בש"פ 6781/13 מוחמד קונדוס נ. מדינת ישראל

מונחת בפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ד' פיש) אשר דחה את ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום (כבוד השופט א' קפלן) לעצרו עד תום ההליכים.

רקע

1.

המבקש, תושב הכפר ברטעא שבאזור, הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, בעבירות של הסעה ברכב של תושב זר השוהה שלא כדין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה ברכב מנועי ללא רישיון, נהיגה בקלות ראש וכניסה לישראל שלא כחוק. בהתאם לכתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום לא היה בידי המבקש כל אישור או היתר לשהות בישראל או לעבוד בה. המבקש הסיע בצומת כפר קרע תושבי יהודה ושומרון השוהים בישראל שלא כדין. כשסימן לו שוטר לעצור את הרכב הוא לא ציית ותחת זאת הגביר מהירות, עקף רכבים אחרים, חצה קו הפרדה רצוף, עלה על אי-תנועה ונסע בנתיב הנגדי עד עצירת הרכב. או-אז נמלט יחד עם נוסעי הרכב עד שנעצר בתום מרדף רגלי. עתה ממתין עניינו של המבקש לקבלת תסקיר מבחן לצורך גזירת העונש.

2.

במקביל להודאתו של המבקש ושליחתו לתסקיר מבחן בתיק העיקרי, נדונה בקשת המשיבה לעצרו עד תום ההליכים. סנגורו של המבקש ביקש לשחררו בתנאים מגבילים לביתו שבאזור ודודו, אזרח ישראלי, הסכים לערוב להתייצבותו למשפט. בית משפט השלום מצא כי קיימות ראיות לכאורה נוכח ההודאה בתיק העיקרי ועל כן התמקד בשאלה האם שחרור יענה על החשש מפני אי-התייצבות במשפט. צוין כי לו היה מדובר באזרח ישראלי, הוא היה משוחרר לחלופת מעצר. בית המשפט בחן האפשרות לשחרר את המבקש לחלופת מעצר באזור כנגד ערובות מתאימות, ואולם בסופו של קבע כי מאחר שתסקיר המבחן בהליך העיקרי לא יוכל לעמוד על נסיבותיו האישיות של המבקש, נראה כי מטרתו היחידה היא לשמש כפתח מילוט מהליכי השפיטה. לכך התווסף ניסיון ההימלטות מן השוטרים כמקשה על מתן אמון במבקש. לפיכך נעצר המבקש עד תום ההליכים.

3.

ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום נדחה. בית המשפט המחוזי ציין כי למבקש לא עומדת עוד חזקת החפות וקיים סיכוי שיישלח למאסר בפועל. מאחר שסיום משפטו של המבקש צפוי תוך זמן קצר סבר בית המשפט כי אין חשש להתמשכות ההליכים. עוד ציין כי, הגם שהמבקש נעדר עבר פלילי, המעשים בהם הודה מעלים כי העדיף את נתיב הבריחה וקיים חשש שיבחר בו שוב בעת גזירת הדין.

מכאן הערר שבפניי.

טענות הצדדים

4.

המבקש סבור כי יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר. לדבריו, חלופת המעצר שהציע לא נפסלה על-ידי הערכאות דלמטה שהחלטתן נעדרת הנמקה ביחס לעילת המעצר ולאפשרות להפיג החשש מהימלטות באמצעות החלופה שהוצעה. הוא מלין על הקביעה לפיה שליחתו לתסקיר נועדה לשמש אמצעי מילוט בעבורו ומציין כי נוכח גילו קיימת חובת קבלת תסקיר בעניינו. הוא מציע חלופת מעצר בתנאים של ערבות עצמית, ערבות צד ג' והפקדה כספית. עוד הודגש כי זו הסתבכותו הראשונה של המבקש והוא נעדר עבר פלילי.

בדיון התבקשה התייחסותו של המבקש לטענה כי מדובר בערר ברשות, שכן הבקשה הוגשה לבית המשפט תחת הכותרת "ערר". בא כוחו סבור כי השאלה שמעורר ערר זה הינה האם העובדה שמדובר בנאשם שהינו תושב שטחים מונעת שחרור לחלופת מעצר. לטענתו, שאלה זו זכתה למענה שלילי בפסיקה. הסנגור ביקש לתאר את המצב הבלתי-אפשרי, כדבריו, בו מצוי המבקש, אשר נשלח בהליך העיקרי לתסקיר מבחן ובה בעת נקבע בהליכי המעצר בעניינו כי אין לשחררו בשל חוסר הטעם שבהזמנת תסקיר. לדבריו, העבירות בהן הודה המבקש הן כאלה המביאות בדרך כלל לשחרור לחלופת מעצר.

5.

המשיבה סבורה כי מדובר בבקשת רשות לערור שאינה עומדת בתנאים לקבלת רשות כאמור ועל כן דינה להידחות. לגוף העניין גורסת היא כי המבקש לא הציג כל טעם משכנע להתערבות בהחלטות הערכאות דלמטה. לדבריה, המבקש הורשע בעבירות חמורות, הטיעון לעונש בתיק קבוע ליום 5.12 כך שבכל מקרה אין מדובר בתקופה ממושכת. עוד הוסיפה כי בכוונת המדינה לעתור למאסר בפועל של לא פחות משישה חודשי מאסר.

בקשת רשות לערור

6.

הבקשה שבפניי נושאת כאמור כותרת של "ערר". ואולם, כעולה מההשתלשלות שתוארה לעיל, מדובר בשאלת מעצרו של המבקש בפני ערכאה שלישית במספר, לאחר שהערכאה הראשונה וערכאת הערעור הכריעו בעניין. מדובר אפוא בבקשה ב"גלגול שלישי". בהתאם לסעיף 53(א)(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ), הדיון בענייני מעצר ושחרור בגלגול שלישי מצריך קבלת רשות מבית המשפט העליון. בבש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.11) (להלן: עניין ג'ריס ) נדרשתי לשיקולים המנחים בבחינת בקשה ליתן רשות לערור בגלגול שלישי בהליכי מעצר. סברתי כי אמות המידה להכרעה בבקשות רשות ערעור בפני ערכאת ערעור שניה בהליכים אזרחיים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). להלן: עניין חניון חיפה ), כמו-גם בהליכים פליליים (רע"פ 9255/10 אבו עראר נ' מדינת ישראל (3.2.11)), צריכות לחול, באופן עקרוני, גם באשר לבקשות בעניין מעצר או שחרור ממעצר בפני ערכאת ערעור שניה. וזוהי המסגרת הכללית לדיון, כפי שהונחה בעניין חניון חיפה ואומצה בהמשך גם לדיון בעניינים פליליים בפני ערכאה שלישית:

"לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים, בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם (המ' 863/78; בר"ע 126/81), אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. למותר לחזור ולהזכיר, כי רשימה זו איננה יכולה להיות ממצה, ואף אינה מתיימרת להיות כזאת" (עניין חניון חיפה , בעמ' 128).

בעניין ג'ריס הבהרתי כי לטעמי, החלתן של אמות מידה אלה על בקשות רשות לערור בענייני מעצר תאפשר דיון בפני ערכאת ערעור נוספת בסוגיות שלהן חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים, כמו-גם את פיתוח המשפט. יחד עם זאת, סברתי כי בניגוד לאופן בו מוחלות אמות המידה האמורות בענפי משפט אחרים, הרי שבענייני מעצר יש לשמור על גמישות רבה יותר באופן שתהיינה נסיבות מיוחדות אשר תצדקנה דיון בפני ערכאת ערעור שניה בלא שהעניין הנדון יעורר שאלה עקרונית ובעלת חשיבות רחבה:

"לטעמי, ראויות אמות מידה אלה לעמוד גם ביחס לבקשות לערור על החלטות כאשר בעניינים המנויים בסעיף 53 לחוק עסקינן. באופן זה מתאפשר לנאשם להביא את עניינו בפני שתי ערכאות כמתחייב, ובעניינים שלהם חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת, באפשרותו לבקש ולהביא העניין לבירור גם בפני בית המשפט העליון, באופן שיאפשר גם את פיתוח המשפט מקום שהדבר נדרש. יחד עם זאת אני סבורה כי במקרים בהם נוכח בית המשפט כי ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות, גם בלא שהתקיימו הדרישות לפי הלכת חניון חיפה, דיון בפני ערכאה שלישית, יהא נכון, לטעמי, לגלות גמישות רבה יותר ביחס לאפשרות ליתן רשות ערעור. איני רואה לחזות מראש מה יהיו מקרים מיוחדים אלה, אך לכשיתייצבו לפנינו – נדע לזהותם".

העובדה שעקרון מנחה דומה הוחל בענפי משפט שונים ביחס למקרים בהם תינתן האפשרות להביא עניין לבירור משפטי בפני ערכאה שלישית בתחומי משפט שונים, משקפת את האיזון שמבטא העקרון המנחה האמור בין סופיות הדיון לצורך בהכרעה בסוגיה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, בפיתוח המשפט ובשמירה על בהירות משפטית, איזון המתחייב ככלל ביחס לכל הכרעה שיפוטית. ואולם, יישומו של העקרון המנחה שונה מענף משפטי אחד למשנהו, בהתאם למאפייניו הייחודיים של כל ענף משפטי. על רקע זה עמדתי בעניין ג'ריס כי בעניינים של מעצר ושחרור ממעצר – סוגיות שבליבן פגיעה אפשרית בזכות לחירות – נדרשת גמישות רבה יותר במתן רשות לערור. אופן עשיית השימוש בגמישות זו יתגבש ויעוצב ממקרה למקרה ולא ניתן, לטעמי, לנסות ולהגדירו מראש. נראה כי בפועל, כך אכן קורה (וראו למשל: השופט דנציגר, בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל (31.1.12); השופטת ברק-ארז, בש"פ 1361/13 מדינת ישראל נ' פלוני (22.2.13) וכן בש"פ 5808/13 ספרוב נ' מדינת ישראל (28.8.13)).

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים סבורני כי המקרה שבפנינו הוא ממין העניינים המצדיקים מתן רשות לערור. כפי שעלה מטיעוני הצדדים, הגם שעצם שאלת היתכנות השחרור של תושבי שטחים לחלופת מעצר נדונה כבר בפסיקת בית משפט זה, הרי שחוסר האחידות בפסיקת בתי המשפט בסוגיה מצריך הנחת עקרונות מנחים להפעלת שיקול הדעת בשאלה זו. החלטתי על כן לעשות שימוש בסמכותי ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערר על פי הרשות שניתנה.

מיקוד הסוגיה

8.

הדיון בסוגיה ממוקד לשלב בחינת היתכנותה של חלופת המעצר, לאחר שבית המשפט נוכח בקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בלבו ניצבים תושבי האזור אשר שוהים בישראל שלא כדין ומנצלים את הקרבה הגיאוגרפית בין ישראל לאזור לשם כניסה לישראל ללא ההיתרים הנדרשים, מי לצורך עבודה, מי לצורך ביצוע עבירות פליליות, ולמרבה הצער, לעיתים, גם מי שפניו מועדים לביצוע פעילות חבלנית עוינת בתוך ישראל.

אישום נגד תושב האזור בגין שהיה בלתי חוקית בישראל מקים חשש להתחמקות מהליכי משפט על דרך של הישארות הנאשם בשטחי הרשות הפלשתינית, בהם אין פועלות רשויות האכיפה של ישראל (וראו גם: בש"פ 7136/04 פיאלה נ' מדינת ישראל

(12.8.04)). אמנם, לא אחת מתקיימת במקרים אלה עילת מעצר נוספת, מבין העילות המנויות בחוק המעצרים, לרוב כאשר מתווספות על עבירת השהיה הבלתי חוקית עבירות אחרות. ויחד עם זאת, דומה כי הקושי העיקרי נוגע למקרים בהם עילת המעצר המרכזית הינה חשש הימלטות מן הדין.

למותר לציין כי האמור בהחלטה זו אינו נוגע לאותם מקרים בהם מסוכנותו של הנאשם השוהה בישראל שלא כדין או החשש לשיבוש הליכים הנשקף ממנו הם כאלה שנמצא לגביהם כי לא ניתן לאיינם בחלופת מעצר. באותם מקרים שבהם המסוכנות או החשש מפני שיבוש ההליך היא כזו שנראה על פניו כי ניתן לאיינה בחלופת מעצר, או-אז מתייצבת בעניינו של תושב האזור שאלת החשש מהימלטות.

9.

נקודת המוצא לדיון הינה חוק המעצרים, המורה בסעיף 21(ב)(1) כי גם לאחר שנמצא כי קיימות תשתית ראייתית לכאורית ועילת מעצר, לא ייעצר הנאשם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירות פחותה יותר. בחינה זו נעשית בכל מקרה על פי נסיבותיו. לאמור, גם בדיון בעניינם של נאשמים תושבי האזור מונחים על כפות המאזניים אותם ערכים וזכויות – חירות הנאשם המוחזק כחף מזה, והצורך להגן על שלום הציבור ובטחונו ולהבטיח ניהול הליכי משפט תקינים מזה. גם הליכי מעצרם של אלה צריכים לעמוד בדרישות שקבע המחוקק בסעיף 21 לחוק המעצרים לצורך מעצרו של אדם עד תום ההליכים נגדו.

עת שבוחן בית המשפט האם לעצור אדם עד תום ההליכים או לשחררו ממעצר, ולו בתנאים מגבילים, נדרש הוא, כאמור, לנתונים הרלוונטיים לאותו מקרה ואין הוא יכול לעמוס על כתפי הנאשם הערכות כלליות ואקסיומות הנובעות מהיותו תושב האזור. עמדה על כך השופטת פרוקצ'יה, בציינה כי "הנחות כלליות גורפות בלא ביסוס עובדתי עלולות לערפל את תמונת הנתונים ואת מלאכת האיזונים העדינה המתחייבת בהליך זה" (בש"פ 2739/02 צבאח נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 926, 929 (9.4.2002) (להלן: פרשת צבאח ). כן ראו: בש"פ 5017/99 סעאדה נ' מדינת ישראל (26.8.99); בש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ' חושיה (11.7.03)).

בית המשפט נדרש אפוא להחליט על בסיס נתוני המקרה הקונקרטי שבפניו, אך תוך שהחשש מהימלטות לשטחי הרשות הפלסטיני, והצורך לאיינו, לנגד עיניו.

חלופת מעצר באזור

10.

כאמור, הקושי בשחרור לחלופת מעצר יסודו בחשש כי הנאשם לא יתייצב לדיון בעניינו, ויחמוק ממשפט בהתחשב בכך שרשויות אכיפת החוק של ישראל אינן פועלות בשטחי הרשות הפלסטינית וממילא קשה להן יותר להתחקות אחר נאשם שנמצא בשטח זה. על אף קושי זה לא נשללה בפסיקה האפשרות לשחרר נאשם הגר באזור לחלופת מעצר, כפי שעמדה על כך השופטת (כתארה אז) ד' ביניש:

"...בבחינת חלופת המעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל. ניתן להתחשב בעובדה, כי קל יותר לתושבי אזורים אלה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיהם. יחד עם זאת, למרות שנסיבה זו בעלת משקל היא לעניין החלופה, אין היא בבחינת נסיבה מכריעה. לפיכך, יש גם לבחון את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם..." (בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן (28.12.99)).

אם כן, אפשרות ההימלטות מן הדין הינה שיקול בעל משקל, אך אין היא עומדת לבדה ואין היא, כשלעצמה, יכולה להכריע את שאלת השחרור לחלופת מעצר. עצם היותו של נאשם תושב האזור אינה מונעת את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר, וזאת כאשר ניתן להבטיח את התייצבותו בהפקדת כספים ובביטחונות משמעותיים אחרים (ראו למשל: פרשת צבאח ; בש"פ 6339/03 הנ"ל ; בש"פ 3136/06 עטיר נ' מדינת ישראל (16.4.06); בש"פ 5017/99 סעאדה נ' מדינת ישראל (26.8.99)). עמדה זו מקובלת גם עליי. עצם העובדה שנאשם הוא תושב האזור אינה מצדיקה

בפני עצמה את מעצרו עד תום ההליכים מקום שבאותן נסיבות היה תושב ישראלי משתחרר לחלופת מעצר. יחד עם זאת, מגורים באזור מהווים שיקול רלוונטי – אחד מני כמה – ביחס לשאלה של חלופת מעצר.

11.

מהם השיקולים העיקריים שראוי שינחו את בית המשפט הנדרש להכריע האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר באזור?

שיקול מרכזי נוגע לעבירות המיוחסות לנאשם – האם מיוחסת לו אך עבירה בגין עצם הכניסה לישראל שלא כדין, או שמא מיוחסות לו גם עבירות נלוות. אין דומה מי שביצע עבירה של שהיה בלתי חוקית לבדה, למי שביצע לכאורה, בנוסף לשהייה הבלתי חוקית בישראל, גם עבירות אחרות. אין מקרה בו מדובר בעבירות קשות וחמורות שפגיעתן בציבור ובפרט כבדה, דומה למקרה שעניינו עבירה קלה יחסית. כאשר מדובר בעבירות חמורות, וככל שפגיעתן בקרבן העבירה קשה יותר, קיים אינטרס ציבורי כבד משקל יותר למצות את הדין עם מבצע העבירה. אציין כי במקרים בהם מדובר בעבירות חמורות, ובפרט נוכח הסמיכות הגיאוגרפית בין ישראל לאזור, קמה ממילא לרוב גם עילת המסוכנות, אם משמעות שחרורו של הנאשם לאזור היא כי הוא יוכל לשוב ולנסות להיכנס לישראל לשם ביצוע עבירות דומות נוספות. מקום שקיימות עבירות נוספות, שאלת ההתחמקות מן הדין אינה עומדת לבדה ולרוב יש לבחון גם את מסוכנותו של הנאשם, אם יפר את תנאי השחרור שעל קיומם אין למערכת האכיפה בישראל דרך לפקח באזור.

מכל מקום, ככל שמדובר במי שמיוחסות לו עבירות נוספות לעצם השהיה הבלתי חוקית בארץ, יהיו מקרים בהם יהיה זה מוצדק להבחין בין מי שהעבירות הנוספות שביצע נועדו אך כדי "לאפשר" את המשך שהייתו בישראל, למי שביצע עבירות נוספות בנפרד ובמנותק מעצם הכניסה הבלתי חוקית לארץ. ודוק: אין בדברים כדי לומר כי ביצוע עבירות נוספות אך לשם הבטחת האפשרות להישאר בישראל הופכת את המעשים לקלי ערך. מדובר בעניין שהוא תלוי נסיבות המקרה. ויחד עם זאת, מקום שהשהיה בישראל נוצלה ואולי אף יועדה למטרות ביצוע עבירות אחרות, יש לכך משום היבט נוסף של חומרה.

12.

שיקול דומיננטי נוסף נוגע לעברו הפלילי של הנאשם – לא הרי מי שזו לו כניסתו הבלתי חוקית הראשונה לישראל כמי ששב ונכנס לישראל ללא האישורים וההיתרים הנדרשים פעם אחר פעם. ככלל, ביצוע עבירות חוזרות ונשנות של שהיה בלתי-חוקית מקשה על מתן אמון בנאשם (בש"פ 10445/05 פלוני נ' מדינת ישראל (14.11.05)). בנוסף, יש מקום להבחין בין נאשם שעברו נקי, לנאשם בעל עבר פלילי. באופן ממוקד יותר יש מקום גם להבחין בין מי שבעברו אך עבירות של שהיה בלתי חוקית למי שלחובתו עבר פלילי עשיר יותר.

כאשר מדובר במי שאין לחובתו עבר פלילי מכביד – ובכלל זה כאשר אין מדובר במי שלחובתו הרשעות רבות קודמות בעבירות של שהיה בישראל שלא כדין, וכאשר העבירה היחידה המיוחסת לו היא של שהיה בלתי-חוקית בישראל, אני סבורה כי ניתן להורות על שחרור לחלופת מעצר באזור, ולהבטיח את ההתייצבות לדיון בהפקדה כספית ובערובות כספיות משמעותיות (ראו למשל: בש"פ 9193/99 הנ"ל ; בש"פ 1023/97 אלאטרש נ' מדינת ישראל (19.2.97)). ככל שמדובר במי שביצע עבירות חמורות יותר לצד הכניסה שלא כדין לישראל; ככל שמדובר במי שלחובתו עבר פלילי מכביד; וככל שמדובר במי ששוחרר בעבר בערובה, לא התייצב למשפטו ובהמשך נעצר שוב בגין שהיה בלתי חוקית בישראל, בין אם לצד עבירות נוספות, בין אם כעבירה עצמאית - יקשה להורות על שחרור לחלופת מעצר באזור.

13.

על השיקולים שפורטו לעיל אוסיף כי כמובן שלנסיבות חיצוניות, דוגמת מצב ביטחוני, יכולה להיות השפעה על שיקול הדעת המופעל בבחינת היתכנות השחרור לחלופת מעצר (פרשת צבאח , בעמ' 929).

14.

כאמור, שחרור לחלופת מעצר באזור אינו מאפשר פיקוח על קיום תנאי המעצר. לפיכך סבורה אני כי ככלל, מקום שמוצא בית המשפט כי ניתן לשחרר נאשם לחלופת מעצר באזור, ייעשה הדבר בכפוף להפקדה כספית משמעותית ולהעמדת ערבים שהינם אזרחי ישראל, שיתחייבו לערובות כספיות משמעותיות.

חלופת מעצר בשטח ישראל

15.

לצד שאלת האפשרות לשחרר נאשם לחלופת מעצר באזור, קיימת שאלת אפשרות השחרור לחלופת מעצר בשטח ישראל. הקושי העיקרי בהקשר זה נוגע לכך שהשחרור לחלופת מעצר משמעו כי בית המשפט מתיר למעשה לנאשם בשהייה בלתי חוקית בישראל, דבר שאסור עליו. שהרי בית המשפט מתיר בכך את השהיה הבלתי חוקית לכאורה, שבעטיה עומד הנאשם לדין (והשוו: בש"פ 1886/12 מדינת ישראל נ' נזאזלה

(13.3.2012)). על-פי גישה זו, מקום שלא התקבל אישור או היתר שהיה בישראל מאת הרשויות המוסמכות, אין להתיר לנאשם לשהות בישראל מכוח החלטה שיפוטית. יחד עם זאת, בפסיקת בית משפט זה נשמעו גם קולות שסברו כי אין מניעה לשחרר תושב האזור למעצר בית בתחומי ישראל (בש"פ 648/00 עבידו נ' מדינת ישראל

(10.2.00)), וכי במקרים מעין אלה יש לקבוע הדיון בתיק העיקרי בהקדם, על מנת שלא לאפשר התמשכות מצב בעייתי זה (בש"פ 10418/08 טאלאלקה נ' מדינת ישראל (15.12.18)).

כשלעצמי, אני סבורה כי מתן האפשרות לחלופת מעצר בשטח ישראל צריך להיעשות במקרים נדירים ויוצאי דופן, כאשר בית המשפט השתכנע כי קיימת לכאורה מניעה ממשית להחזיר את הנאשם לשטח הרשות הפלסטינית וכאשר באפשרותו להעמיד חלופה ראויה שתבטיח פיקוח הדוק. למעלה מן הצורך אוסיף כי מאחר שמדובר במצב חריג ויוצא דופן נכון יהיה שלא להרחיבו. כך למשל, לא יהיה מקום לאפשר הקלה בתנאים המגבילים על ידי התרת יציאה לעבודה.

בסיומה של נקודה זו אדגיש כי גם להשקפתי הדיון בתיקים אלה צריך להתקיים לא דיחוי, על-מנת שהבעייתיות הגלומה במתן אפשרות דה-פקטו לשהות בישראל ללא ההיתרים והאישורים הנדרשים, תהא קצרה ככל הניתן.

מן הכלל אל הפרט

16.

לאחר שבחנתי את עניינו של המבקש לאורם של השיקולים שפורטו לעיל, ולאור עובדות כתב האישום בו הודה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. המבקש הינו צעיר תושב האזור, נעדר עבר פלילי. המבקש הודה והורשע לא רק בשהיה בלתי חוקית בישראל, אלא גם בעבירות נוספות בגין התנהגות פרועה ומשולחת רסן לכאורה בכביש שבסיומה נדרש אף מרדף רגלי אחריו. משחזקת החפות אינה עומדת לו עוד משתנה נקודת האיזון באופן שמשקל החשש מהימלטות מהדין עולה על משקלה של הזכות לחירות. לעובדה שהמבקש עצמו שהה בישראל שלא כדין יש להוסיף את העובדה שהסיע שוהים בלתי-חוקיים אחרים, שאף מהם, שכניסתם לישראל לא נבחנה על-ידי גורמי הביטחון, יכולה להישקף סכנה לציבור. לנתונים אלה מתווסף הקושי ליתן אמון במבקש, נוכח בריחתו מן השוטרים ברכב וברגל. החשש מהימלטות נתמך גם בעמדתה העונשית של המאשימה לפיה יש להשית על המבקש עונש של מאסר בפועל.

17.

בטרם סיום אציין כי גם אני, כבא כוח המבקש, רואה קושי בכך ששליחת המבקש לתסקיר שירות המבחן במסגרת ההליך העיקרי היוותה טעם להחלטה על מעצרו. אכן, יש להניח כי תסקיר שירות המבחן בעניינו אינו אפקטיבי כתסקיר המוכן בעניינו של תושב ישראל, בשל הקושי של שירות המבחן לערוך בעניינו של תושב האזור את מלוא הבדיקות שהוא עורך ברגיל לצורך הכנת תסקיר. יחד עם זאת, לצורך גיבוש עמדת שירות המבחן יכול נציג שירות המבחן להיפגש עם הנאשם, לשמוע את דבריו, להכיר את סיפורו ולהתרשם ממנו. בנוסף, וזה העיקר, קשה לקבל את הטענה כאילו הזמנת התסקיר נועדה אך כדי לאפשר את הימלטות המבקש מהדין, שהרי ההחלטה על הזמנת התסקיר התקבלה על-ידי בית המשפט בהליך העיקרי ולא על-ידי המבקש. מכל מקום, אין בעניין זה כדי לשנות ממסקנתי.

מכל הנימוקים שלעיל, לא מצאתי אפוא הצדקה להתערבות בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.