בש"פ 8481/12 סעיד מרואן נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ע' גרשון ) מתאריך 22.11.2012 ב-עמ"ת 39751-11-12, בגדרה התקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת י' אבירם ) מתאריך 20.11.2012 ב-מ"ת 52194-10-12, בדבר שחרור המבקש לחלופת מעצר.

להלן יובאו בתמציתיות הנתונים הצריכים להכרעה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

על-פי עובדות כתב האישום, בתאריך 18.10.2012, בשעה 21:00 לערך, נפגשו המבקש ואחיו יוסף (להלן: יוסף ) עם האחים איאד וראמי חילו בתחנת דלק בעוספיא (לחלן: תחנת הדלק ). המבקש הגיע לתחנת הדלק כשהוא מחזיק בסכין. ראמי חילו ביקש מהמבקש להשליך את הסכין, אך המבקש איים עליו שיפגע בו ובאחיו איאד. בהמשך התפתחה, על פי הנטען, תיגרה אלימה בין הארבעה, שבמהלכה נדקר ראמי חילו מספר פעמים על ידי המבקש ועל ידי יוסף, והוא נזקק לתפרים ולטיפול רפואי בבית החולים. איאד, שראה את הדקירות שספג אחיו, ברח מן המקום, בעוד המבקש דולק אחריו כשבידו מקל, ויוסף מיידה לעברו אבן גדולה ואף אוחז בסכין.

בהתאם לעובדות הנטענות הנ"ל, הואשם המבקש בתקיפה סתם על ידי שניים או יותר (לפי סעיפים 382(א) ו-379 ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), פציעה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 335(א)(1) לח וק העונשין ), החזקת סכין למטרה לא כשרה (לפי סעיף 186(א) ל חוק העונשין ), ואיומים (לפי סעיף 192 ל חוק העונשין ).

למען שלמות התמונה, יצויין כי הוגש כתב אישום גם כנגד איאד וראמי חילו, בגין מעורבתם באירוע הנ"ל.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרם של המבקש ושל יוסף עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם. בית משפט השלום הנכבד, לאחר שנתן דעתו למכלול הראיות בתיק, קבע כי אין מחלוקת באשר למעורבותם של המבקש ויוסף בקטטה עם איאד וראמי חילו. יחד עם זאת, בית המשפט מצא כי "יש ממש בטענות שונות של הסנגורים בעניין העבירה המרכזית – הפציעה בסכין". על פי מסקנתו של בית המשפט, ההודעות השונות הקיימות בתיק "רוויות סתירות על פניהן, וחלקן אינן מתיישבות עם השכל הישר", וכן כי "מזכריהם של חלק מבין השוטרים, אף הם אינם תורמים להבנת חלקם המדוייק של המשיבים [המבקש ויוסף – הבהרה שלי, ח"מ ] בכל הקשור לאירוע הקריטי – הפציעה בסכין".

נוכח הבעייתיות הנ"ל בחומר הראיות הלכאורי, ולאחר שקבע כי בעבירות האלימות המיוחסות למבקש ולאחיו קיימת עילת מעצר סטטוטורית, פנה בית משפט השלום הנכבד לבחון את האפשרות לשחרר את השניים לחלופת מעצר. בתסקיר המעצר, שהוכן על ידי שירות המבחן, הומלץ על שחרור המבקש ויוסף לחלופה של מעצר בית, בריחוק ממקום מגוריהם ובהשגחת בני משפחתם, ותוך הטלת פיקוח מעצר מצד שירות המבחן. בית משפט השלום הנכבד קיבל את המלצת שירות המבחן, ובהתאם החליט לשחרר את המבקש ואת יוסף בתנאים המגבילים הבאים: מעצר בית בבית קרובי משפחה, עם אפשרות לצאת מן הבית בין השעות 10:00-13:00 וזאת עד למרחק של 2 ק"מ , ערבות עצמית וצד ג', איסור על יצירת קשר עם בני משפחת חילו, איסור יציאה מן הארץ, ופיקוח של שירות המבחן למשך 6 חודשים.

לבקשת המשיבה, נענה בית משפט השלום הנכבד לבקשת עיכוב ביצוע השחרור, כדי לאפשר הגשת ערר על החלטתו.

4.

המדינה עררה על ההחלטה הנ"ל בפני בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי בנסיבות העניין ישנן די ראיות לכאורה כדי להצדיק את מעצרם של המבקש ושל יוסף. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי "לא יכולה להיות מחלוקת" שהמבקש הגיע לתחנת הדלק מצויד בסכין, וגם אין מחלוקת על כך שהמבקש ואחיו קשורים לאירוע התקיפה של האחים איאד וראמי חילו. לדברי בית המשפט המחוזי, סיטואציה של תגרה אלימה בין שני זוגות אחים "שבה עדותו של כל אחד מן העדים אינה מתייחסת רק לאחריותו או אי אחריותו של מעורב אחד באירוע, אלא גם למעורב או למעורבים נוספים, הינה סיטואציה מורכבת המחייבת התייחסות מתאימה של השופט שידון בתיק לגופו ויצטרך להכריע בו". לכן, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי "אינני סבור שהיה מקום לקבוע כבר בשלב זה, מבלי לשמוע את הראיות, כי הפוטנציאל ההרשעתי כורסם". עוד הוסיף בית המשפט וציין כי "כאשר מגיעים שניים לזירת אירוע לפגישה עם גורמים אחרים, כשאחד מהם מצוייד בסכין, ובסוף אותו מפגש יוצא אחד מן המתלוננים עם פצעי דקירה שמצריכים טיפול רפואי ותפרים, הרי שמדובר בעניין חמור ביותר המלמד על מסוכנותם הרבה של המשיבים [המבקש ויוסף – הבהרה שלי, ח"מ ]". בית המשפט המחוזי הנכבד אף התייחס לכך שמדובר בסכסוך בין "משפחות יריבות", ולכן קבע כי "נכון וטוב יהיה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים".

נוכח כל האמור, בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את הערר, והורה על מעצרם של המבקש ושל יוסף עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן בקשת רשות הערר שלפניי.

טענות המבקש

6.

טענתו המרכזית של המבקש היא כי בין החלטת בית משפט השלום בעניינו לבין החלטת בית המשפט המחוזי קיים "פער עצום וחריג", כדבריו. לשיטתו, מדובר בהכרעות סותרות של ערכאות נמוכות, ולכן בקשתו עונה, לשיטתו, למבחנים שנקבעו למתן רשות ערר "בגלגול שלישי". וכך נוסחו הדברים בפתח הבקשה:

"הלא נכון לקבוע כי בהחלטות סותרות בערכאות נמוכות – כשערכאה אחת מורה על שחרור או מעצר וערכאה אחרת מורה הפוך, מצדיקות מתן היתר רשות ערר, לאור העובדה כי הפער צועק שמימה – מעצרו או שחרורו של עצור?"

7.

לגופו של עניין טוען המבקש כי הראיות כנגדו מבוססות בעיקר על עדותו של ראמי חילו, שהן, לגישתו, כוללות "סתירות פנימיות" ו-"רוויות תמיהות". לפיכך, המבקש טוען כי אין כנגדו די ראיות לכאורה כדי להצדיק את מעצרו עד לתום ההליכים.

8.

עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא ייחס כל משקל לתסקיר המעצר בעניינו, אשר המליץ על שחרורו לחלופת מעצר, כפי שהורה בית משפט השלום. לבסוף, ציין המבקש נסיבות אישיות אשר מפחיתות ממסוכנותו הלכאורית, ומצדיקות את שחרורו לחלופה הנ"ל.

דיון והכרעה

9.

עתה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערר ובמכלול החומר שצורף לה, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערר – להידחות . הטעמים לכך יובאו בקצרה להלן.

10.

כידוע, סעיף 53(א1)(1) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , תשנ"ו-1996 קובע כי ערר על החלטה בענייני מעצרים "בגלגול שלישי" מחייבת מתן רשות ערעור. במקום אחר ציינתי כי:

"על-פי הפסיקה ההולכת ומתגבשת, רשות לערור תוענק רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, או בהתקיים נסיבות חריגות ומיוחדות. נסיבות חריגות אלה עשויות להתקיים במקרים שבהם סבור בית משפט זה כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם מעבר למידה הדרושה, ומנגד, במקרים שבהם סבור בית משפט זה כי החלטת בית המשפט המחוזי איננה מייחסת את המשקל הראוי לביטחון הציבור" (בש"פ 4855/12 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.07.2012)).

11.

כאמור לעיל, המבקש טוען כי עניינו מצדיק מתן רשות ערעור מחמת "פסיקות סותרות של ערכאות נמוכות", ולצורך זה הוא מציג פירוש משלו להלכה שנפסקה ב - ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123, 128 (1982); (להלן: הלכת חניון חיפה ), על פיו הכרעה סותרת של בית משפט מחוזי מזו שניתנה בבית משפט השלום – באה בגדר הלכת חניון חיפה .

בהקשר זה עלי להעיר כי נראה שהמבקש לא דייק בהפנייתו ל הלכת חניון חיפה הנ"ל. הכוונה שם היתה למצב שבו מספר ערכאות, אשר דנו בעניינם של בעלי דין שונים (כאשר בכל המקרים התעוררה סוגיה משפטית דומה) – הגיעו למסקנות סותרות. כשאלה הם פני הדברים, ישנה הצדקה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, על מנת שתקבע הלכה וייוצב הדין באותה סוגיה משפטית. מובן, כי רציונל זה לא חל כאשר השוני הוא בין ההחלטות של שתי הערכאות הראשונות בנוגע לאותו מקרה ממש , ושוני שכזה אין בו כדי להצדיק מתן רשות לערור. ואמנם, נפסק כבר כי:

"על-פי ההלכה הפסוקה, העובדה שבית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של המבקש, בניגוד להחלטת בית משפט השלום שהורה על שחרורו, היא כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערר"

(בש"פ 2499/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.03.2012); לדוגמאות נוספות ראו: בש"פ 3623/12 אבו גאליה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 08.05.2012); בש"פ 7559/11 חימי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.10.2011); בש"פ 5452/11 שיח נ' משטרת ישראל

(לא פורסם, 20.07.2011)).

תוצאה זו מתבקשת, שכן אחרת היה המחוקק מעניק זכות ערר (או זכות ערעור) "בגלגול שלישי" לכל מי שזכה בערכאה הראשונה, אך ההחלטה בענייננו התהפכה בבית המשפט המחוזי. מכאן, שהתשובה לקושיה שבה פתח המבקש את בקשתו, איננה תואמת את הפרופוזיציה שהציע לפיה מצב שבו בית המשפט המחוזי הופך את החלטת בית משפט השלום הוא כשלעצמו מצדיק מתן רשות ערר.

12.

בבחינת למעלה מן הצורך, אציין גם לגופם של דברים לא התרשמתי כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

המבקש לא צירף לבקשה את חומר הראיות הלכאורי, וזאת אף על פי שבסעיף 30 לבקשתו הפנה לסתירות ולתמיהות שונות, כדבריו. בנסיבות שכאלה, ברי כי אין באפשרותי לבחון לעומק את טענת המבקש.

13.

יש לדחות גם את טענת המבקש לפיה בית המשפט המחוזי לא נתן כל משקל לתסקיר המעצר בעניינו. מעיון בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד, נראה כי הוא התייחס לתסקיר המעצר הנ"ל בפיסקה 3 להחלטתו, ואף ציין מפורשות כי "שרות המבחן המליץ על שחרורם של המשיבים [המבקש ויוסף – ח"מ ] לחלופות מעצר בהשגחת בני משפחה ועל הטלת פיקוח מעצר שמשמעותו טיפולית". מכאן, שבית המשפט המחוזי הנכבד אמנם החליט שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן, אך עשה זאת לאחר שבחן את הדברים, ובמסגרת הסמכות הנתונה לו.

14.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית .