בש"פ 1308/05 איאד עביד נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' ברקאי ) אשר דחה את הערר שהגיש העורר על החלטתו של בית משפט השלום בבאר-שבע (הנשיא מ' מיכלס ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

כנגד העורר הוגש כתב אישום בו יוחסה לעורר כניסה וישיבה בישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. כמו כן הואשם העורר בהתחזות כאדם אחר, עבירה לפי סעיף 441 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן בזיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף. על פי כתב האישום נעצר העורר לבדיקה על ידי שוטר מג"ב ובבדיקה זו הזדהה העורר כאדם אחר באמצעות תעודת זהות אותה זייף בכך שהחליף את התמונה המקורית שהיתה בתעודה בתמונתו שלו.

יחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בדיון בבית משפט השלום הסכים בא-כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה וכן לקיומה של עילת מעצר. הדיון התמקד, איפוא, בבחינת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית משפט השלום דחה את בקשת העורר להשתחרר לחלופת מעצר שכן סבר כי לנוכח היותו של העורר שוהה בלתי חוקי אין בית המשפט מוסמך לאשר שהייה של העורר בישראל, אפילו במסגרת חלופת מעצר. העורר ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי וטען כי בית משפט השלום שגה כשקבע כי אינו מוסמך לאפשר שהיה של העורר בישראל ועל כן נמנע מלבחון לעומק קיומה של חלופת מעצר ראויה. בית המשפט המחוזי דחה את עררו של העורר. בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם שגה בית משפט השלום במסקנתו האמורה עדיין, בנסיבות הענין, אין בחלופה שהוצעה על ידי העורר כדי להפיג את החשש הקיים בדבר הימלטותו של העורר ושיבוש הליכי המשפט. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן יהיה לסיים את שמיעת משפטו של העורר בהקדם ועל כן הורה כי העורר יוחזק במעצר במשך 3 חודשים בלבד ובתוך תקופה זו יסתיים משפטו.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי. בעררו וכן בדיון בפניי טען בא-כוח העורר כי ראוי היה בנסיבות הענין להורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר שהוצעה שכן מדובר בחלופה סבירה שבכוחה להפיג את החשש להימלטותו של העורר.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי כלל מסקנה כי דין הערר להידחות. בנוסף לעבירת הכניסה והשהיה הבלתי חוקית בישראל מואשם העורר גם בזיוף מסמך ובשימוש בו ובכך יש כדי להצביע על חומרה יתרה העולה ממעשיו הנטענים של העורר. כן יש במעשים אלו כדי להגביר את החשש להימלטותו של העורר מן הדין. אכן, במקרים אחרים, עליהם הצביע בא-כוח העורר, הורה בית משפט זה על שחרור נאשמים שהואשמו בשהיה בלתי חוקית בישראל אולם בשתי ההחלטות עליהן הסתמך בא-כוח העורר (בש"פ 7136/04 פיאלה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 260/05 סביח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)) התקיימו נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן אשר היה בהן כדי להקטין את החשש מפני הימלטות הנאשמים מהדין. כמו כן, בשני המקרים הנ"ל לא הואשמו הנאשמים בעבירות נוספות מעבר לשהיה הבלתי חוקית בישראל. בענייננו, לא רק שאין מתקיימות נסיבות כאמור אלא גם, לנוכח העבירות הנוספות בהן מואשם העורר, ולנוכח העדר חלופה מתאימה להנחת דעתו של בית המשפט מתקיימות נסיבות שונות, המגבירות את החשש האמור. החלטתו של בית המשפט המחוזי, בה נקבע כי העורר יוחזק במעצר 3 חודשים בלבד ובתקופה זו יסתיים משפטו, אכן משקפת איזון הולם בנסיבות ואין מקום להתערב בה.

אשר על כן, הערר נדחה.