בש"פ 1410/13 אלמוג הזמי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עמ"ת 14362-02-13, סגן הנשיאה א' יעקב ) מיום 17.2.2013, שדחה את עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (מ"ת 4667-08-12, השופט מ' מזרחי ) והורה על המשך מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

2.

מעצרו של המבקש, כמו גם כתב האישום שבגינו הוא התבקש, נובע מסכסוך מר בינו לבין הוריו, ובפרט אמו, המתגוררת בסמוך לו – סכסוך אשר נמשך מזה שנים רבות וכבר הוביל בעבר להליכים פליליים קודמים. ביום 3.6.2012 הוגש נגד המבקש לבית משפט השלום בראשון לציון

כתב אישום, שייחס לו עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) (ת"פ 1928-06-12). על פי המתואר בכתב אישום זה, המבקש הגיע ליחידת הדיור שבה מתגוררת אמו בעת שזו שהתה בבית, דפק בחוזקה על הדלת, השליך עליה חפצים שונים והשמיע איומים לפיהם יהרוג אותה. עם הגשתו של כתב אישום זה שוחרר המבקש בתנאים שכללו, בין היתר, צו הרחקה ואיסור יצירת קשר עם האם, וכן צו האוסר עליו להימצא ברדיוס של קילומטר מן הנכס שבו התגוררה, ובו התגורר אף הוא (ביחידת דיור נפרדת) עד אותה עת (החלטתה של השופטת ה' סילש במסגרת מ"ת 1941-06-12). כחודשיים לאחר מכן, ביום 2.8.2012, הוגש כנגד המבקש כתב אישום נוסף (ת"פ 4658-08-12), אשר ייחס לו, בשני אישומים, עבירה של היזק בזדון לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין ושתי עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב אישום זה, המבקש שהה בשתי הזדמנויות במהלך חודש יולי 2012 סמוך לנכס שבו מתגוררת אמו, בניגוד לצו ההרחקה שהוצא נגדו. בפעם הראשונה הוא ריסס כתובות נאצה על קירות ורצפת הבית, ואילו בפעם השנייה תקף את אביו, שהגיע למקום, וחנק אותו בצווארו.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום השני הגישה המשיבה בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים נגדו (וכן לעיון חוזר בהחלטתה של השופטת סילש ), אשר נדונה בפני השופטת ש' קיסר (מ"ת 4667-08-12). השופטת קיסר עמדה בהחלטתה על עברו הפלילי של המבקש – הכולל הרשעות בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון בטיחותי ונהיגה ברכב ללא רישיון, כמו גם ארבעה כתבי אישום תלויים ועומדים בגין עבירות אלימות שונות, רובן כלפי אמו. בהמשך לכך, היא נדרשה גם לקושי לתת במבקש אמון, לאחר שהפר בשתי הזדמנויות שונות את תנאי שחרורו. בסופו של דבר, ביום 9.8.2013, הורתה השופטת קיסר על עריכת תסקיר של שירות המבחן בעניינו של המבקש, וכן הורתה על מעצרו עד למתן החלטה אחרת. התסקיר שהוגש נמנע מלהמליץ על שחרורו של המבקש לחלופת המעצר המוצעת, בפיקוח אחותו המתגוררת בירושלים. זאת, בראש ובראשונה, נוכח התרשמותו של שירות המבחן כי בין המבקש להוריו שורר "סכסוך עמוק, טעון יצרים ובלתי ניתן לגישור", והערכתו כי המבקש יתקשה לשמור על מרחק מהוריו ומהנכס שבו מתגוררת האם – נכס העומד במוקדו של מאבק הגירושין הממושך בין הורי המבקש, וקשור במידה רבה גם בסכסוך שבין המבקש להוריו. בנוסף לכך, שירות המבחן סבר כי אחותו של המבקש, חרף נכונותה ואיכויותיה, אינה מבינה את מלוא הנטל הכרוך בתפקיד של מפקחת יחידה. הדיון בתסקיר התקיים ביום 2.9.2012, בפני השופט ר' ארניה . נוכח עמדתו של שירות המבחן ובהתחשב ביתר נסיבות העניין, קבע השופט ארניה שלא ניתן לתת אמון בכך שהמשיב לא ישוב אל מקום מגורי אמו ויפגע בה. על כן, הוא הורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

4.

ביום 9.1.2013 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של השופט ארניה . בקשה זו הושתתה בעיקרה על הטענה כי במהלך שמיעת העדויות בהליך העיקרי השתנה המערך הראייתי באופן המצדיק את שחרורו של המבקש לחלופת מעצר. הבקשה נדונה בפני השופט מ' מזרחי ונדחתה ביום 7.2.2013, לאחר שנקבע כי לא חל שינוי משמעותי במערך הראייתי, ולא כל שכן שינוי שניתן ללמוד ממנו על זיכויו העתידי של המבקש. ערר הוגש על ההחלטה מיום 7.2.2013 נדון ביום 17.2.2013 בפני סגן הנשיאה יעקב , אשר סבר גם הוא כי לא חל במערך הראייתי שינוי המצדיק בחינה מחדש של עניינו של המבקש. עם זאת, הוא קבע כי התמשכות ההליכים והעובדה שהמבקש מצוי במעצר מזה כשבעה חודשים מצדיקים בחינה של החלופה החדשה שהוצעה בפניו

– בפיקוחם של אחות המבקש ובן זוגה. משכך, הוא הורה לשירות המבחן להגיש בתוך 14 יום תסקיר משלים אשר יבחן את חלופת המעצר החדשה.

5.

הבקשה שבפני למתן רשות לערור מופנית כנגד החלטה זו של בית המשפט קמא. המבקש טוען כי אין הצדקה, בהתחשב בטיבן של העבירות המיוחסות לו, להחזיקו במעצר במשך תקופה העולה על תקופת המאסר אשר צפוי כי תושת עליו אם יורשע. בא-כוח המבקש מוסיף וטוען כי בחודש ינואר 2012 המשיבה פנתה למבקש – במישרין ולא באמצעות בא-כוחו – בהצעה להסדר טיעון שבמסגרתו יוכל "להודות בתיק ולהשתחרר באופן מיידי". בנסיבות אלו, טוען בא-כוח המבקש, לא יכולה המסוכנות הנשקפת לכאורה ממרשו להצדיק את החזקתו במעצר, שהרי אם יודה בעבירות המיוחסות לו ממילא ישוחרר על אתר. יצוין, כי לטענה זו לא הובאו תימוכין, ועיון בפרוטוקול הדיון בבקשת העיון החוזר מיום 7.2.2013 מעלה שהדברים הוכחשו על ידי המשיבה מכל וכול.

6.

לאחר שבחנתי את בקשת הרשות לערור באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להזדקק לתגובת המשיבה.

7.

כידוע, רשות לערור על החלטה של בית המשפט המחוזי בערר שהוגש על החלטה של בית משפט השלום בענייני מעצרים תינתן במקרים מיוחדים, כאשר בקשת הרשות מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או בהתקיים נסיבות פרטניות חריגות (ראו: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.2011); בש"פ 5721/12

בביקר נ' מדינת ישראל (14.8.2012), בפסקה 9; כמו כן, ראו החלטתי בבש"פ 1200/13 אזולאי נ' מדינת ישראל (24.2.2013 ), בפסקה 9).

8.

המבקש לא הצביע על שאלה משפטית כללית שמעוררת בקשתו, ואף לא על נסיבות פרטניות חריגות שמצדיקות מתן רשות לערור.

9.

בעיקרו של דבר, אין להתעלם מכך שהמבקש עצמו אחראי במידה רבה למעצר הממושך שבו הוא נתון, בהתחשב בכך שהוא הפר את תנאי שחרורו ובכך ניצל לרעה את האמון שנתן בו בעבר בית משפט השלום. מכל מקום, העיקר הוא זה: בית המשפט קמא היה ער לקושי שמצבו של המבקש מעורר, ולפיכך הורה על עריכת תסקיר מעצר שיבחן את שחרורו לחלופת מתאימה. בית משפט השלום, כך נראה, היה ער אף הוא לדחיפות שנודעת לעניין, ועל כן התעתד לקיים את הדיון בתסקיר המשלים ביום 4.3.2013, אלא שלבקשת המשיב נדחה מועד הדיון ליום 14.3.2013. כך או אחרת, בעת הזו, אין מקום להידרש לטענותיו של המבקש בעניין התמשכות מעצרו, בטרם התקיים הדיון האמור בבית משפט השלום, שהוא המסגרת המתאימה לדיון בכך.

10.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות לערור נדחית.