בש"פ 7911/09 ברנה קאסמיצלה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ו' מרוז ) בב"ש 21277/09 מיום 24.9.2009 שלפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום

1.

נגד העורר, יליד אריתריאה, הוגש כתב אישום שבמסגרתו יוחסו לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות [לפי סעיף 345(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )] והדחה בחקירה (לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין). על פי כתב האישום המתלוננת הגיעה לביתו של העורר לאחר שזה הציע לה סיוע במציאת עבודה נוספת. כחצי שעה לאחר הגעתה לביתו הודיעה המתלוננת לעורר כי היא הולכת, או אז הלך העורר למטבח, נטל סכין ואיים באמצעותה על המתלוננת. העורר נעל את דלת הבית, שם את המפתח בכיס מכנסיו והורה למתלוננת להתפשט תוך שהוא מאיים עליה כי אם לא תסכים לשכב איתו הוא ירצח אותה ויתאבד. בהמשך הוביל העורר את המתלוננת לחדרו, כשהוא הולך אחריה והסכין בידו. העורר דחף את המתלוננת על המיטה ושכב מעליה, סתם את פיה בידו ולאחר מכן נישק אותה בכוח בפיה כאשר כל אותו זמן המתלוננת בוכה, מתחננת מהעורר שיעזוב אותה ומנסה לדחוף אותו מעליה, אך ללא הצלחה. העורר החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בניגוד לרצונה עד שהגיע לסיפוקו. בשלב זה אמרה המתלוננת לעורר כי אם תישאר בחיים היא תכניס אותו לכלא, וזה בתגובה המשיך באיומיו ואמר לה כי הוא אינו מפחד מהכלא ולאחר שישתחרר יבוא ויהרוג אותה.

הליכים קודמים

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 29.7.2009

טען בא כוחו של העורר כי בעקבות חוות הדעת של מומחה מטעם המשטרה שלפיה נמצא

DNA התואם לפרופיל העורר על תחתוניה של המתלוננת, אך לא נמצא DNA תואם בנרתיקה חל כרסום של ממש בראיות התביעה ובנסיבות אלה יש לשחרר את העורר ממעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי יש תחילה לקבל תסקיר מעצר שיבחן את חלופת המעצר המוצעת וכן את מצבה של המתלוננת.

3.

ביום 1.9.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר המעצר בעניינו של העורר.

4.

ביום 24.9.2009 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי בחן את שאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר אצל שני חברים, אף הם פליטים מאריתריאה, שהסכימו לשמש כערבים אולם קבע כי בהתחשב בחומרת העבירות המיוחסות לעורר ובנסיבות החמורות בהן בוצעו לכאורה, לא די ברצונם הטוב של הערבים כדי לשמש כחלופת מעצר הולמת וראויה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הערבים המוצעים עובדים כולם בעבודות מזדמנות ושכרם הממוצע עומד על המינימום, הם מתגוררים כקבוצה גדולה בדירה שכורה ומקום מגוריהם אינו קבוע. משכך קבע בית המשפט המחוזי כי אין בידי הערבים כדי להבטיח את קיום התנאים המגבילים שיושתו על העורר אם ישוחרר ממעצרו וכן אין באפשרותם לעמוד בערבויות הכספיות ובהפקדת הערובה הכספית הדרושה לשם שחרורו של העורר ממעצר. בית המשפט המחוזי ציין את הכרסום שהתגלה בראיות התביעה, אשר יש בו כדי להטות את הכף לזכות שחרורו של העורר, אולם זאת בנסיבות אחרות ובהתקיים חלופת מעצר הולמת. מכיוון שחלופה כזו אין בנמצא ועדיין ישנן ראיות לכאורה להוכחת האישומים נגד העורר בדמות אמירותיה של המתלוננת כנגדו, מצבה הנפשי הנסער בסמוך לאירוע הנטען והתלונה הטרייה שהגישה, החליט בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

טענות העורר

5.

העורר - באמצעות באי כוחו, עו"ד נועם בונדר ועו"ד נתן מלסה – טוען כי טעה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לפסול את חלופת המעצר שהוצעה בעניינו. לטענתו יש בכרסום בחומר הראיות בתיק כדי להטות את נקודת האיזון בין שלום הציבור ושלומה של המתלוננת לבין זכויות העורר, לכיוון העדפת שחרורו של העורר לחלופת מעצר על פני מעצרו. העורר מוסיף וטוען כי החלופה שהוצעה על ידו הינה חלופה ראויה. לדברי העורר, פסילת חלופת מעצר רק על פי נתוניה הסוציו-אקונומיים יוצרת לא מעט קשיים ו"מענישה" את העורר רק בשל היותו חסר אמצעים. לסיום טוען העורר כי יש להעניק משקל רב להתרשמותו של בית המשפט המחוזי מהערבים המוצעים ומרצונם העז להתגייס לטובת העורר ולאפשר לו להשתחרר לחלופת מעצר בתנאים שייקבעו על ידי בית משפט זה.

העורר טוען כי דווקא במקרה דנן אין כל חשש להימלטותו מן הדין. הוא הגיע לישראל תוך חציית גבולות וסיכון חייו ולדבריו אין לו כל זיקה למדינה אחרת, אין לו אף אדם בעולם או מקום לברוח אליו. בנוסף הוא טוען כי עובדת היותם של הערבים אנשים בעלי אמצעים כלכליים דלים מבטיחה כי הם לא יטלו על עצמם מחויבות כספית גדולה כל כך בדמות הערבות אם הם אינם סמוכים ובטוחים כי יוכלו לעמוד בדרישות המתלוות אליה.

טענות המשיבה

6.

באת כוח המשיבה – עו"ד מיטל בוכמן-שינדל – מסכימה כי הכרסום בחומר הראיות צריך להביא לבחינת חלופת מעצר, כפי שנעשה על ידי בית המשפט המחוזי, אולם לאור חומרת מעשיו של העורר והמסוכנות הנשקפת ממנו נדרשת חלופה שמניחה את הדעת ושתאיין את המסוכנות. בית המשפט המחוזי לא מצא כי החלופה המוצעת תאיין את מסוכנותו של העורר והמשיבה תומכת בהחלטה זו. לטענתה קביעה זו אינה נובעת ממצבם הכלכלי של הערבים אלא בשל היותם תושבים זרים ללא אשרת קבע להישאר במדינת ישראל וכן בשל היותם מועסקים בעבודות מזדמנות והעובדה שהם מתגוררים בקבוצה גדולה בדירה שכורה ומטבע הדברים מקום מגוריהם אינו קבוע.

עוד טענה המשיבה כי נוכח היותו של העורר פליט החסר זיקה למדינה, קיים חשש מוגבר להימלטותו מאימת הדין.

בנוסף, מדגישה המשיבה את קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה אין בכרסום בחומר הראיות כדי לשמוט את הרושם המצטבר שלפיו יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר באישומים החמורים המיוחסים לו בכתב האישום.

דיון והכרעה

7.

כבר בפתח הדברים אומר, כי לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה שלפניי לא ניתן להתעלם מחומרת המעשים המיוחסים לעורר ומהמסוכנות העולה מהם. נכון הוא שבית המשפט המחוזי קבע כי הממצאים העולם מחוות דעת המומחה מטעם המשטרה יש בהם כדי לכרסם בחומר הראיות של התביעה, אולם הוא ציין כי אין בכך בכדי לשמוט את הקרקע תחת הרושם המצטבר ולפיו ישנן ראיות לכאורה להוכחת האישומים כנגד המשיב.

8.

המחוקק קבע כי לאחר שקמה נגד נאשם עילת מעצר מוטלת חובה על בית המשפט, בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 לבחון אפשרות לשחרורו של הנאשם לחלופת מעצר אשר יש ביכולתה מחד גיסא להשיג את תכלית המעצר ומאידך גיסא להקטין את הפגיעה בחירותו של מי שטרם הורשע בדין ועדיין עומדת לו חזקת החפות [בש"פ 6540/08 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.2008)]. כך אכן עשה בית המשפט המחוזי עת בחן את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר, שמע את הערבים שהוצעו על ידו וכן הורה על עריכת תסקיר מעצר על ידי שירות המבחן שבחן את חלופת המעצר המוצעת. לאחר כל זאת קבע בית המשפט המחוזי כי החלופה המוצעת על ידי העורר אינה מהווה חלופת מעצר הולמת וראויה אשר תשיג את תכלית המעצר.

9.

בנקודה זו אציין כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי ככל שהיא מבוססת על הנימוק שהערבים שהוצעו אינם יכולים לשמש כחלופת מעצר הולמת וראויה בשל היותם פליטים חסרי מולדת, ללא מקום מגורים קבוע, העובדים בעבודות מזדמנות ושכרם (העומד על שכר המינימום) נשלח לבני משפחותיהם באריתריאה באופן שלא נשאר להם כסף אלא לצרכי מחייה בסיסיים. יחד עם זאת, אין בידי לקבל את אותו חלק בהנמקתו של בית המשפט המחוזי לפיו החלופה המוצעת אינה הולמת "הואיל שלא יעלה בידם (של הערבים – י.ד.) לעמוד בערבויות הכספיות כמו גם בהפקדת ערובה כספית שתידרש לצורך שחרורו (של העורר – י.ד.) ממעצרו".

משנבחנה חלופת מעצר ונמצאה ראויה, על בית המשפט לקבוע את התנאים המגבילים שיחולו במקרה שבנדון. אל לו לבית המשפט לצאת מתוך נקודת הנחה שלא יהיה בידם של הערבים להעמיד את הערובה הכספית ו/או את הערבויות הכספיות שנקבעו על ידו. היה ולא יוכלו הערבים להעמיד את הערובה הכספית ו/או את הערבויות הכספיות שאותן קבע בית המשפט, ממילא לא התקיימו חלק מן התנאים המגבילים ואופציית חלופת המעצר הפכה לבלתי רלבנטית.

10.

נוכח האמור לעיל, לא מצאתי מקום להעמיק במחלוקת שנפלה בין הצדדים באשר לקיומו או אי קיומו של חשש להימלטות העורר מאימת הדין היה וישוחרר לחלופת מעצר, ובפרט נוכח היותו פליט מאריתריאה שאין לו זיקה למדינת ישראל. בשולי הדברים, ובלי שאקבע מסמרות בנדון, אומר כי עמדתה של באת כוח המשיבה נראית לי יותר מעמדת בא כוח העורר. העדר זיקה של ממש של אדם למדינת ישראל – הנלמדת במקרה זה מכך שאין לו אשרה לשהיית קבע בישראל, מכך שאף לא אחד מבני משפחתו מתגורר בישראל ומכך שאין לו מקום מגורים ומקום עבודה קבועים – יש בו, ככלל, כדי להגביר את החשש מאי התייצבותו למשפטו היה וישוחרר לחלופת מעצר.

11.

אשר על כן, דין הערר להידחות.