש אינו חל החלטות שחרור שניתנו במסגרת התיק העיקרי ובוטלו על-ידי ערכאת הערר. עם זאת, צודק המבקש בכך שהמבחנים אותם יש להחיל בעת בחינת בקשות רשות לערור בענייני מעצרים טרם הובררו עד תום בפסיקה (לסקירת הגישות השונות שהובעו בפסיקה, ראו: בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2011)). בבש"פ 7330/11 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.2011) הבעתי דעתי בעניין זה, מבלי לקבוע מסמרות. בדומה, גם במקרה דנן אינני רואה צורך להכריע בעניין, שכן אף אם אקבל את הבקשה, דין הערר להידחות לגופו.

לאחר שבחנתי את התסקירים שהוגשו בענייננו של המבקש, את מכלול ההחלטות של בתי המשפט דלמטה ואת הטענות השונות של הצדדים, שוכנעתי כי אין מקום – בשים לב למסוכנות הגבוהה של המשיב – לשחררו לחלופת מעצר טרם נתינת גזר הדין בענייננו. אמנם, לזכות המבקש עומדת המלצתו החיובית של שירות המבחן, אולם המלצה זו – יש לזכור – אינה חזות הכל. בבואו לשקול את אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, על בית המשפט לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים (ראו: בש"פ 1306/09 גרבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2009)); ובענייננו, סבורני כי מכלול השיקולים מוליך למסקנה כי על האינטרס השיקומי של המבקש לסגת מפני האינטרסים העומדים מנגד, ובראשם אינטרס ההגנה על שלום המתלוננת, לנוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב. מסוכנות זו תוארה בתסקיר האחרון שהוגש מטעם שירות המבחן כדלקמן:

אנו מתרשמים מגבר, בעל תפיסות ג'נדריאליות נוקשות ביחס לתפקידי גבר ואישה, בעל צורכי שליטה גבוהים, המתנהל בתוקפנות ורכושנות במסגרת מערכות יחסים זוגיות, במיוחד במצבי לחץ וחוסר וודאות. לאור העובדה כי בעבר [המבקש] ריצה תקופת מאסר בגין ביצוע עבירת אלימות זוגית, לא ברור עד כמה לענישה מסוג זה הייתה השפעה מרתיעה עליו ולהערכתנו ללא שינוי בדפוסי התנהגותו האלימים, קיים סיכון להישנות ביצוע עבירות דומות בעתיד.

10.

בטרם סיום, אבקש להדגיש כי אין בהחלטה זו משום הבעת דעה בנוגע לגזר הדין הראוי בעניינו של המבקש. הבעת דעה כאמור גם לא הייתה בהחלטת בית המשפט המחוזי. לעניין זה יפים דבריו של השופט א' גרוניס בבש"פ 10325/06 מדינת ישראל נ' מלסה , פס' 6 (לא פורסם. 14.12.2006):

...עצם העובדה שמחליט אני לקבל את הערר אינה צריכה להשליך כהוא זה על שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לעונש הראוי שיוטל על המשיב. החלטתי אומרת אך זאת, כי על הערכאה הדיונית לגזור את הדין תוך שהמשיב נמצא במעצר. אינני מביע כל דעה ולא כל רמז באשר לגזר הדין הראוי.

אשר על כן, הערר כאמור נדחה. המשיב יישאר במעצר עד שייגזר דינו. למותר לציין, כי על בית משפט השלום להקדים, ככל הניתן, את הדיון שנקבע בנושא הטיעונים לעונש.