בש"פ 1316/13 ניסים ציאושו נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עמ"ת 226-01-13, השופטת

מ' ברנט ) מיום 8.1.2013. הבקשה נסבה על קביעתו של בית משפט קמא כי משקלה של ראייה שהציג המבקש הוא אפסי.

2.

ביום 2.12.2012 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(ג) לחוק העונשין. על-פי עובדות כתב האישום, בעת ששהה המבקש עם המתלוננת, שהיא בת-זוגו (להלן: המתלוננת ), בביתם המשותף, עם בנם התינוק, איים עליה המבקש כי יפגע בה. בהמשך, על פי הנטען, הכה המבקש את המתלוננת והפיל אותה על הרצפה. כאשר ניסתה המתלוננת להתקשר למשטרה, הפליא בה המבקש את מכותיו וכאשר ניסתה להתגונן באמצעות סכין שתפסה, הוציא המבקש את הסכין מידה ובעט בה. כתוצאה מהבעיטות נפלה המתלוננת על הרצפה. בהמשך, נטל המבקש את בנם ונמלט מהבית. המתלוננת ניסתה להשיגו ואחזה בחולצתו, אך הוא בעט בה בתגובה ויצא מהבניין. כפי שיובהר בהמשך, כתב האישום מבוסס על גרסתה של המתלוננת. ככל הנראה, חבר של המבקש היה עד ראיה לאירוע אך לא נחקר על-ידי המשטרה.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד המבקש הגישה המדינה בקשה לעוצרו עד תום ההליכים הפליליים נגדו. בא-כוחו של המבקש כפר בקיומן של ראיות לכאורה. ביום 10.12.2012 קבע בית המשפט השלום בראשון לציון (מ"ת 2021-12-12, השופט מ' מזרחי ) כי קיימת בעניינו של המבקש תשתית ראייתית לכאורית, אך ציין שגרסת המתלוננת אינה קוהרנטית די צורכה וכן הצביע על כשלים חמורים בחקירה שיצטרכו להיבדק בהליך העיקרי. בנוסף לכך קבע בית משפט השלום כי קיימת במקרה זה עילת מעצר – בשל אופיו של האישום ולנוכח עברו הפלילי של המבקש, הכולל 10 הרשעות קודמות ובכללן הרשעה אחת שנסבה על תקיפת בת-זוג. לסיום, הורה בית משפט השלום על עריכת תסקיר מבחן בעניינו של המבקש. מתסקיר המבחן עלה כי המבקש הוא אימפולסיבי, מתנהל על-פי דפוסים שוליים ולא עשה שינוי של ממש בדפוסי החשיבה שהובילו אותו לבצע עבירות רכוש בעבר. בנוסף לכך התרשם שירות המבחן כי הקשר בין המתלוננת למבקש מבוסס על תלות הדדית, כי הדינאמיקה ביניהם היא תוקפנית ואלימה וכי קיים סיכון לכך שהאלימות ביניהם תימשך. שירות המבחן סבר גם שאמו של המבקש אינה מתאימה לפקח עליו. ביום 31.12.2012, לאחר שעיין בתסקיר, קבע בית המשפט השלום כי המבקש ישוחרר למעצר בית מלא בשעות הלילה, בביתה של אמו בראשון לציון ובפיקוחה, וכי זו תחתום על ערבות צד ג. בית משפט השלום הוסיף וקבע שהמבקש יוכל לעבוד בהשגחתו של מפקח, אשר יחתום אף הוא על ערבות צד שלישי, וכן הורה שהמבקש עצמו יחתום על התחייבות עצמית בסך 10,000 שקל ויפקיד בקופת בית המשפט סך של 8,000 שקל. בית משפט השלום התרשם כי התסקיר אומנם הציג את המבקש באור שלילי אך גם תמך בגרסתו כי המתלוננת פיתחה אובססיה כלפיו.

4.

טעם נוסף שעליו התבסס בית משפט השלום בהחלטתו לשחרר את המבקש לחלופת מעצר היה ראייה חדשה שהוצגה בדיון בפניו – הקלטה שנעשתה על-ידי חבר של המבקש (להלן: ההקלטה ), ובה נשמעת המתלוננת אומרת לו כי אם המבקש "לא יהיה עמה" היא תסבכו. בית משפט השלום קבע כי הראייה מהווה כרסום מהותי בחומר הראיות והופכת אותו ל"חלול".

5.

ערר שהגישה המדינה על תנאי שחרורו של המבקש לחלופת מעצר התקבל ביום 8.1.2013 בבית המשפט קמא. בית המשפט קמא קבע כי ישנן ראיות לכאורה נגד המבקש, וכי משקלה של ההקלטה הוא "אפסי". קביעה זו ביחס למשקלה של ההקלטה התבססה על כך שלסנגורו של המבקש לא נמסר קובץ השמע המקורי, אלא רק קובץ מועתק שנשלח באמצעות דואר אלקטרוני (באופן שלא מגלה פרטים נוספים אודות השיחה והרקע לה) ושמקליט השיחה הוא חבר של המבקש, שלא מסר הודעה במשטרה. בית המשפט קמא קיבל את הטענה כי המתלוננת אובססיבית ביחס למבקש אך קבע כי אין בכך כדי לקעקע את התשתית הראייתית לכתב האישום. בית המשפט קמא נדרש למסוכנותו של המבקש כפי שזו עולה מעברו הפלילי, מן העובדה שתלוי ועומד נגדו כתב אישום שמייחס לו אלימות נגד גרושתו ומן התסקיר שהוגש בעניינו. עם זאת, בית המשפט קמא גם התרשם מהתייצבותה של המתלוננת לדיונים ומביקוריה את המבקש בבית המעצר כי היא אינה חוששת מפניו. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט קמא כי מסוכנותו של המבקש מחייבת שחרור למעצר בית בתנאים הדוקים בהרבה. הוא הורה על כך שהמבקש ישהה במעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני ותוך שמירה על ריחוק גיאוגרפי מהמבקשת וכן שיוצמדו לו ערבים המתאימים לפיקוח עליו. בית המשפט קמא הורה גם על עריכת תסקיר מבחן נוסף שיבחן חלופות מעצר נוספות שיוצעו (ככל שיוצעו) על ידי המבקש וכי תסקיר זה יוגש לבית משפט השלום.

6.

על סמך החלטה זו של בית המשפט קמא, הוכן אכן תסקיר נוסף בעניינו של המבקש. לאחר שעיין בתסקיר זה קיבל בית משפט השלום ביום 20.1.2013 את המלצת שירות המבחן וקבע כי המבקש ישוחרר למעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני בעיר גדרה בפיקוחם המלא של אחותו וגיסו ובפיקוחה של אמו שתוכל לסייע בכך במשך ארבע שעות ביום. כן קבע בית משפט השלום כי שלושת המפקחים יחתמו על ערבות צד ג' וכי המבקש יחתום על התחייבות עצמית ויפקיד 8,000 שקל בקופת בית המשפט (אם זה טרם הופקד). בנוסף, הוצא למבקש צו הרחקה שאוסר עליו ליצור עם המתלוננת כל קשר.

7.

הבקשה שבפני מתייחסת להחלטתו של בית המשפט קמא (שכאמור כבר

שימשה בינתיים בסיס להחלטתו הנוספת של בית משפט השלום). הבקשה נסבה על השאלה של דיות הראיות להחלטת המעצר עד תום ההליכים ומתמקדת בקביעתו של בית המשפט קמא שמשקלה הראייתי של ההקלטה שהוצגה הוא אפסי. המבקש טוען כי ככלל בשלב זה של ההליכים הוא אינו מחויב להעביר למדינה את ההקלטה (על-אף שבפועל עשה כך), ולא כל שכן את ההקלטה המקורית. לכך הוא מוסיף כי יכול היה להגישה כראיה חסויה מטעם ההגנה בשלב המעצר. מכל מקום, לשיטתו, בחינת אמינותה של ההקלטה צריכה להיעשות בהליך העיקרי, ולא בשלב זה, ובית המשפט קמא היה צריך להסתפק בבחינת הפוטנציאל הראייתי הגלום בה. בסופו של דבר, טוען המבקש כי מהמכלול הראייתי עולה שהתשתית הראייתית נגדו היא רעועה וכי הסיכוי שיורשע אינו גבוה.

8.

לאחר שבחנתי את טענותיו של המבקש הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. המבקש לא הראה כי עניינו נופל לגדרם של המקרים שבהם ייתן בית משפט זה רשות לערור על החלטה בענייני מעצרים ב"גלגול שלישי", ולמעשה ביסס את בקשתו על טענות ערעוריות מובהקות שאף התעוררו בערכאות הקודמות. כידוע, בקשת רשות לערור לפי סעיף 53(א1)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 תתקבל כאשר היא מעלה שאלה עקרונית אשר חורגת מעניינם של הצדדים וכן במקרים שלהם נסיבות מיוחדות שמצדיקות את קבלתה (בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.2011); בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל (8.8.2011),

בפסקאות 4-2; בש"פ 5721/12 בביקר נ' מדינת ישראל (14.8.2012), בפסקה 9; בש"פ 1361/13 מדינת ישראל נ' בן עזרא (22.2.2013), בפסקה 16; בש"פ 1200/13 אזולאי נ' מדינת ישראל (24.2.2013), בפסקה 9 (להלן: עניין אזולאי )). מעיון בחומר שהונח בפני מצאתי כי הבקשה מתייחסת לעניינו של המבקש בלבד ואינה מעלה כל שאלה כללית. המבקש אף לא העלה טעמים כבדי משקל אחרים שיצדיקו את קבלת בקשתו. ככל שבקשת הרשות לערור מבוססת על כך שבעקבות שינוי החלטתו המקורית של בית משפט השלום בהחלטתו של בית המשפט קמא (בעקבות הערר שהגישה המדינה) זוהי לו ההזדמנות הראשונה שעומדת לו, למעשה, לערור – אין מקום להיעתר לה. בית משפט זה כבר חזר וקבע ש"הפיכת החלטה" מערכאה לערכאה אינה מהווה עילה לקבלת בקשה רשות לערור (השוו: בש"פ 5504/11 מיארה נ' מדינת ישראל (15.8.2011), בפסקה 4; בש"פ 8481/12 מרואן נ' מדינת ישראל (26.11.2012), בפסקה 11; בש"פ 2499/12 פלוני נ' מדינת ישראל (29.3.2012), בפסקה 6; עניין אזולאי , שם). לאמיתו של דבר, המבקש לא הציג כל טעם מיוחד אחר לקבלת הבקשה.

9.

למעלה מן הצורך, ניתן להוסיף כי טענותיו של המבקש אינן משכנעות גם לגופן. כפי שציין המבקש עצמו בבקשתו, מהימנותן ואמינותן של הראיות נבחנות בהליך העיקרי. בשלב זה, די בכך שבית המשפט סבור כי על-פי הראיות שהוצגו בפניו יש סיכוי סביר להרשעתו של המבקש בעבירות שיוחסו לו (בש"פ 8303/07 פלוני נ' מדינת ישראל (19.10.2007), בפסקה 5; בש"פ 4533/12 גבן נ' מדינת ישראל (20.6.2012), בפסקה 9; בש"פ 6346/12 אטיאס נ' מדינת ישראל (13.9.2012), בפסקה 11). גם אם הערכאות שדנו בעניינו של המבקש העניקו משקל שונה לראיה כזו או אחרת אין בכך כדי לגרוע מן העובדה ששררה ביניהן תמימות דעים באשר לכך שישנה תשתית ראייתית לכאורה מספקת בשלב זה.

10.

אני דוחה אפוא את הבקשה.