בש"פ 3136/06 נסים עטיר נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן), אשר דחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופט ד' גדול) והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שהייה בישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; עבירה של זיוף סימני זיהוי של רכב, לפי סעיף 413ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); עבירה של הכשלת שוטר, לפי סעיף 275 לחוק; עבירה של נהיגה ללא רישיון, לפי סעיף 10א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, וכן עבירה של נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. הבקשה נומקה בכך שבידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות המיוחסות לו (בין היתר בזכות הודיית העורר במרבית המיוחס לו); בכך שלעורר הרשעה קודמת בגין עבירה של החזקת שטר כסף מזויף; בכך שעבירת השהייה הבלתי-חוקית הינה עבירה חמורה ביותר (ובפרט כשמתלוות לה עבירות נוספות), וכן בכך שקיים יסוד סביר לחשש כי העורר יימלט מהליכי השפיטה בעניינו, בעיקר נוכח העובדה כי מרכז חייו הינו בשטחים.

3.בית משפט השלום קיבל את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כנגד החלטה זו, הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי, וזה דחה את הערר, בקבעו כי לא מצא פגם בהחלטת בית המשפט קמא, המחייב התערבותו. בשולי הדברים, ציין בית המשפט המחוזי כי העורר הציע להפקיד פיקדון כספי בסך של 5,000 ₪, וכי במידה ויהיה בכוחו להציע פיקדון (או ערבות בנקאית מתאימה) בסכום גבוה וניכר פי כמה וכמה, אשר יוכל להפיג את החשש להימלטותו מהדין, ניתן יהיה לחדש את הדיון בעניינו בבית משפט השלום. בהסתמך על החלטה זו, הגיש העורר לבית משפט השלום בקשה לקביעת ערבויות לשחרורו ממעצר, בהציעו סך של 9,000 ₪ כפיקדון כספי. אולם, בית משפט השלום (כב' השופטת ק' רג'יניאנו) דחה בקשתו זו, בקבעו כי הסכום שהציע העורר אינו ריאלי. כן, סירב בית המשפט לנקוב בסכום, אשר בכפוף להפקדתו ישוחרר העורר ממעצרו, בציינו כי כפי שעולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אין הדבר נדרש.

מכאן הערר המונח בפניי כעת.

4.בהודעת הערר, וכן בדיון בפניי, ביקש בא כוח העורר לשכנעני כי עילת המעצר היחידה הקיימת בעניינו של העורר, גם אליבא דבית משפט קמא, הינה החשש מפני הימלטותו מן הדין, וכי חשש זה ניתן להפגה על ידי הפקדת ערבויות מתאימות. לדידו, טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא קצב את הסכום הנדרש להפקדה על ידי העורר, אף שסבר כי פיקדון כספי מתאים יוכל להפיג את החשש האמור. לדברי בא כוח העורר, טעה בית המשפט המחוזי גם בכך שלא נתן כל משקל למצבו הבריאותי הקשה של העורר, ובפרט לכך כי העורר חולה בסוכרת קשה, סובל ממחלת לב וכן מנכות בחלק השמאלי של פלג גופו התחתון. בנוסף, ציין בא כוח העורר כי בתקופת מעצרו, ריצה העורר את מרבית עונש המאסר לו הוא צפוי, במידה ויורשע בדין, וכי גם בכך יש כדי לצמצם את החשש להימלטותו. לבסוף, לאור העובדה כי הדיון הבא בעניינו של העורר קבוע ליום 25.4.06, ביקש הסנגור מבית משפט זה לקבל את הערר ולהנחות את בית משפט השלום לבחון שחרורו של העורר לחלופת מעצר אצל בני משפחתו בכפר טייבה.

בא כוח המשיבה, ציין, כטענה מקדמית, כי לא ברור כלל האם הערר נשוא דיוננו הוגש כדין, שהרי, למעשה מדובר בערר על החלטת בית משפט השלום, עליה זכות הערר הינה בפני בית המשפט המחוזי ולא בפני בית משפט זה. לגופו של עניין, טען בא כוח המשיבה כי לא רק שמדובר בעורר ששב וביצע עבירות, ומכאן שלא ניתן להגדירו כאדם נורמטיבי, אלא גם שמלבד שהייתו של העורר שלא כדין במדינת ישראל, ביצע הוא עבירות נוספות, כאשר ההלכה במקרים כגון דא הינה כי שחרורו של שוהה בלתי חוקי בישראל מותנה בכך שלא ביצע בנוסף עבירות נלוות (כפי שעולה לדבריו מהחלטת השופטת ביניש בבש"פ 1308/05 עביד נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 1.3.2005)). אשר לבעיות הרפואיות מהן סובל העורר, ציין בא כוח המשיבה כי נוכח העובדה שכל המסמכים הרפואיים שהציג העורר הינם בשפה הערבית, ללא תרגום לעברית, למעשה אין בידינו אינדיקציה ממשית באשר למצבו הבריאותי של העורר, וכי מכל מקום, חזקה כי במידה והדבר יידרש, יוכל העורר לפנות לקבלת טיפול רפואי במסגרת מעצרו.

5.לאחר שעיינתי בערר ובמסמכים הנלווים לו והאזנתי לטענות הצדדים בדיון בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. ראשית, בהתייחס לטענתו המקדמית של בא כוח המשיבה, היות ובא כוח העורר מיקד טענותיו כנגד עצם ההחלטה בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו, מצאתי לנכון לדון בערר לגופו, ולא לדחותו מן הטעם הדיוני גרידא. שנית, ולגופו של עניין, אמנם, ההלכה הפסוקה מורה כי שהייה בלתי חוקית של נאשם בישראל, אף שמהווה נסיבה בעלת משקל לעניין בחינת חלופת מעצר, אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע שחרורו לחלופה, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו (ראו: בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן (לא פורסמה, ניתנה ביום 28.12.99); בש"פ 7136/04 פיאלה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 12.8.04)). אולם, במקרה שלפנינו, לחובת העורר נזקפים אישומים בעבירות נוספות מלבד שהייתו שלא כדין - זיוף סימני זיהוי של רכב, הכשלת שוטר ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. בכך, יש כדי להצביע על חומרה יתירה העולה ממעשיו של העורר, אשר ניצל את שהייתו הבלתי חוקית בישראל לצורך ביצוע פעילות עבריינית, וכדי להגביר את החשש להימלטותו מן הדין, ובפרט כאשר מרכז חייו אינו במדינת ישראל. לפיכך, אני סבורה, כי לא נפל פגם בהחלטת הערכאה דלמטה, אשר קבעה כי אין די בחלופה שהוצעה כדי להפיג את החשש להימלטותו של העורר מן הדין.

אוסיף, כי לאור העובדה שהדיון הבא בעניינו של העורר צפוי להתקיים עוד במהלך החודש הנוכחי, ומאחר וכפי הנראה אין מדובר בפרשה סבוכה, סבורה אני כי ניתן יהיה לסיים את ההליך בעניינו של העורר באותו מועד, או במועד סמוך.

6.הערר נדחה, איפוא.