בש"פ 1200/13 שי אזולאי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ת 57804-01-13, השופטת ר' יפה-כץ ) מיום 31.1.2013 שקיבל את עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום באשקלון (מ"ת 59558-12-12, השופטת נ' שמואלי-מאייר ) לשחרר את העורר למעצר בית בתנאים מגבילים.

תמצית הרקע העובדתי וההליכים הקודמים

2.

כנגד המבקש ונאשם נוסף (להלן: הנאשם הנוסף ) הוגש ביום 30.12.2012 כתב אישום המייחס להם, בשני אישומים, עבירות של כניסה והתפרצות למקום מגורים בצוותא חדא לפי סעיפים 406(ב) ו-29(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; ניסיון כניסה והתפרצות למקום מגורים בצוותא חדא לפי סעיפים 406(א), 29(א) ו-25 לחוק העונשין; והיזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין. על-פי עובדות כתב האישום, המבקש ניסה לפרוץ בליל האירוע לשתי דירות מגורים באמצעות טיפוס על פיגומים וכניסה דרך חלונות הדירות, שעה שהנאשם הנוסף המתין ברכב בקרבת מקום. ניסיונו השני של המבקש צלח בידו, והוא נטל עמו מהדירה רכוש וכסף מזומן.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של המבקש והנאשם הנוסף עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשה נטען כי מצויות בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, וכן נטען כי קמה בעניינם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

4.

בדיון בבקשה לעוצרו עד תום ההליכים (שהתקיים בנפרד מן הדיון בעניינו של הנאשם הנוסף) לא חלק המבקש על קיומן של תשתית ראייתית לכאורית ושל עילת מעצר, אך ביקש לשחררו למעצר בית בתנאים מגבילים. שירות המבחן, אשר הגיש תסקיר בעניינו של המבקש, התרשם כי מדובר ב"צעיר בעל מערכת ערכים לקויה ודפוסים מכשילים על פיהם פועל במצבי לחץ ומשבר", אשר נחשף לחברה עבריינית בגיל צעיר, לאחר שחווה חסכים רגשיים וגדל בחסותן של דמויות הוריות שהתקשו בהצבת גבולות. בתסקיר צוין כי המבקש – שהוא בן 21, נשוי ואב לתינוק – הופנה בעבר לשירות המבחן לנוער לאחר שהורשע עוד בהיותו קטין בעבירות של פירוק חלקים מרכב והחזקת סמים לצריכה עצמית, אך התקשה לקחת אחריות על מצבו ולהפיק תועלת מההליך הטיפולי. נוכח האמור, שירות המבחן סבר שקיים בעניינו של המבקש סיכון גבוה להישנותה של התנהגות עבריינית. באשר לחלופת המעצר המוצעת – מעצר בית בפיקוח אמו ורעייתו של המבקש – שירות המבחן התרשם שהמפקחות המוצעות מבינות את משמעות תפקידן ויש ביכולתן להציע פיקוח רציף, אך התלבט באשר לסמכותיותן וליכולתן להציב גבולות להתנהגותו של המבקש. בסופו של יום, חרף ההתלבטות, המליץ שירות המבחן לשחרר את המבקש לחלופת המעצר המוצעת, בהתחשב בכך שזהו לו מעצרו הממושך הראשון ושהוא חווה אותו לאחר שהפך לאב. שירות המבחן סבר כי נסיבות אלה עשויות לשמש גורם מרתיע ומציב גבולות, וכי ניתן "לנצל את משבר המעצר הנוכחי לצורך גיוסו להליך טיפולי ועריכת שינוי בדפוסי חשיבתו והתנהגותו".

5.

בית משפט השלום, לאחר ששמע את המפקחות המוצעות, התרשם כי יהיה בידן לספק פיקוח מלא ורציף, וכי המשיב יישמע להוראותיהן ויקפיד על עמידה בתנאי השחרור. בית המשפט אמנם ציין כי ספק אם המפקחות ערות די הצורך לחומרת המעשים המיוחסים למבקש בכתב האישום, אך הוסיף וקבע כי בנסיבות העניין, "עיבוי" הפיקוח האנושי באמצעות איזוק אלקטרוני וערבויות מתאימות ייתן מענה הולם לכך. משכך, הורה בית משפט השלום על שחרורו של המבקש למעצר בית מלא.

6.

כנגד החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט קמא. ביום 31.1.2013 התקבל הערר, ובית המשפט קמא הורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, תוך דחיית החלופה של שחרורו למעצר בית. בית המשפט קמא ציין כי מלבד גילו הצעיר של המבקש, אין נימוקים שיש בהם כדי להצדיק את שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט קמא סבר כי מסקנתו של שירות המבחן, לפיה יש לשחרר את המבקש ממעצר על מנת לפתוח בהליך טיפולי, אינה נתמכת בניסיון העבר של המבקש עם שירות המבחן לנוער, ומכל מקום מקומו של ההליך הטיפולי הוא בשלב גזירת הדין ולא בשלב המעצר. באשר לטיב החלופה המוצעת, בית המשפט קמא הדגיש כי אף מתסקיר המעצר עולה שאמו של המבקש אינה מסוגלת להציב לו גבולות, ואילו רעייתו כלל לא הייתה מודעת למעשיו הפליליים של בן זוגה, ולכן ספק אם תוכל לפקח עליו. בית המשפט קמא הוסיף והעיר, כי לא יהיה זה ראוי "מבחינת המסר שיש לשלוח לציבור באשר לדרך בה על ביהמ"ש לנקוט כדי לשמור על בטחונו ורכושו", אם נאשם שיש ראיות של ממש לכך שפגע ברכושו של הציבור ישוחרר לסביבה אשר לא הציבה לו גבולות בעבר.

בקשת רשות לערור

7.

בקשת הרשות לערור שבפניי מכוונת כנגד החלטתו של בית המשפט קמא. המבקש סבור כי החלטה זו מעוררת שתי סוגיית משפטיות עקרוניות, המצדיקות מתן רשות ערעור: ראשית , המבקש טוען כי ההחלטה "עוקפת" את התרשמויותיהם המקצועיות והבלתי אמצעיות של שירות המבחן ובית משפט השלום מהמפקחות המוצעות, שעה שבית המשפט קמא עצמו לא שמע אותן כלל; שנית , המבקש סבור שבית המשפט קמא נסמך על שיקולים שעניינם "אמון הציבור", שאין להם מקום

בהחלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים, שמטרתו היא מניעתית ולא הרתעתית.

דיון והכרעה

8.

לאחר שבחנתי את בקשת הרשות לערור, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להזדקק לתגובת המשיבה.

9.

מאז תוקן חוק המעצרים ( חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים)

(תיקון מס' 8), התשע"א-2010, ס"ח 654 ) הערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בערר שהוגש על החלטה של בית משפט השלום בענייני מעצרים נדון ברשות בלבד,

"בגלגול שלישי". אמות המידה שעל-פיהן ניתנת רשות זו טרם גובשו במלואן, אך דומה שלפחות ביחס לעיקרי הדברים שוררת הסכמה. ככלל, יש להחיל על בקשה מעין זו אמות המידה הדומות לאלה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ), בשינויים המחויבים מן השוני במאטריה המשפטית ובסוג העניינים שעומד על הפרק. דיון בנושא של מעצר "בגלגול שלישי" יישמע, אם כן, במקרים מיוחדים – מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או בהתקיים נסיבות פרטניות חריגות (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.2011), בפסקאות 7-6; בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (8.8.2011) בפסקאות 4-2; בש"פ 5721/12 בביקר נ' מדינת ישראל (14.8.2012) (להלן: עניין בביקר ) בפסקה 9). הנסיבות החריגות שעשויות להצדיק מתן רשות לערור טרם הוגדרו במלואן, אך ניתן לומר שהן נסבות על מקרים שבהם ההחלטה נגועה בפגיעה קשה וקיצונית בזכויות הנאשם או בשלום הציבור וביטחונו (ראו עניין בביקר , שם; בש"פ 684/12

ברטלר נ' מדינת ישראל (31.1.2012), בפסקה 11). מכל מקום, בנסיבות העניין אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, מאחר שבקשת הרשות לערור מושתתת ברובה על טענות בדבר סוגיות משפטיות עקרוניות לכאורה שאותן מעוררת החלטתו של בית המשפט קמא. ככל שהמבקש טען, בשפה רפה, גם לקיומן של נסיבות אישיות מיוחדות, לא מצאתי בטענותיו אלה ממש.

10.

בניגוד לנטען, המבקש לא הצליח להצביע על שאלות משפטיות כלליות ובעלות חשיבות שמעוררת

החלטתו של בית משפט קמא.

11.

אין בסיס לטענה שבית המשפט קמא היה מנוע מלהתערב בהחלטתו של בית משפט השלום, אך בשל כך שזו הושתתה גם על שמיעתן וחקירתן של המפקחות המוצעות. לו הייתה מתקבלת עמדתו של המבקש בעניין זה הרי שלמעשה ערר בדבר שחרור לחלופת מעצר לא היה יכול להתקבל בשום מקרה. זאת ועוד: בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על העובדות שהונחו בפניו של בית משפט השלום, ואך שיקלל אותן באופן שונה. בפני בית המשפט קמא הונחו כלל הנתונים הרלבנטיים הנדרשים להכרעתו, לרבות חומרי החקירה המצויים בידי המשיבה, עמדתו של שירות המבחן וממצאיו של בית משפט השלום. הוא שקל את כולם, ובסופו של יום הגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בית משפט השלום – בכך אין כל פגם. זהו תפקידו. חשוב לזכור, בהקשר זה, כי בהחלטות שעניינן מעצר עד תום ההליכים ושחרור בערובה דומה מעמדו של בית המשפט השומע את הערר למעמדו של בית המשפט קמא, והוא רשאי לשקול מחדש ובאופן עצמאי את כל החומר הנוגע לעניין (ראו סעיפים 53 ו-54 לחוק המעצרים וכן למשל: בש"פ 116/96 אסרף נ' מדינת ישראל

(5.1.1996); בש"פ 1488/06 פלוני נ' מדינת ישראל (19.2.2006), בפסקה ז'). לא למותר להזכיר, כי עצם העובדה שבית המשפט המחוזי הפך את החלטתו של בית משפט השלום אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות לערור "בגלגול שלישי" (ראו למשל: בש"פ 5504/11 מיארה נ' מדינת ישראל

(15.8.2011), בפסקה 4; בש"פ 8481/12 מרואן נ' מדינת ישראל

(26.11.2012), בפסקה 11).

11.

גם דין טענתו השנייה של המבקש להידחות. אכן, מטרתו של מעצר עד תום ההליכים היא מניעתית, ולא הצהרתית, וברי כי חרף החשיבות הנודעת לאמון הציבור במערכת המשפט, "דעת הקהל" אינה יכולה להוות עילה למעצר. עם זאת, דומה שהמבקש קורא אל תוך החלטתו של בית המשפט קמא יותר משיש בה. החלטה זו אך נותנת ביטוי להכרה בחשיבות הנודעת לשמירה על שלומו ורכושו של הציבור. זאת ועוד: קריאת ההחלטה בכללותה מלמדת כי זו הושתתה, בעיקרו של דבר, על הכרעה קונקרטית ביחס להערכתו את נסיבות המקרה: על התרשמותו של בית המשפט קמא כי לא ניתן לתת אמון במבקש ועל חששו כי חלופת המעצר המוצעת לא תציב לו גבולות מספקים.

12.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות לערור נדחית.