בש"פ 5808/13 ספרוב סנן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.8.2013 (עמ"ת 34610-08-13, השופטת ר' למלשטריך-לטר ), שבה התקבל עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 21.8.2013 (מ"ת 38587-07-13, השופטת א' קנטור )

לשחרר את העורר למעצר בית בתנאים מגבילים מבלי שהתקבל בעניינו תסקיר שירות המבחן.

תמצית הרקע העובדתי וההליכים הקודמים

2.

ביום 19.7.2013 הוגש כנגד המבקש כתב אישום בבית משפט השלום בחיפה, המייחס לו מספר עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק זה. על-פי עובדות כתב האישום, אשר נסבות על אירועים שהתרחשו יומיים קודם לכן, ביום 17.7.2013, המבקש התקשר פעמיים למתלוננת – רעייתו בנפרד, שביניהם מתנהלים הליכי גירושין – ובמהלך הדברים גידף אותה ואיים כי ירצח אותה ואת עורך דינה. בהמשך אותו יום, לפי הנטען בכתב האישום, המבקש הגיע למקום עבודתה של המתלוננת כשהוא מצויד בסכין, ושם שב ואיים על חייה בעודו אוחז בידו בסכין. לאחר מכן, המבקש עזב את מקום עבודתה של המתלוננת, אך שב אליו בתוך מספר דקות, ואז נעצר בידי השוטרים שהוזעקו למקום. באותו מעמד שב המבקש ואיים, לפי הנטען, על חיי המתלוננת, באומרו לשוטרים: "אני לא משאיר אותה, אני אשחט אותה".

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 24.7.2013 התקיים דיון בבקשה, ובמהלכו ביקש בא-כוחו של המבקש לשחררו לחלופת מעצר, והציע למטרה זו שלושה מפקחים, אשר נחקרו על ידי בית המשפט. בהמשך לדיון, ביום 25.7.2013, ניתנה החלטת בית משפט השלום (השופטת מ' קלמפנר-נבון ), לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למבקש, וכן עילת מעצר מסוג מסוכנות, הנלמדת מאיומיו החוזרים ונשנים של המבקש כלפי המתלוננת ומכך שהוסיף לאיים עליה אף בנוכחות שוטרים. עוד צוין בהחלטה כי עברו הפלילי של המבקש אמנם נקי, אולם תלוי ועומד כנגדו כתב אישום בגין עבירת תגרה, והדבר מעורר חשש להתחמקות מהליכי משפט. בהתייחס לחלופת המעצר המוצעת, בית המשפט קבע ששניים מהמפקחים אותם חקר אינם כשירים לשמש ככאלה. ביחס למפקח השלישי שהוצע, מעסיקו של המבקש (להלן: המעסיק ), לא פירט בית משפט השלום את התרשמויותיו. מכל מקום, בית משפט השלום הוסיף והורה על הגשת תסקיר שירות מבחן אשר יבחן חלופות מעצר נוספות מעבר לזו שהוצעה על ידי המבקש, עד ליום 14.8.2013.

4.

ביום 15.8.2013 התקיים דיון נוסף בפני בית משפט השלום (השופטת א' קנטור ), ובמהלכו הסתבר כי לא עלה בידו של שירות המבחן להכין את התסקיר בעניינו של המבקש במועד, מפאת עומס העבודה המוטל עליו, והוא ביקש לדחות את הגשת התסקיר עד ליום 1.9.2013. בתום הדיון קבע בית משפט השלום כי הדחייה המבוקשת על ידי שירות המבחן היא ארוכה מדי, בשים לב לכך שהמבקש הוא נטול עבר פלילי. בהתאם לכך, בית משפט השלום הורה על הגשת התסקיר עד ליום 21.7.2013 ועל קביעת דיון לאותו מועד. הוא הוסיף וקבע כי ככל שלא יתקבל תסקיר עד לאותו מועד, יבחן בית המשפט בעצמו את המפקחים החדשים שהוצעו על ידי המבקש. בהמשך, ביום 18.8.2013, הגיש שירות המבחן בקשה נוספת לדחייה במועד הגשת התסקיר בעניינו של המבקש עד ליום 1.9.2013, אך זו נדחתה על ידי בית משפט השלום.

5.

ביום 21.8.2013 התקיים דיון בפני בית משפט השלום (השופטת א' קנטור ), מבלי שהונח בפניו בשלב זה תסקיר מעצר. בית המשפט השלום חקר את חברו לעבודה של המבקש, אשר הוצע כמפקח נוסף, ובתום הדיון, הורה על שחרורו של המבקש למעצר בית בפיקוחם של אותו חבר ושל המעסיק, אשר נחקר כאמור בדיון שהתקיים ביום 25.7.2013 (בפני השופטת מ' קלמפנר-נבון ), ובצירוף שורה של תנאים מגבילים (לרבות איזוק אלקטרוני ואיסור על יצירת קשר עם המתלוננת). בית משפט השלום ציין בהחלטתו כי התרשם שמדובר במפקחים ראויים אשר ניתן ליתן בהם אמון, וכי בנסיבות אלה ניתן להורות על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר אף ללא קבלת תסקיר משירות המבחן.

6.

על החלטתו זו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי, אשר התקבל ביום 22.8.2013. בית המשפט המחוזי קבע כי האיזון שבין זכויותיו של המבקש לבין זכותה של המתלוננת להגנה על גופה ועל חייה מחייב המתנה לקבלת תסקיר שירות המבחן, וכי למבקש לא ייגרם נזק משמעותי כתוצאה מהמתנה זו. עוד צוין בהחלטה זו

כי חלופת המעצר – המצויה בעיר מגוריה של העוררת – אינה מרוחקת דיה, וכי בית משפט השלום ציין את התרשמותו במישרין ממפקח אחד בלבד מבין השניים שנועדו לפקח על המבקש. נוכח האמור, בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של המבקש עד לדיון שיתקיים בעניינו לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן, לא יאוחר מיום 1.9.2013, וכן הורה לבא-כוח המשיב לפנות לבית משפט השלום בבקשה לקביעת דיון עם קבלת תסקיר שירות המבחן. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

7.

בכל הנוגע למתן רשות לערור, המבקש מדגיש כי אמות המידה בעניין זה טרם התגבשו כל צרכן. בנוסף, הוא טוען כי מכל מקום הבקשה עומדת אף בדרישה שעניינה "החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר", שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ), וכי יש להיעתר לה גם בשל השלכתה על זכויותיו החוקתיות של המבקש, ובפרט על זכותו לחירות.

8.

לגופו של עניין, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שסבר כי ישנו הכרח להמתין להגשתו של תסקיר שירות המבחן, שעה שהתסקיר הוא ממילא אך בגדר המלצה בלתי מחייבת, ובשים לב לכך שבית המשפט רשאי לשחרר אדם לחלופת מעצר מבלי להידרש לתסקיר כלל. עוד טוען המבקש שבית המשפט המחוזי שגה בכך שלא ייחס משקל לעברו הפלילי הנקי, לשהותו הממושכת במעצר ולעובדה ששירות המבחן מתמהמה בהכנת התסקיר בעניינו מזה למעלה מחודש ימים. הוא מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי שגה אף בהסתמכותו על קרבתה הגיאוגרפית של חלופת המעצר למתלוננת, אף על פי שעובדה זו הייתה ידועה לבית משפט השלום והובאה על ידו בחשבון בעת קביעת התנאים המגבילים. לבסוף, בכל הנוגע לכשירות מעסיקו של המבקש כמפקח, המבקש מדגיש כי בית משפט השלום חקר אותו ביום 24.7.2013 מבלי שציין בהחלטתו דבר לגבי אי-התאמתו לשמש כמפקח, וכי אף המשיבה לא טענה בעניין זה בפני בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

9.

אכן, אמות המידה שעל-פיהן תינתן רשות לערור על החלטה של בית המשפט המחוזי בערר שהוגש על החלטה של בית משפט השלום בענייני מעצרים טרם גובשו במלואן. עם זאת, המגמה המנחה בעניין זה כבר ברורה, ואין ספק, כי עניינו של המבקש אינו נופל לגדרה, כמפורט להלן.

10.

הואיל ומדובר, ביסודו של דבר, בבקשת רשות לערור "בגלגול שלישי", נקודת המוצא לדיון הינה שבית המשפט ינחה עצמו על-פי אמות המידה אשר נקבעו בהלכת חניון חיפה . זאת, תוך הותרת פתח לגלות גמישות מסוימת, המתחייבת מן המאטריה המשפטית הייחודית ומהחשיבות הנודעת לשמירה על זכויות חשודים בהליך הפלילי, מחד גיסא, ועל שלומו ובטחונו של הציבור, מאידך גיסא. רשות לערור "בגלגול שלישי" תינתן, אם כן, בעיקר במקרים שבהם הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך, אך היא עשויה להינתן גם בהתקיים נסיבות פרטניות חריגות (ראו למשל: בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , בפסקאות 7-6 (17.4.2011); בש"פ 5702/11 צופי נ' מדינת ישראל , בפסקאות 4-2 (8.8.2011)), כגון כאשר החלטותיהן של הערכאות הקודמות פוגעות באופן קשה ויוצא דופן בזכויותיו של עצור, או לא נותנות משקל ראוי לשמירה על שלום הציבור וביטחונו (ראו עניין בביקר , שם; בש"פ 684/12

ברטלר נ' מדינת ישראל , בפסקה 11 (31.1.2012). ראו גם החלטתי בבש"פ 1200/13 אזולאי נ' מדינת ישראל , בפסקה 9 (24.2.2013)).

11 .

הבקשה שבפניי לא מעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, ולמעשה המבקש אף לא טען לכך. הוא גם לא הצביע על נסיבות פרטניות חריגות שעשויות להצדיק מתן רשות לערור בעניינו.

ראוי להבהיר, כי התייחסותה של ההלכה לפסיקות סותרות של ערכאות אחרות אינה נוגעת למצב שבו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הכריעו באופן שונה במקרה הנדון, אלא למצב שבו קיימת פסיקה סותרת באותה סוגיה בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים. עצם העובדה שבית המשפט המחוזי הפך את החלטתו של בית משפט השלום אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות לערור "בגלגול שלישי" (ראו למשל: בש"פ 5504/11 מיארה נ' מדינת ישראל , בפסקה 4 (15.8.2011); בש"פ 8481/12 מרואן נ' מדינת ישראל , בפסקה 11 (26.11.2012)).

12.

אכן, לצד הפרקטיקה של פנייה לשירות המבחן לשם הכנת תסקיר מעצר, בית המשפט אינו מנוע, באופן עקרוני, מלהורות על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר אף בהיעדר תסקיר כזה, כשם שאינו כבול להמלצותיו של שירות המבחן. אולם, ודאי שאין פסול בהחלטה הקובעת כי נסיבותיו של מקרה פלוני מצריכות הידרשות לעמדתו של שירות המבחן בטרם ניתן יהיה להורות על שחרור.

13.

אין צריך לומר (ומנגד, אולי יש לומר ברמה): יש להצר על העיכוב שחל בהכנת תסקיר המעצר, הגם שזה נבע, יש להניח, מעומס העבודה המוטל על שירות המבחן. ככלל, יש לשאוף לכך שתסקירי שירות המבחן יוגשו במועד שקובע לכך בית המשפט, על מנת למנוע התארכות של הליכי המעצר ופגיעה מיותרת בעצורים, שקיימת אפשרות פוטנציאלית לשחרורם. עם זאת, משקבע בית המשפט המחוזי כי בשים לב למכלול נסיבות העניין – ובהן המסוכנות הגלומה בעבירות המיוחסות לעורר ולהקשר שבו בוצעו לכאורה – אין לומר שנגרם עוול לעורר, ולא כל שכן, אין לומר שההכרעה מעוררת שאלה משפטית עקרונית. הדברים אף מקבלים משנה חיזוק, בשים לב לקשיים שעליהם הצביע בית המשפט המחוזי – הקרבה הגיאוגרפית של חלופת המעצר למתלוננת, והעדר התייחסות מפורשת לכשירותו של המעסיק לשמש כמפקח.

14.

סוף דבר: הבקשה למתן רשות לערור נדחית.