בש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ. חושיה מחמוד

1.נגד המשיב ונאשם אחר הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום המייחס להם עבירות של התפרצות וגניבה, החזקת כלי פריצה, תקיפת שוטרים ושהיה בלתי חוקית בישראל.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הנ"ל, עתרה העוררת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בתאריך 22.5.03 הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום בירור דינו, וזאת לאחר שקבע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לצורך מעצרו עד תום ההליכים. בית משפט השלום ביסס את החלטתו על 3 נימוקים: ראשית, בידי המשיב והאחר, נתפסו חפצים המעידים על ביצוע העבירה, מגזרי תיל ולום אשר נמצאו מתאימים לשיטת ביצוע הפריצה. שנית, התנהגותם המפלילה של המשיב והאחר עם מעצרם, לרבות התנגדותם למעצר ותקיפת השוטרים אשר עצרו אותם, כמו כן נתפסו ברשותם כובעי גרב וכפפות המעידים על ניסיון לטשטוש עקבות וזיהוי מזירת הפשע. שלישית, הגרסה שנתן המשיב ושותפו להימצאותם בשעת לילה מאוחרת, קטיפת עשבים לצאן, הינה על פניה בלתי הגיונית.

המשיב ושותפו עררו על ההחלטה הנ"ל בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע. חבש) אשר החליט לדחות את הערר, תוך כדי קביעה כי לגבי המשיב לא ניתן לצוות על חלופת מעצר, מאחר ולא הוגשה לו הצעה קונקרטית. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הראיות הנסיבתיות קושרות את המשיב ושותפו לפריצה ולגניבה ומקימות נגדם חזקה תכופה. עוד קבע בית המשפט כי הסבריהם של המשיב ושותפו על פניהם אינם עומדים במבחן היגיון, גם כאשר אין נזקקים לקביעות מהימנות האמרות.

המשיב הגיש לבית משפט השלום בקשה לעיון חוזר אשר בה נטען כי נוכח החלטת בית המשפט המחוזי, מוצעת חלופת מעצר לשחרור המשיב בערבויות כספיות.

בית משפט השלום דחה בקשה זו תוך כדי קביעה כי אין בהחלטת בית המשפט המחוזי כדי לחייב החלטה של שחרור המשיב ממעצר.

על ההחלטה הנ"ל הגיש המשיב ערר לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע. חבש) קיבל בהחלטתו מיום 10.7.03 את הערר וקבע:

"לאחר ששמעתי את טענות בא כוח הצדדים, אני בדעה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר בתנאים שיש בהם כדי להבטיח את התייצבותו של העורר במשפטו".

בית המשפט, כאמור, החליט לשחרר את המשיב ממעצר בתנאים שנקבעו בגוף ההחלטה.

ומכאן הערר שבפני.

בא כוח העוררת טענה כי לא היה מקום להורות על שחרורו של המשיב ממעצר, וכי לא חל שינוי בנסיבות אשר הצדיקו את השחרור הנ"ל. עוד טענה באת כוח העוררת כי החלטת בית המשפט המחוזי חורגת ממדיניות המעצרים המקובלת בסוג זה של עבירות, כאשר מדובר במי שנכנס באופן בלתי חוקי לישראל על מנת לבצע עבירות ולפגוע באזרחים תמימים, וכאשר קיים חשש להמלטות מאימת הדין, יש מקום להורות על מעצרו של המשיב.

בא כוח המשיב טען כי הראיות לכאורה שבידי המשיבה מותירות ספק לגבי אשמתו של המשיב ואין בהן כדי להצדיק את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בא כוח המשיב ביקש לדחות את הערר ולהשאיר את החלטת בית משפט קמא על כנה.

שקלתי את מכלול הסיבות שבפני, על רקע טענות הצדדים ואלה הן מסקנותי:

בית משפט זה קבע לא אחת כי אין לעצור אדם ללא חלופת מעצר, אם לא הוכחה מסוכנתו.

חוק המעצרים אשר נחקק על רקע תפיסות היסוד של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מניח צורך בקיומו של איזון בין ערך חירות הפרט לערך ביטחון הציבור תוך הדגשת הערך הראשון בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי. ערך זה מכוון הן את דרך בחינת קיומה של עילת מעצר והן את בירור התאמתה של חלופת מעצר להשגת מטרת המעצר בדרך שתפגע פחות בחירותו האישית של הנאשם. בהפעלת שיקול הדעת כאמור, מתחייבת דרך כלל, בחינה פרטנית של נסיבותיו המיוחדות של הנאשם שעניינו עומד לדיון, ונדרש ביסוס עובדתי קונקרטי הן לקיומה של עילת מעצר והן לענין החלופה. (ראה בש"פ 2739/02 אנואר צבאח נ' מדינת ישראל , פד"י נ"ו(3), 926.

בית משפט זה הביע את דעתו במספר רב של החלטות כי העובדה לבדה כי הנאשם מתגורר באזור שאינו נתון בשליטה של מדינת ישראל, ואינו נתון לפיקוחה של משטרת ישראל, אין בה כדי להביא למעצרו בנסיבות בהן היה משתחרר נאשם, תושב ישראל.

עובדת היותו של נאשם תושב האוטונומיה, כשלעצמה, מהווה רק אחד השיקולים לשלילתה של חלופת מעצר לגביו, כאשר השיקול המרכזי הוא הסיכון הממשי של המלטות מן הדין (ראה בש"פ 4383/97, אלבדוי נ' מדינת ישראל , תק-על 97(3), 37.

בבחינת חלופת מעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של הנאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל. ניתן להתחשב בעובדה, כי קל לתושבי אזורים אלה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיהם, אך יחד עם זאת, למרות שנסיבה זו בעלת משקל היא לעניין החלופה, אין היא מבחינת נסיבה מכריעה. (ראה בש"פ 9193/99 , מדינת ישראל נ' אבו חדיד בורהאן , טרם פורסם).

ער אני לעובדה שיש להביא את המשיב לדין ולהבטיח את התייצבותו למשפט, וכי קיימת סכנה להתחמקותו מהליכי שפיטה. סכנה זו יש למנוע ככל שניתן.

כדי לעשות זאת, היה מקום לשקול חלופת מעצר, ואכן בית המשפט המחוזי עשה זאת וקבע תנאי שחרור. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. התנאים שנקבעו נראים לי הולמים ומתאימים להשגת תכלית המעצר, אך יחד עם זאת מצאתי לנכון לקבוע כי בנוסף לתנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי על המשיב להפקיד בקופת בית המשפט המחוזי סכום נוסף של 8,000 ₪ במזומנים ו/או בערבות בנקאית. היה והסכום הנ"ל לא יופקד כאמור לעיל יישאר המשיב במעצר עד תום ההליכים המשפטים נגדו.

סוף דבר הערר נדחה בכפוף להפקדה בסך 8,000 ₪ הנ"ל.