בש"פ 7662/13 יניב בנסוסן נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' ברנט ) בעמ"ת 5611-11-13 מיום 7.11.2013 שהורה על הארכת מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, לאחר שנתקבל עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון ( השופט מ'

מזרחי ) במ"ת 1719-11-13 מיום 3.11.2013 שהורה על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

2.

ביום 3.11.2013 הוגש נגד המבקש כתב אישום הכולל שני אישומים נפרדים בעבירות של איומים כלפי שני שוטרים. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. בבקשה נטען כי קיימות בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ובהן בין היתר דוחות פעולה של השוטרים המתארים את נסיבות מעצרו של המבקש ואת התנהגותו המאיימת, וכן הודעת המבקש עצמו. כמו כן נטען בבקשה כי למבקש עבר פלילי מכביד, 13 הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש, סמים, עבירות נגד שוטרים ואיומים. לחובת המבקש גם מאסרים מותנים בני- הפעלה: האחד, בן שלושה חודשים בגין עבירת איומים (ת"פ 46532-11-11); השני, בן שישה חודשים בגין עבירת איומים (ת"פ 4508/2008); השלישי, בן עשרה חודשים בגין עבירת אלימות מכל סוג לרבות עבירה של איומים (ת"פ 5361-01-11), בתיק שבו נגזרו על המבקש גם 29 חודשי מאסר לריצוי בפועל. המשיבה הוסיפה וטענה כי העבירות המיוחסות למבקש ונסיבות ביצוען מקימות עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, וכי אין כל חלופת מעצר אשר תוכל לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו.

3.

בית משפט השלום בראשון לציון (השופט מ'

מזרחי ) קבע כי בשים לב להסכמת ב"כ המבקש לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו, קמה אמנם עילת מעצר, אך מדובר בעילה מוחלשת ביותר, הגם שלמבקש עבר פלילי מכביד. בית משפט השלום הוסיף וציין כי חששהּ של המשיבה כי אם ישוחרר המבקש מן המעצר תיגרם פגיעה לשוטרי משטרת ישראל, הוא חשש ערטילאי שאינו נובע בהכרח ממילותיו המאיימות של המבקש. עוד התייחס בית משפט השלום לטענתו של המבקש כי "מסר... את דברי האיומים" בהיותו בגילופין וקבע כי אין לבטל טענה זו. לפיכך, הורה בית משפט השלום לשחרר את המבקש ממעצרו בתנאים הבאים: א. התחייבות עצמית בסך של 20,000 ₪; ב. ערבות צד ג' בסך של 20,000 ₪; הפקדה כספית בסך של 6,000 ₪; איסור יצירת קשר עם שני השוטרים המתלוננים, וצו הרחקה למרחק של 1 ק"מ ממשטרת ראשון לציון. נגד החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי וביקשה להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת מ' ברנט ) קיבל את הערר וקבע כי לא ניתן לתת אֵמון במבקש. צויין כי המבקש "אימץ לעצמו דפוס התנהגות של מי שאינו ירא מן החוק אלא עושה דין לעצמו" (שם, פסקה 14). עוד נקבע כי שגה בית משפט השלום כשסבר כי המסוכנות של המבקש מוחלשת וכי החשש הנשקף ממנו ערטילאי. "התנהגותו... מלמדת על מסוכנות כלפי כל גורמי אכיפת החוק... ומשכך מהווה סיכון גם לציבור ובטחונו" (שם). באשר לחלופת המעצר, צויין כי המבקש הוכיח פעם ופעמיים בהתנהגותו "כי אין הוא מתייחס להוראות בית המשפט כמחייבות" (שם, פסקה 17), וככזה לא ניתן לתת בו אמון ולהורות על שחרורו, לא כל שכן בתנאים המגבילים אשר נקבעו על-ידי בית משפט השלום.

5.

טענתו העיקרית של המבקש היא כי מתעוררת בנסיבות העניין שלפנינו שאלה משפטית עקרונית – מדוע אין להורות על שחרורו של אדם בגין עבירה של איומים, שלדבריו "איננה מקימה כשלעצמה עילת מעצר" . המבקש טוען כי הנסיבות בעניינו הן אף פרטניות וחריגות, וככאלה מצדיקות מתן רשות לערור. כך למשל, מציין המבקש כי בעת השמעת האיומים היה בגילופין, והוא מלין על כך שבהחלטת בית המשפט המחוזי נפלה שגגה ונכתב כי "טענה זו לא נטענה על ידי המשיב [המבקש – נ' ס'], ואף לא הועלתה על ידי בא כוחו בבית המשפט קמא" . המבקש טוען כי מיד עם חקירתו במשטרה חזר והדגיש כי הוא מתנצל בפני השוטרים וכי אין בלבו דבר כלפיהם. לדידו, אין בעברוֹ הפלילי ובמאסרים המותנים שלחובתו כדי להקים עילת מעצר בגין עבירת איומים שלא גלשה מן המלל אל המעש. עוד ציין המבקש, כי בית המשפט המחוזי הורה באופן בלתי-מידתי על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים מבלי שבחן כלל את אפשרות החמרת תנאי השחרור בערובה שנקבעו על-ידי בית משפט השלום. לפיכך, סבור המבקש כי יש לבחון אפשרות לשחרורו לחלופת מעצר.

6.

לאחר עיון בנימוקי הבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין זה מסוג המקרים המצדיקים מתן רשות לערור ב'גלגול שלישי'. אמת המידה למתן רשות לערור בענייני מעצרים נגזרת מהלכת 'חניון חיפה' (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא שוכנעתי כי העניין הנדון מעורר שאלה משפטית עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש (ראו בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.2011), בפסקה 7 להחלטת השופטת ע' ארבל ). גם לא הוכח כי מתעוררות בעניין דנן נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות זאת, כגון פגיעה לא מידתית בזכויותיו של המבקש (ראו למשל: בש"פ 4900/12 מדינת ישראל נ' פלוני (25.6.2012), בפסקה 8 להחלטת השופט ח' מלצר ; בש"פ 107/12 פלוני נ' מדינת ישראל (12.1.2012), פסקה י' להחלטת השופט א' רובינשטיין ); בש"פ 5721/12

בביקר נ' מדינת ישראל (14.8.2012), בפסקה 9 להחלטת השופט א' שהם ). עניינו של המבקש נדון בקפידה. העובדה כי הערכאות נחלקו בדעותיהן ביחס לאפשרות להורות על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערר (ראו למשל: פסקה 15 להחלטת השופטת ד' ברק-ארז בבש"פ 5809/13 פארס נ' מ"י (8.9.2013); סיפא לפסקה 11 להחלטת השופטת ד' ברק-ארז בבש"פ 1200/13 אזולאי נ' מ"י (24.2.2013); פסקה 11 להחלטת השופט ח' מלצר בבש"פ 8481/12 מרואן נ' מ"י (26.11.2012); פסקה 9 להחלטת המשנה לנשיאה א' ריבלין בבש"פ 7431/11 אדמוני נ' מ"י (27.10.2011);

פסקה 3 להחלטת השופט י' עמית בבש"פ 5504/11 מיארה נ' מ"י (15.8.2011); לדעה שונה במקצת, ראו סיפא לפסקה 12 להחלטת השופט י' דנציגר בבש"פ 4215/12 מלכה נ' מ"י (11.6.2011)).

7.

למעלה מן הצורך אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. אומנם דומה כי נפלה שגגה בפסקה 9 להחלטת בית המשפט המחוזי המתייחסת לטענת השכרות, אך אין בכך כדי לשנות מהמסקנה המתבקשת להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים. החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת היטב ולא מצאתי כי נפלה בה טעות מהותית. בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי ב"כ המבקש לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, הפנה לגיליון הרשעותיו של המבקש, לרבות המאסרים המותנים שלחובתו, בחן בקפידה את המסוכנות הנשקפת מהתנהגותו וכן את האפשרות לאיינה על-ידי חלופת מעצר.

לא בכדי הובע חוסר אמון במבקש, תנאי בלעדיו איִין לשחרור לחלופת מעצר. במעשיו העיד המבקש על עצמו לכאורה כי מורא החוק אינו חל עליו. עברוֹ הפלילי המכביד, לרבות בעבירות של איומים, מאפיל על האפשרות לשחררו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. אף אני שוכנעתי כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר אלא על-ידי מעצר ממש.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית.