בש"פ 10418/08 עאהד טאלאלקה נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט זלוצ'ובר) מיום 3.12.08 בב"ש 22282/08, בגדרה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בקרית גת (השופטת צור) מיום 2.12.08 בב"ש 1747/08, והוחלט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בת"פ 1318/08 בבית משפט השלום.

ב.

ביום 19.11.08 הוגש כתב אישום כנגד העורר, תושב הכפר יאטה שברשות הפלסטינאית. בין השאר, הואשם העורר בכניסה לישראל שלא כחוק, היזק לרכוש במזיד, גניבה, שימוש במסמך מזויף והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בכתב האישום נטען, כי בלילה שבין 24.8.08 לבין 25.8.08 התפרצו העורר ואדם אחר למחסנים במושב ערוגות וגנבו מהם טובין שונים, בחלק גדול מכשור חקלאי; וכי ביום 10.11.08 שהה העורר במושב ינון, ומשנתבקש על ידי שוטר להזדהות, הציג תעודת זהות של אדם אחר.

ג.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוסכם, על סמך התשתית הראייתית הלכאורית שלא היתה במחלוקת, כי קיימת עילת מעצר. מטעם המדינה הועלה חשש להימלטות (בעיקר הואיל והעורר תושב הרשות), כעילה מרכזית. ואולם, נקבע על-ידי בית המשפט כי העורר ישוחרר לביתו ברשות הפלסטינאית בתנאים מגבילים – לרבות ערבון בסך 6,000 ש"ח, התחייבות עצמית בסך 7,500 ₪, וערבויות של שניים נוספים, אזרחי מדינת ישראל, בסך 10,000 ₪ כל אחת. זאת, בין השאר, הואיל והעורר הורשע לאחרונה בשנת 2000, ומאז לא הסתבך עד לעבירה זו.

ד.

ערר המדינה לבית המשפט המחוזי התקבל. נאמר, כי העבירות בהן מואשם העורר הן חמורות, במיוחד נוכח מכת הגניבות החקלאיות, וכי הרשעותיו הקודמות של העורר, בהן התחזות לאחר, מקשות על מתן אמון. נאמר, כי "הנסיון המר מלמד, כי מי ששוחרר ממעצר לביתו בשטחים גם לא טורח להתייצב למשפט", באין כל פיקוח ובאין לערבים אפשרות להשפיע על בואו. בית המשפט הביע דעתו כי אין מקום לשחרר תושבי הרשות גם לחלופת מעצר בישראל, כפי שהוצע על-ידי הסנגוריה לחלופין, וזאת בהיעדר כלים לבחינת השיקולים המרכיבים הכרוכים בנושא. נאמר, כי על פי פסיקתו של בית משפט זה גובר החשש להימלטות מקום שבנוסף לשהות הבלתי חוקית מדובר בעבירות נוספות, כבמקרה דנא.

ה.

מכאן הערר הנוכחי, בו נטען בתמצית, כי ניתן להפיג את סכנת ההימלטות באמצעות תנאים מגבילים מתאימים – אף אם יידרשו תנאים מחמירים מאלה שנקבעו מעיקרא על ידי בית משפט השלום; בין השאר, הועלתה שוב האפשרות לחלופת מעצר בשטח מדינת ישראל. כן נטען, כי העורר נשוי לישראלית המתגוררת בבאר שבע, ועל כן ניתן להניח שיתיצב למשפטו, על מנת לשמור על סיכוייו להסדיר את כניסתו לארץ.

ו.

בדיון בפני חזר בא כוחו המלומד של העורר על טיעוניו, והטעים כי על פי הדין יש לבחון חלופה, ואין לקבל את גישתו הגורפת של בית המשפט המחוזי באשר לשחרור תושבי שטחים, מה גם שהמדובר במי שעבר עבירות לפני שנים רבות.

ז.

מטעם המדינה נטען, כי העבירות המיוחסות לעורר בשני האישומים בוצעו בפער קטן של שלושה חודשים. לטעמה, יש בבית משפט זה שתי אסכולות באשר לשחרור תושבי שטחים לחלופה, אך במקרה של רצידיביזם של שהיה בלתי חוקית והתחזות - לכל הדעות יש לעצור.

ח.

ערר זה - מעבר לתוצאתו הספציפית - מעורר שאלה החוזרת ונשנית בבית משפט זה, קרי, שחרור לחלופה של תושבי הרשות הפלסטינאית. ברי כי עניין זה אינו פשוט. אילו זכינו והיה ברשות הפלסטינאית שכנתנו מנגנון משפטי כדת וכדין, ואילו היו יחסי משפט מוסדרים, היו החיים קלים יותר גם בתחום דנא, קרי, ניתן היה להגיע להסכמי אכיפה ראויים. אך לא זה המצב, ויש לא מעט אפשרויות למעבר לא חוקי מן הרשות הפלסטינאית לישראל, ועל כן ישנם שוהים בלתי חוקיים, מהם קשיי יום מחפשי עבודה ולחם, מהם עברייני רכוש, ומהם עברייני טרור. איזוהי הדרך שיבור לו בית המשפט הישראלי שעה שלפניו חשוד או נאשם עצור מן הרשות הפלסטינאית אשר מתבקשת לגביו חלופה? זאת, כמובן, נוכח הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, שלפיו לא יינתן צו מעצר אלא מקום שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופה - שחרור בערובה ותנאי שחרור (וראו בש"פ 5431/04 בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן מפי השופט לוי).

ט.

(1) בבש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' אבו חדיד בורהאן (לא פורסם), דנה בנושא זה השופטת (כתארה אז) ביניש, וכה היו דבריה:

"מדי פעם שבה ועולה בפני בית משפט זה השאלה האם יש בעובדה שנאשמים מתגוררים בשטחים הנתונים לשליטתה של הרשות הפלשטינאית כדי למנוע מהם חלופת מעצר. שופטי בית משפט זה נתנו דעתם לשאלה וניתן לומר, כי בהחלטותיהם היו דגשים שונים ביחס למשקלה של טענה זו הנוגעת לחשש להימלטות מהדין (ראו למשל: בש"פ 5017/99 חסאן סעאדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בש"פ 1023/97 יאסר אלאטרש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בש"פ 7767/95 תייאסיר בכרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אף אני דנתי בסוגיה זו בעבר, וכבר נזדמן לי להביע דעתי, כי בבחינת חלופת המעצר ניתן להביא בחשבון את קשיי האיתור של נאשמים הגרים באזורים שאינם נתונים לשליטה ופיקוח של משטרת ישראל. ניתן להתחשב בעובדה, כי קל יותר לתושבי אזורים אלה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיהם. יחד עם זאת, למרות שנסיבה זו בעלת משקל היא לעניין החלופה, אין היא בבחינת נסיבה מכריעה. לפיכך, יש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם (ראו לדוגמא: בש"פ 6454/96 מדינת ישראל נ' חוסיין אלחלייל (טרם פורסם); בש"פ 2543/97 מדינת ישראל נ' סאמי עפאלקה (טרם פורסם); בש"פ 2652/97 שחרור מותנא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם))".

ראו גם בש"פ 260/05 סביח נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) (השופט ג'ובראן); בש"פ 7136/04 פיאלה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם), (השופט ג'ובראן).

(2)

בבש"פ 648/00 עבידו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הביע השופט זועבי את דעתו, שאין מניעה כי מעצר בית לתושב השטחים יהיה בתחומי מדינת ישראל, אף שמדובר באדם אשר אינו מחזיק בהיתר שהיה; זאת מן הטעם שאין נפקא מינא אם יושב הוא בבית מעצר בתחומי מדינת ישראל או במעצר בית בתנאים מוגבלים בתחומי מדינת ישראל.

(3) בבש"פ 3756/05 טרשאן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) ציינתי באשר לתושבים מאיזור יהודה ושומרון שנאשמו בפגיעה בעתיקות ושהות בישראל שלא כדין, שאמנם אין החשש להימלטות מאימת הדין מבוטל כל עיקר, אך באותו מקרה נראה היה כי ניתן לנסות לצמצם חשש זה בהטלת חובת הפקדה, "מתוך הנחה כי העוררים לא ירצו לסכן את כספם ואת כסף ערביהם".

(4) בבש"פ 10445/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ציינה השופטת ארבל כי באשר לחשש להימלטות מן הדין מתחייבת בדיקה קונקרטית בכל מקרה לגופו, וראו גם דבריה בבש"פ 3136/06 עטיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

(5) בבש"פ 1308/05 עביד נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שציטט בית המשפט קמא, ציינה השופטת – כתארה אז – ביניש כלהלן:

"בנוסף לעבירת הכניסה והשהיה הבלתי חוקית בישראל מואשם העורר גם בזיוף מסמך ובשימוש בו ובכך יש כדי להצביע על חומרה יתרה העולה ממעשיו הנטענים של העורר. כן יש במעשים אלו כדי להגביר את החשש להימלטותו של העורר מן הדין. אכן, במקרים אחרים, עליהם הצביע בא-כוח העורר, הורה בית משפט זה על שחרור נאשמים שהואשמו בשהיה בלתי חוקית בישראל אולם בשתי ההחלטות עליהן הסתמך בא כוח העורר (בש"פ 7136/04 פיאלה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 260/05 סביח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)) התקיימו נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן אשר היה בהן כדי להקטין את החשש מפני הימלטות הנאשמים מהדין. כמו כן, בשני המקרים הנ"ל לא הואשמו הנאשמים בעבירות נוספות מעבר לשהיה הבלתי חוקית בישראל. בענייננו, לא רק שאין מתקיימות נסיבות כאמור אלא גם, לנוכח העבירות הנוספות בהן מואשם העורר, ולנוכח העדר חלופה מתאימה להנחת דעתו של בית המשפט מתקיימות נסיבות שונות, המגבירות את החשש האמור. החלטתו של בית המשפט המחוזי, בה נקבע כי העורר יוחזק במעצר 3 חודשים בלבד ובתקופה זו יסתיים משפטו, אכן משקפת איזון הולם בנסיבות ואין מקום להתערב בה".

(6) ולבסוף, בבש"פ 8567/06 דאפר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), נזדמן לי לומר לעניין חלופת מעצר לתושב שטחים, כלהלן:

" באשר לעילת ההימלטות, אכן, במישור העקרוני אין לדבר על כלל שלפיו תושב השטחים לעולם אינו משתחרר לחלופת מעצר. מטבע הדברים, במערכת היחסים העצובה השוררת בין ישראל לרשות הפלסטינאית והעדר מנגנונים מתפקדים של עזרה משפטית, הסגרה וכיוצא בזה, יש בהחלט חשד וחשש להימלטות מאימת הדין ואף למסוכנות. בתי משפט יחליטו על מעצר עד תום ההליכים, כשלא ניתן יהא להפיג את החשש להימלטות או את המסוכנות, והעובדה שהמדובר בתושב שטחים היא מהותית לכך בנסיבות אלה, ולכן ישנם – מטבע הדברים - מקרים לא מעטים שבהם אין מנוס ממעצר. באת כוחם המלומדת של העוררים הגישה פסיקה שבה שוחררו תושבי שטחים לחלופה. כך ציין השופט זמיר בבש"פ 823/00 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם), כי לגבי גניבת רכב יש חשש למסוכנות והחשש מתחזק כאשר מדובר באדם המתגורר בשטח שאינו נתון לשליטת ישראל, ואם ישוחרר מן המעצר הוא עלול להימלט לאותו שטח ואף לחזור לפעילות עבריינית; ועם זאת באותו מקרה נשקלו לקולה הנסיבות המיוחדות. הוא הדין להחלטת השופט ג'ובראן בבש"פ 3794/06 רשואן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), אף שגם כאן צוין כי יש משקל לקשיי האיתור של נאשמים בשטחים; ראו גם בש"פ 3756/05 טרשאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). מנגד, היו לא מעט פסיקות שעצרו עד תום ההליכים. במקרים מסוימים, על פי נסיבותיהם, יתכן לדעתי גם פתרון ביניים, של חלופת מעצר בישראל. "

י.

מה עולה מכל האמור במישור הכללי? סבורני כי קשה לדבר – כדרך שאמרה באת כוח המדינה בעקבות בית המשפט המחוזי – על "אסכולות" שונות בבית משפט זה בנושא דנא, גם אם מטבע הדברים יימצאו לעיתים גוונים. דעת לנבון נקל, שכאשר המדובר בתושב הרשות, וכל עוד לא נשתנה מצב היחסים במישור הכללי והמשפטי, יש חשש טבוע וברור להימלטות מאימת הדין בשטחי הרשות הפלסטינאית, ובמקרים לא מעטים אכן אין מנוס ממעצר. השאלה אם בנסיבות העבירה והחשוד או הנאשם – מהות ומיהות – אין מקום לשחרור לחלופה, או שמא ניתן להפיג את חשש ההימלטות במידה סבירה בחלופת מעצר בישראל, או אף בשחרור לשטח גופו בתוך הפקדה וערבויות של ישראלים, היא תלוית נסיבות; אליה על בית המשפט להידרש בכל מקרה לגופו. איני סבור כשלעצמי, שחלופת מעצר בישראל במקרים המתאימים, גם אם לא יהיו רבים, היא בלתי אפשרית מכל וכל כאשר המדובר בתושב שטחים השוהה שלא כדין. אכן, על פניו נראה הדבר קשה כיוון שכביכול ניתנת "גושפנקא" לשהות הבלתי חוקית; אך מנגד מדובר בחלופת מעצר , כפי שציין השופט זועבי בפרשת עבידו . ואולם ברי כי לכך נדרשות נסיבות מיוחדות, כאמור בעניין עביד . יש רק להוסיף ולהטעים, כי במקרים כאלה על התיק העיקרי להיקבע בהקדם, כדי שהדיסוננס בנקודה זו לא יתמשך. במקרים שיהיו מעטים אף יותר, כמסתבר בגדרי השכל הישר, ניתן לשקול שחרור בהפקדה משמעותית גם לשטחי הרשות עצמם. השיקול של הימלטות מאימת הדין הוא כאמור אינהרנטי למקרים אלה, אך יתכנו כמובן גם עילות נוספות, כגון מסוכנות. ברי גם, כי הבחינה צריכה להיות דקדקנית, לרבות עבר קודם, האם האישום כולל שהיה בלתי חוקית בלבד או מעבר לה, וכיוצא באלה.

י"א.

ואשר למקרה הספציפי - הנידון דידן: אמנם עבירות רכוש עשויות להוות עילת מעצר בתנאים מסוימים (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל

פ"ד נ"ב (4) 268 (השופטת – כתארה אז – ביניש)). ואולם במקרה דנא בהתחשב בכך שעברו הפלילי הקודם של העורר רחוק ואינו בתחום זה, דומה כי עבירת הרכוש בתיק זה כשלעצמה בתנאים "רגילים" היתה מגבשת עילת מעצר, יצוין כי העותר נדון בשנים 1995, 1996, 1997 ו-2000 בעבירות כניסה לישראל שלא כדין וכן (1996) על הפרעת שוטר במילוי תפקידו, ובשנת 2000 גם על התחזות כאדם אחר במטרה להונות (סעיף 441 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977; לעניין זה נידרש להלן).

י"ב.

מה מטה את הכף במקרה דנא להמשך המעצר? לדידי יש להביא במיוחד בחשבון לעניין חשש ההימלטות, כי העורר מואשם, ולכך ראיות לכאורה, בהתחזות לאחר, קרי, בשימוש בתעודת זהות של זולתו בהיותו שוהה בלתי חוקי – עבירה שעליה כבר נדון בשנת 2000. דומה כי אין מקום ליתן בו את האמון המתחייב לקביעת חלופה ולהפגת חשש ההימלטות, אמון שברי כי צריך להיות משמעותי כשהמדובר בשוהה בלתי חוקי תושב הרשות. ואולם, דווקא מקום שבשל סיבה זו נמשך המעצר, יש מקום לזירוז ההליכים (בבש"פ 1308/05 עביד נ' מדינת ישראל הנזכר נקצבו שלושה חודשים). בענייננו טרם נקבע, כנמסר, מועד להוכחות. על המועד להיקבע ללא דיחוי, ולעניין זה תובא החלטה זו לידיעת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא או המותב שנקבע), כך שהמשפט יסתיים אף כאן בתוך שלושה חודשים; לא בשמים היא, על פי מספר העדים הנקובים בתיק. בכפוף לכך איני נעתר לערר.