בש"פ 7136/04 האשם פיאלה נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא צ' סגל), שניתנה ביום 27.7.04, בתיק ב"ש 6733/04, לפיה נדחה הערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 21.7.04, בב"ש 5248/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 19.7.04 הוגש כנגד העורר כתב אישום לבית-משפט השלום בירושלים, המייחס לו עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 16/7/04 בסביבות השעה 16:40 נהג העורר בטרקטור, בציר שעפט/בית חנינה לכיוון הגבעה הצרפתית בירושלים, כשהוא שוהה בישראל שלא כדין.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בירושלים בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ביום 21.7.04, הורה בית-משפט השלום (כבוד השופטת ר' שלו-גרטל) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו קבע, כי כנגד העורר תלוי עונש מאסר של שלושה חודשים בגין עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל. כמו-כן לעורר עבר פלילי עשיר הכולל עבירות שעניינן זיוף, התחזות לאחר, גניבה, נהיגה ללא רישיון, הכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו ושיבוש מהלכי משפט. עבירות אלו מקימות יסוד סביר לחשש ששחרורו יביא להתחמקות מהליכי משפט.

או-אז, על החלטתו של בית-משפט השלום, הוגש ערר לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בהחלטתו מיום 27.7.04, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים ובאיזון שבין האינטרס הפרטי של העורר, ובין זה הציבורי, ניתן משקל עודף לזה הציבורי. ועל-כן, לא נמצאה לו כל הצדקה להתערב בהחלטת בית-משפט השלום.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען, כי לא הוכחה עילת המסוכנות לביטחון הציבור, וכן לא הוכחה עילת המעצר של חשש מהימלטות מאימת הדין. לדבריו, אין להתייחס "לחבילת העבירות" הנלווית לשהייה בלתי חוקית בארץ תוך זיוף תעודת זהות, ואין ללמוד מכך על מסוכנות העורר.

מנגד, בא-כוח המדינה תמך בהחלטות הערכאות הקודמות, אשר קבעו, כי יש להחזיק את העורר במעצר וביקש לדחות את הערר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין יש מקום לקבל את הערר.

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, אשר נחקק על רקע תפיסות היסוד של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מניח צורך בקיומו של איזון בין ערך חירות הפרט לערך בטחון הציבור תוך הדגשת הערך הראשון בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי. ערך זה, מכוון הן את דרך בחינת קיומה של עילת מעצר, והן את בירור התאמתה של חלופת מעצר להשגת מטרת המעצר, בדרך שתפגע פחות בחירותו האישית של הנאשם. בהפעלת שיקול הדעת כאמור מתחייבת, דרך כלל, בחינה פרטנית של נסיבותיו המיוחדות של הנאשם שעניינו עומד לדיון, ונדרש ביסוס עובדתי קונקרטי הן לקיומה של עילת מעצר והן לעניין החלופה. הנחות כלליות, גורפות בלא ביסוס עובדתי, עלולות לערפל את תמונת הנתונים ואת מלאכת האיזונים העדינה המתחייבת בהליך זה.

מן המפורסמות הוא, כי אישום כנגד נאשם, תושב שטחים, שכל כולו נסב על כניסה ושהייה שלא כדין בישראל, מחייב בחינת קיומה של עילת מעצר בגין חשש מהתחמקותו מהליכי משפט בדרך הימלטותו לשטחים. אף שחשש זה קיים בכל מקרה דרך כלל, מתחייבת בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו, ומשקל החשש להימלטות פוחת ככל שרשויות אכיפת החוק פועלות כסידרן בפיקוח על תנאי שחרור וכפיית התייצבות נאשמים לדין.

מדי פעם שבה ועולה בפני בית-משפט זה השאלה האם יש בעובדה, שנאשמים מתגוררים בשטחים הנתונים לשליטתה של הרשות הפלשתינאית כדי למנוע מהם חלופת מעצר. שופטי בית-משפט זה נתנו דעתם לשאלה וניתן לומר, כי בהחלטותיהם היו דגשים שונים ביחס למשקלה של טענה זו הנוגעת לחשש להימלטות מהדין (ראו למשל: בש"פ 5017/99 חסן סעאדה נ' מדינת ישראל , תק-על, 99(3), 1612 ; בש"פ 1023/97 יאסר אלאטרש נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 383 ; בש"פ 7767/95 תייאסיר בכרי נ' מדינת ישראל , תק-על, 95(4), 47). אף אני דנתי בסוגיה זו בעבר, וכבר נזדמן לי להביע דעתי (ראה בעניין זה בש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ' חושיה , תק-על 2003(2), 3228), כי בבחינת חלופת המעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל. ניתן להתחשב בעובדה, כי קל יותר לתושבי אזורים אלה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיהם. יחד עם זאת, למרות שנסיבה זו בעלת משקל היא לעניין החלופה, אין היא בבחינת נסיבה מכריעה. לפיכך, יש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם.

במקרה דנן, מדובר בעורר, אשר נשוי לישראלית, אשר מקום מושבה בירושלים, מזה 14 שנים ולהם 5 ילדים. בעבר הוכיח העורר, כי ניתן לסמוך עליו בדבר התייצבותו לדיונים עת שהואשם בעבירה דומה ואף שריצוי עונשו נדחה במידת מה, התייצב הוא אליו.

אמנם, אין להקל ראש בסיכון הנובע מאופייה של העבירה המצביעה על מסוכנות לכאורית, ואף לא מעברו הפלילי של העורר, אך בנסיבות העניין, החשש להימלטות מהדין הינו, לכאורה, עילת המעצר העיקרית, ועלינו לבחון אם ניתן להבטיח את מטרות המעצר על דרך של חלופה נוכח חשש זה.

נראה לי, כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית על-ידי תנאים מגבילים, אשר יקבעו על-ידי בית-משפט השלום ואשר יכללו מעצר בית מלא, הפקדה כספית וערבות צד ג'.

אשר-על-כן, הערר מתקבל. החלטת בית-המשפט המחוזי מתבטלת בזה. התיק מוחזר לבית-משפט השלום בירושלים, על-מנת שידון בחלופת המעצר, כפי שקבעתי לעיל, ויקבע את התנאים המגבילים לפי שיקול-דעתו.

העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-משפט השלום.