בש"פ 2916/13 דניאל בוגוטה נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במסגרת עמ"ת 38568-03-13 (השופט צ' קפאח ) מיום 24.3.2013, לעצור את המבקש עד תום ההליכים נגדו. בהחלטה זו התקבל עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב במסגרת מ"ת 8162-07-12 (השופטת מ' בן ארי ) מיום 19.3.2013 שהורה לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

2.

המבקש, יליד 1985, נעצר ביום 12.1.2013 בעקבות אירוע שבו התחזה לשוטר, ניגש למתלונן, ערך על גופו חיפוש ואף תקף אותו על מנת לגנוב (וזאת בתקופה שבה היה משוחרר למעצר בית במסגרת הליך קודם שבו הוגש נגד המבקש כתב אישום שייחס לו עבירה של חבלה במזיד ברכב (ת"פ 8139-07-12), הוא הורשע לפי הודאתו ונשלח לשירות המבחן לצורך הכנת תסקיר). בגין מעשיו בגדרו של אותו אירוע הוגש כנגד המבקש כתב אישום נוסף המייחס לו עבירות של התחזות כעובד ציבור (עבירה לפי סעיף 283(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )); תקיפה לשם גניבה (עבירה לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין); תקיפה סתם (עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין); והפרת הוראה חוקית (עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין). ביום 13.1.2013 הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות אלו.

3.

גם במקרה זה, נלוותה להגשת כתב האישום בקשה למעצר עד תום ההליכים. בהחלטת בית משפט השלום מיום 19.3.2013 נקבע כי המבקש יוחזק בתנאים של מעצר בית במושב חצבה, כשלכך יתווספו ערבות מצד המפקח עליו וערבות עצמית. בית משפט השלום ציין כי הוגשו מספר תסקירים בעניינו של המבקש, והוסיף כי למרות שהתסקיר הראשון התייחס להיעדרה של מוטיבציה להליך טיפולי ולמסוכנותו של

המבקש, הוא התרשם לחיוב מן המפקח שהוצע ומחלופת המעצר. עוד צוין בהחלטה זו כי למרות שלמבקש יש עבר פלילי, הרי שמרבית הרשעותיו הן מבית המשפט לנוער, וכי חלופת המעצר שהוצעה תואמת את המלצת שירות המבחן בדבר הפניית המבקש לאפיק טיפולי.

4.

כנגד החלטתו זו של בית משפט השלום, הוגש ערר מטעם המדינה. בין היתר נטען על ידי המדינה כי חלופת המעצר שנקבעה איננה מתאימה לתפיסה של אפיק טיפולי, מאחר שמדובר במושב בערבה, שבו מתקיימת פעילות של תיירות וחקלאות. יתרה מכך, טענה המדינה כי שחרורו של המשיב לחלופה במקום שמהווה אתר תיירות, מסכן את שלום הציבור ובטחונו – בשל התמכרותו של המבקש לסמים ואלכוהול. עוד נטען כי שגה בית משפט השלום שעה שלא נתן משקל מספק לעבר הפלילי המכביד של המבקש, אשר כולל, מלבד הרשעות, גם הפרה של תנאי שחרור.

5.

בית המשפט קמא קיבל את הערר וקבע כי המבקש יימצא במעצר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט קמא ציין כי לנוכח עברו הפלילי העשיר והמכביד של המבקש, אשר כולל עבירות אלימות רבות, חלופת המעצר שנקבעה איננה הדוקה דיה ועל כן אין בה כדי לאיין את הסיכון הנשקף מהמשיב. בפרט נקבע כי חלופת המעצר שנקבעה איננה ראויה – הן בשל חלוקת הפיקוח בין שלושה אנשים שונים, והן מאחר המבקש היה אמור לעבוד באתר תיירות.

6.

הבקשה למתן רשות לערור מופנית כנגד החלטה זו של בית המשפט קמא. לשיטת המבקש, המדובר במקרה שבו מתגלות נסיבות מיוחדות המצדיקות גמישות רבה יותר ביחס לאפשרות ליתן רשות ערר. ראשית, טוען המבקש כי החלטתו של בית המשפט קמא שוללת ממנו מסגרת של שייכות ותמיכה, ובאופן רחב יותר – שוללת את הסיכוי של המבקש להשתקם ולהקים תא משפחתי יציב עם אשתו ההרה, דווקא בתקופה זו שבה אפשרות זו נפתחה לפניו לראשונה בחייו. שנית, המבקש טוען כי גם לגופו של עניין יש להורות על חלופת מעצר בעניינו, בהתחשב במכלול השיקולים הבאים: נסיבותיו האישיות וחייו הלא פשוטים בעבר; העובדה שהוא עומד להיות אב לילדים בקרוב; המלצת שירות המבחן על הליך שיקומי או תעסוקתי; ומאפייניה של חלופת המעצר שהוצעה, אשר לשיטת המבקש מאיינת את המסוכנת לכאורה הנשקפת ממנו. המבקש תומך את טיעונו בבש"פ 5572/12 שרלו נ' מדינת ישראל (27.4.2012) (להלן: עניין שרלו ), שבו חיווה השופט נ' הנדל את דעתו כי בכל הנוגע לבקשת רשות ערר בהליך פלילי על בית המשפט לגלות נכונות יתר לקבלתה מאשר בהליך אזרחי, וכן כי אין מקום להרחיב את חזקת המסוכנות גם לעבירות שאינן מופיעות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

7.

כנקודת מוצא להחלטתי משמשת המדיניות לפיה רשות לערור על החלטה של בית המשפט המחוזי בערר שהוגש על החלטה של בית משפט השלום בענייני מעצרים תינתן במקרים מיוחדים בלבד, וזאת כאשר בקשת הרשות לערור מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או בהתקיים נסיבות פרטניות חריגות (ראו: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל

(17.4.2011); בש"פ 5721/12 בביקר נ' מדינת ישראל (14.8.2012), בפסקה 9; בש"פ 1410/13 הזמי נ' מדינת ישראל (3.3.2013), בפסקה 7; בש"פ 1316/13 ציאושו נ' מדינת ישראל (26.2.2013), בפסקה 8). בהקשר זה יובהר, כי לדעתי ההחלטה שהביא המבקש בעניין שרלו איננה סותרת את דברים אלו, אלא מהווה דוגמה קונקרטית לנסיבות שבהן אכן החליט בית משפט זה להעניק רשות ערר.

8.

לאחר עיון בבקשה ובחומר המצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אינני סבורה שהבקשה מעוררת שאלה משפטית כללית מן הסוג שמצדיק מתן רשות לערור, או כי מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות שעשויות להצדיק זאת.

9.

כפי שציין בית המשפט קמא, עניינו של המשיב מעלה שיקולים שונים, וביניהם: גילו הצעיר, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, וההתרשמות החיובית מהמפקח שהוצע על ידו – מחד גיסא; ועברו הפלילי העשיר, הכולל גם בין היתר עבירות אלימות ונשק כמו גם הפרת הוראות בית המשפט בעבר, תסקיר שירות המבחן בדבר מסוכנותו, ואופיו הציבורי של המקום שהוצא לחלופת מעצר – מאידך גיסא. אמנם, הכרעתו של בית המשפט בעניין איננה מלאכה פשוטה, אולם אין מדובר במקרה חריג המתאים להענקת רשות ערר "בגלגול

שלישי".

10.

עוד יש להוסיף כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מההחלטה בעניין שרלו לעניינו של המבקש. ראשית, נדבך מרכזי בעניין שרלו נגע לאבחנה בין המבקש שעניינו נדון לנאשמים אחרים בפרשה, סוגיה שאינה מתעוררת כלל במקרה דנן. בכל הנוגע לחזקת המסוכנות יש להדגיש כי במקרה דנן המבקש מואשם בעבירות אלימות, ולא בעבירות רכוש. לכך נוספים עברו הפלילי העשיר בעבירות אלימות וסמים, והעובדה שלכאורה ביצע את העבירה נשוא הליך מעצר זה לאחר שזכה לא אחת ליהנות מאמונו של בית המשפט. בנסיבות אלה, בחינת קיומה של מסוכנות, לצורך שלילתה של חלופת המעצר, לא התבצעה בהכרח על סמך החזקות הקבועות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים, אלא על סמך עניינו הקונקרטי של המבקש, ובפרט על יסוד

תסקיר המבחן בעניינו, עברו הפלילי ונסיבות ביצועה של העבירה נשוא הליך המעצר.

11.

נוכח דברים אלו, סבורה אני כי אין הצדקה להעניק רשות לערור במקרה זה, אף לגישת מי שנוטים לקולא בעניין זה. סוף דבר: הבקשה למתן רשות לערור נדחית.