בש"פ 2576/10 מוחמד פקיה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא צ' סגל ) בעמ"ת 1904-03-10 מיום 2.3.2010 במסגרתה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

1.

ביום 3.1.2010 הוגש כתב אישום כנגד העורר המייחס לו עבירות של נסיבות מחשידות בכוונת פריצה [לפי סעיף 410(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )], קשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין) וכניסה לישראל שלא כחוק [לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל )].

על פי כתב האישום, ביום 28.12.2009 קשרו העורר ויוסף חושיה (להלן: יוסף ), קשר עם חליל אבו זיאדה, תושב אבו גוש, (להלן: הנהג ) לפיו האחרון יסיע את העורר ואת יוסף ברכבו לשכונות בעיר ירושלים, בכדי שאלו יתפרצו לדירות מגורים ויגנבו מהן רכוש. השניים סיכמו עם הנהג כי ישלמו לו בתמורה סך של 500 ש"ח.

בהמשך, הסיע הנהג את העורר ואת יוסף לירושלים. בהגיעם לעיר ירדו השניים מן הרכב ואילו הנהג המתין להם במשך כשעה וחצי בחניון הפעמון. מששבו השניים לרכב אמרו לנהג כי לא הצליחו לגנוב דבר ודרשו ממנו להסיעם למקום אחר. משכך, המשיך הנהג בנסיעה, אולם לאחר זמן קצר נעצר הרכב על ידי שוטרים ברחוב הרב ברלין בירושלים. לאחר שהשוטרים הודיעו ליושבי הרכב על מעצרם, ניסה העורר להימלט דרך דלת הנהג ובתגובה ניפץ אחד השוטרים את שמשת חלון הדלת שליד הנהג, פתח את הדלת והחזיק בעורר בכדי למנוע את הימלטותו. ברכב בו היו השלושה נמצאו קאטר ולום ועל גופו של יוסף נתפסו זוג גרביים שחורות דקות.

הליכים קודמים

2.

בד בבד להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 13.1.2010 קבע בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' רומנוב ) כי ישנן ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו ואף קבע כי קיימת עילת מעצר כנגדו, זאת נוכח החשש מהימלטותו מן הדין. יחד עם זאת, נוכח עברו של העורר ובהתחשב בטיב העבירות הורה בית המשפט על עריכת תסקיר בעניינו של העורר שיבחן האם יש אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. במסגרת התסקיר ציין שירות המבחן כי הוא אינו מוצא לנכון להמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר שכן אין בנמצא ערבים המניחים את הדעת. על רקע עובדה זו הסכים העורר להיעצר עד תום ההליכים, תוך שנשמרה זכותו להגיש בקשה לעיון חוזר במידה ויהיה בידו להציג חלופת מעצר ראויה.

3.

ואכן, ביום 21.2.2010 הגיש העורר לבית משפט השלום בקשה לעיון חוזר בהחלטתו הנ"ל. ביום 28.2.2010 קבע בית משפט השלום כי חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר מניחה את הדעת וכי יש בה בכדי לאיין את החשש מאי התייצבות למשפטו נוכח היותו תושב השטחים. לפיכך הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר בכפוף לתנאים אלו: על העורר להפקיד ערבון בסך 10,000 ש"ח ועל כל אחד מהערבים שהתייצבו בבית המשפט לחתום על ערבות בסך 10,000 ש"ח; נאסר על העורר להיכנס לתחומי מדינת ישראל, אלא לצרכי משפטו ונקבע כי כתובת משרדו של עו"ד אמיר סלאמה תשמש ככתובת למשלוח כתבי בית דין לעורר וזה אף קיבל על עצמו להנפיק לעורר היתר כניסה לישראל לצורך התייצבות לדיונים במשפטו.

4.

על החלטה זו, אשר ביצועה עוכב ל-48 שעות, הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים. במסגרת הערר טענה המשיבה כי אין בכוחם של הערבים, אשר נחקרו על ידי בית משפט השלום, כדי לנטרל את החשש להימלטות העורר מאימת הדין ואת מסוכנותו. בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיה של המשיבה וקבע כי חלופת המעצר, כפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום, אינה מאפשרת בנסיבות העניין פיקוח אפקטיבי על המשיב וכי היא אינה מונעת את החשש מהימלטותו מן הדין, זאת בין היתר נוכח היותו תושב השטחים. בשל כך הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

טענות העורר

5.

העורר - באמצעות בא-כוחו עו"ד עבד דראושה - חוזר על טענתו לפיה חלופת המעצר שהוצעה על ידו הינה חלופת מעצר ראויה. לטענתו, יש להעניק משקל לסכום הערבון הגבוה שעליו לשלם במסגרת חלופה זו, סכום אותו גייס בעזרת בני משפחתו, חברים ואנשי חסד, נוכח מצבו הכלכלי הרעוע. לדבריו, עובדה זו כשלעצמה מהווה כלי הרתעה משמעותי המחייב אותו להופיע לדיונים במשפטו. העורר מדגיש כי הערבים שהוצעו על ידו נחקרו על ידי בית משפט השלום, אשר מצא כי מדובר בערבים המניחים את הדעת ויכולים לשמש ככאלו במסגרת חלופת המעצר. לטענתו מדובר באנשים ללא כל עבר פלילי, בעלי מקור פרנסה ואשר מבינים את האחריות הרובצת על כתפיהם.

העורר טוען עוד כי עובדת היותו תושב השטחים אינה מספיקה בכדי להשאירו במעצר מאחורי סורג ובריח. לדבריו, במקרים רבים הורו בתי המשפט על שחרורם לחלופות מעצר של נאשמים תושבי השטחים, אשר שהו באופן לא חוקי בישראל וכך יש לעשות גם במקרה דנן. בנוסף טוען העורר כי הוא שוהה במעצר החל מחודש דצמבר 2009 וכי משפטו עשוי להימשך זמן רב, דבר המטה את הכף, לטענתו, לכיוון שחרורו לחלופת מעצר.

במהלך הדיון ביקש בא כוחו של העורר להסתמך על מספר פסקי דין [ב"ש (בית המשפט המחוזי בירושלים) 4013/08 ראאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2008); ב"ש (בית המשפט המחוזי בירושלים) 5514/08 מדינת ישראל נ' רביע מחמד (לא פורסם, 3.12.2008); ב"ש 4016/10 (בית משפט השלום בירושלים) מדינת ישראל נ' פקיה (לא פורסם, 3.2.2010)] אשר במסגרתם הורו בתי המשפט על שחרורם של נאשמים תושבי השטחים לחלופות מעצר.

תגובת המשיבה

6.

המשיבה – באמצעות בא-כוחה, עו"ד שאול כהן – טוענת כי למעשה לא הוצעה על ידי העורר כל חלופת מעצר, אלא המדובר אך בתנאים המבטיחים כביכול את התייצבותו למשפט. על פי החלטתו של בית משפט השלום יכול העורר להסתובב בחופשיות, ולמעשה לא ניתן במסגרת החלופה כל מענה לאפשרותו של העורר לחזור ולבצע עבירות. המשיבה מדגישה כי העורר הורשע בעבר בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, ולפיכך אין כל הבטחה שהוא לא ישוב ויכנס לישראל שלא כחוק ויבצע עבירות בשטחה. בנוסף טוענת המשיבה כי אין לערבות שעל הערבים להעמיד על פי החלטת בית משפט השלום כל משמעות, שכן המדובר בערבות צד ג' שיהיה קשה מאוד לפדותה מהערבים, תושבי שועפט. לטענת המשיבה עילת המעצר שבגינה יש לעצור את העורר מאחורי סורג ובריח היא החשש מהימלטותו מן הדין. המדובר בעילת מעצר עצמאית מכוח סעיף 21(א)(1)(א), והחלופה שהוצעה על ידי העורר אינה מאיינת חשש זה.

דיון והכרעה

7.

אכן, כפי שציין בא-כוחו של העורר, בית המשפט מחויב לבחון האם ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופת מעצר, אף כאשר מדובר בעורר שהינו תושב האזור,

ובמידה והתשובה חיובית להורות על שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר [סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים; כן ראו: בש"פ 7911/09

קאסמיצלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.10.2009)]. שתי הערכאות דלמטה בחנו את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר והגיעו, כפי שציינתי לעיל, להחלטות שונות. לדידי יש להותיר על כנה את החלטתו של בית המשפט המחוזי. יש ממש בטענתה של המשיבה לפיה חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר ושהתקבלה על ידי בית משפט השלום אינה מהווה למעשה חלופת מעצר, כי אם דרך להבטיח את התייצבותו של העורר לדיונים. משכך, אין היא יכולה להשיג את מטרות המעצר ולהבטיח כי העורר, שבאפשרותו להסתובב בחופשיות בשטחי האזור, לא יבצע עבירות נוספות ולא יימלט מאימת הדין.

8.

לפי פסיקתו של בית משפט זה שהייה בלתי חוקית בישראל של תושב האזור מקימה עילת מעצר של חשש להימלטות מן הדין, אולם אין בכך בכדי למנוע את שחרור הנאשם לחלופת מעצר, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו [ראו, בין היתר: בש"פ 3136/06 עטיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.2006); בש"פ 10418/08 טאלאלקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.2008)]. לטעמי, בנסיבות המקרה דנן נוטה הכף לכיוון המשך מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח וזאת מפני שאין בחלופה שהוצעה על ידו בכדי לאיין את החשש מהימלטותו מן הדין.

יתר על כן, יש לזכור כי אין זו הפעם הראשונה בה העורר מסתנן שלא כדין לתחומי מדינת ישראל. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי העורר נשפט ביום 14.5.2006 על ידי בית משפט השלום בירושלים למאסר בפועל ולמאסר על תנאי כתוצאה מביצוע עבירה לפי חוק הכניסה לישראל. משכך, עולה החשש שהעורר ישוב ויעשה זאת פעם נוספת, במיוחד נוכח העובדה שהחלופה שנקבעה על ידי בית משפט השלום אינה מטילה עליו כל הגבלה ומאפשרת לו להסתובב בחופשיות. העובדה שהעורר שב ועבר את אותה העבירה שבגינה נשפט בעבר ואף ריצה עונש מאסר, מקשה על האפשרות ליתן בו אמון, המהווה את אחד השיקולים המרכזיים שאותם שוקל בית המשפט בבואו להכריע האם יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר [בש"פ 5826/05 ג'רג'ורה מדינת ישראל (30.6.2005)].

9.

ההחלטה להשאיר את העורר במעצר מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים נגדו מחייבת את זירוז ההליכים במשפטו העיקרי ויש לדאוג שאלו יסתיימו מהר ככל האפשר במסגרת תקופת תשעת החודשים.

בדיון שהתקיים לפניי טען בא כוח העורר כי משפטו של העורר טרם החל, וזאת למרות שהוא מצוי במעצר מאחורי סורג ובריח מאז סוף חודש דצמבר 2009. בתגובתו הסכים בא-כוח המשיבה לפעול "להאצת" ההליכים במשפטו העיקרי של העורר על מנת שאלו יסתיימו בתוך תקופת מעצרו.

10.

בכפוף לדברים אלו הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים נגדו. זה המקום לציין כי במידה ויעלה העורר חלופת מעצר אחרת, שיש ביכולתה להשיג את מטרות המעצר, ביכולתו לשוב לבית משפט השלום בירושלים ולבקש את בחינתה.

11.

אבקש שהחלטתי זו תובא לידיעתו של בית משפט השלום בירושלים.