בש"פ 260/05 חרבי סביח נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי), מיום 5.1.05 בב"ש 4017/05, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בירושלים באשמת עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל.

על-פי עובדות כתב האישום, בתאריך 30.12.04 בשעה 18:00 או בסמוך לכך, שהה העורר ברח' אבן סינא בירושלים, כשאין ברשותו אישור כניסה או שהייה על-פי דין.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בירושלים, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 3.1.05, הורה בית-משפט השלום (כב' סגן-הנשיא ש' פיינברג), על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית-המשפט המחוזי בירושלים. ביום 5.1.05 קיבל בית-המשפט המחוזי (כב' השופט מ' דרורי), את ערר המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

מכאן הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען, כי טעה בית-המשפט המחוזי בהחלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים וזאת משום שבהחלטתו לא נקבע באופן פוזיטיבי, כי ישנו חשש, שהעורר ימלט מן הדין וכי לא קמה לה בנסיבות מקרה זה, עילת מעצר על-פי הקבוע בחוק. עוד הוסיף וטען בא-כוח העורר, כי עבירת השהייה הבלתי חוקית, אינה מקימה כשלעצמה את חזקת המסוכנות הסטטוטורית המחייבת מעצר עד תום ההליכים, וכי מן הראוי היה לעשות איזון ראוי בין חירות העורר לבין השיקולים הביטחוניים, דבר שלטענתו לא קרה במקרה זה.

מנגד, ביקשה באת-כוח המשיבה לדחות את הערר בציינה, כי חשיבות השארתו של העורר מאחורי סורג ובריח מתמצה בהישנות מקרי השהייה הבלתי חוקית שלו בישראל ולא בשל החשש שהוא יימלט מן הדין. עוד טענה באת-כוח המשיבה, כי למיטב ידיעתה לא נראה שמעמדו החוקי של העורר יוסדר בעתיד הקרוב.

לאחר עיון בהחלטות הערכאות שקדמו לי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי יש מקום לקבל את הערר.

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, אשר נחקק על רקע תפיסות היסוד של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מניח צורך בקיומו של איזון בין ערך חירות הפרט לערך בטחון הציבור תוך הדגשת הערך הראשון בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי. ערך זה, מכוון הן את דרך בחינת קיומה של עילת מעצר, והן את בירור התאמתה של חלופת מעצר להשגת מטרת המעצר, בדרך שתפגע פחות בחירותו האישית של הנאשם. בהפעלת שיקול הדעת כאמור מתחייבת, דרך כלל, בחינה פרטנית של נסיבותיו המיוחדות של הנאשם שעניינו עומד לדיון, ונדרש ביסוס עובדתי קונקרטי הן לקיומה של עילת מעצר והן לעניין החלופה. הנחות כלליות, גורפות בלא ביסוס עובדתי, עלולות לערפל את תמונת הנתונים ואת מלאכת האיזונים העדינה המתחייבת בהליך זה (ראו בש"פ 7136/04 האשם פיאלה נ' מדינת ישראל , תק-על 2004 (3), 1469).

במקרה שלפני מדובר בעורר אשר נשוי לישראלית תושבת מזרח ירושלים, ולהם ילדים משותפים בעלי אזרחות ישראלית. לדידי, יש לתת לנתונים אלה את המשקל הראוי בבוא בית-המשפט להכריע בעניינו של העורר, ובפרט כאשר כתב האישום המיוחס לו נסוב כולו, על כניסתו ושהייתו הבלתי חוקית בישראל.

אמנם, אין להקל ראש בסיכון הנובע מאופייה של העבירה המצביעה על מסוכנות לכאורית, אך בנסיבות העניין, החשש להימלטות מהדין הינו, לכאורה, עילת המעצר העיקרית, ועלינו לבחון אם ניתן להבטיח את מטרות המעצר על דרך של חלופה נוכח חשש זה. מהמרשם הפלילי שבעברו של העורר ניתן ללמוד, כי לו שתי הרשעות משנים 1987 ו-1995, בגין עבירות רכוש והחזקת נשק שלא כדין, וכן שלוש הרשעות קודמות בגין עבירות של שהייה בישראל שלא כדין. לא ניתן ללמוד אפוא, כי העורר עסק בעברו בביצוע עבירות ביטחוניות או פליליות, זולת אלו המובאות לעיל.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מבוטלת בזאת. העורר ישוחרר ממעצר בתנאים שנקבעו בהחלטת בית-משפט השלום בירושלים בתיק ב.ש 1603/03 מיום 3/1305.