בש"פ 642/13 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי ) שקיבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום באשקלון (כב' השופט י' אקסלרד ) והאריך את מעצרו של המבקש לצורכי חקירה עד ליום 25.1.2013 בשעה 14:00.

1.

המבקש, תושב דורא שבתחומי הרשות הפלסטינית, נעצר ביום 23.1.2013 בקיבוץ גבים בחשד לביצוע עבירה של כניסה לישראל שלא כדין והכשלת שוטר (זאת משום שכאשר נתפס מסר לשוטרים שעצרוהו תעודת זהות של אדם אחר). לטענתו, רבים מבני משפחתו של המבקש (לרבות אביו) הם סייענים ביטחוניים שקיבלו אזרחות ישראלית, והוא מצוי בהליכים להסדרת מעמדו בישראל. המשיבה הגישה בקשה לבית משפט השלום למעצרו של המבקש למשך שלושה ימים לצורך השלמת חקירה. בית משפט השלום באשקלון דחה את הבקשה והורה לשחרר את המבקש ממעצר. נקבע כי הופרה זכותו של המבקש להתייעץ עם עורך דין, שכן על אף שזכות זו הוסברה למבקש בחקירתו, הוא לא ויתר עליה מפורשות בכתב. לפי קביעת בית משפט השלום, הפרה זו מחייבת את שחרורו בנסיבות העניין. עוד נקבע כי אין יסוד סביר לחשד בגין עבירת הכשלת שוטר, משום שהמבקש הציג לחוקריו את צילום תעודת הזהות של אביו והסביר להם כי יש להתקשר אליו כדי לברר את סוגיית מעמדו בישראל. בהמשך, נקבע כי אין להחזיקו במעצר בגין החשד לביצוע עבירה של כניסה לישראל שלא כדין בלבד. זאת, נוכח נוהלי המשטרה שלפיהם כאשר אין עבר פלילי וללא עבירות נלוות, נוהגת המשטרה להחזיר את השוהים הבלתי חוקיים אל תחומי האזור מבלי לנקוט בהליכים.

2.

בית המשפט המחוזי נעתר לערר המדינה והורה על מעצרו של המשיב עד מחר בשעה 14:00. לעניין הפרת זכות ההיוועצות בעורך דין, ציין בית המשפט המחוזי כי החוקרים יידעו את העורר בדבר זכותו, וגם אם קיימת חובה לקבל את תגובת הנחקר בכתב ליידוע בדבר זכותו זו (שאלה שנותרה בדעת רוב בצריך עיון בע"פ 10449/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל (23.8.2012) (להלן: עניין אבו עצא ) ) – הרי שאין מדובר כי מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין. זאת, שכן אין חולק שהמשיב הוא שוהה בלתי חוקי בישראל, וכי זו אינה הפעם הראשונה שהוא נעצר בגין חשד זה. עוד מצא בית המשפט המחוזי, לאחר עיון בחומר החקירה, כי יש חשד סביר לעבירה של הכשלת שוטר, ולכן לא הופר הנוהל המשטרתי שעליו עמד בית משפט השלום. בצד האמור, ציין בית המשפט המחוזי כי על המשיבה לשקול את שחרור המשיב בכפוף לערבות מצידם של קרובי משפחתו הישראלים.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, שלדברי המבקש מעלה שאלות עקרוניות כבדות משקל: האם אין חובה לתעד את תגובת החשוד בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין; מתי פגיעה בזכויות העצור תביא לשמיטת הבסיס החוקי לעצם המעצר; האם אין זה ראוי לשחרר לחלופת מעצר חשוד בעבירה בודדת של שהיה בישראל, כאשר אין לו הרשעות קודמות; והאם יש לשלול על הסף את שחרורם של תושבי האזור לחלופת מעצר. עוד נטען כי מדובר במקרה שבו ישנן החלטות סותרות של שתי ערכאות קודמות; כי מעסיקו של המבקש שוחרר ממעצר, ויש בכך משום הפליה אסורה; כי המשטרה פועלת בניגוד לנוהל הקובע כי אין להעמיד לדין שוהה בלתי חוקי אלא כאשר הוא נתפס בפעם השלישית; כי חומר הראיות בתיק אינו מגלה חשד סביר לביצוע עבירה של הכשלת שוטר; כי החלופה שהוצעה היא סבירה ומתאימה, והסיבה להמשך המעצר היא עקרונית בלבד.

4.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, על החלטת בית משפט מחוזי בערר הנוגע למעצר לא מוקנה ערר בזכות, אלא יש לפנות לבית משפט זה בבקשת רשות לערור (סעיף 53 לחוק לחוק המעצרים). אמת המידה הנוהגת בעניין בקשות אלה דומה במהותה לזו שנקבעה בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), היינו: יש להוכיח כי מתבקשת הכרעה בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (בש"פ 7604/12 אברגל נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (22.10.2012)). בצד זאת, ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לחרוג מאמת המידה האמורה – קרי: כשהבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית – בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת (בש"פ 493/13 אמיתי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (23.1.2013); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (17.4.2011)). בענייננו, לא מצאתי עילה למתן רשות ערר. ראשית יצוין כי אין די בעצם קיומן של תוצאות שונות שאליהן הגיעו הערכאות דלמטה כדי להצדיק הענקת רשות ערר ב"גלגול שלישי" (בש"פ 107/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה י' (12.1.2012)). אשר לשאלות העקרוניות שאליהן מתייחס בא כוחו המלומד של המבקש – כפי שציינתי בהחלטתי מהיום בבש"פ 562/13 עאצי נ' מדינת ישראל (24.1.2013) הפסיקה כבר נתנה דעתה לשאלת שחרורם לחלופת מעצר של תושבי האזור. כך, נקבע כי במישור העקרוני, אין לדבר על כלל שלפיו תושב האזור לעולם אינו משתחרר לחלופת מעצר (בש"פ 8567/06 דאפר נ' מדינת ישראל , פסקה ו (6.11.2006)); כי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו (בש"פ 3136/06 עטיר נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (16.4.2006)); וכי עובדת היותו של נאשם תושב האזור היא אמנם נסיבה שיש להעניק לה משקל במסגרת ההחלטה על שחרור לחלופת מעצר – אך אין זו נסיבה מכריעה (בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן

(28.12.1999)). יצוין כי בנסיבות העניין בית המשפט המחוזי כלל לא שלל את האפשרות לשחרר את המבקש לחלופת מעצר, ואף הנחה את המשיבה לשקול אפשרות זו בחיוב.

אשר להפרת זכות ההיוועצות בעורך דין – בית המשפט המחוזי קבע כי גם בהינתן גישתו של בית משפט השלום (שאימצה את עמדת השופט י' דנציגר בעניין אבו עצא ) , אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין בנסיבות, וכנגזרת – אין לו השלכה מיידית על שאלת המעצר (השוו: בש"פ 9220/12 פרץ נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (26.12.2012)). מדובר בקביעה יישומית שאינה בעלת השלכות רוחב, ואינה מצדיק מתן רשות ערר נוכח אמות המידה שעליהן עמדנו.

כך גם לעניין קיומו של חשד סביר העולה מחומר הראיות לעבירה נלווית של הכשלת שוטר, והנגזרות מקביעה זו לעניין יישומו של הנוהל המשטרתי ביחס למבקש. קביעה זו היא קביעה עובדתית בטיבה, שאינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". עוד יצוין כי מעצרו של המשיב הוארך עד מחר בשעה 14:00, ובית המשפט המחוזי ציין כי על המשיבה לשקול את אפשרות שחרורו של המבקש בערבות של בני משפחתו הישראלים ובהפקדה כספית. גם נתון זה הוא שיקול בהחלטתי שלא ליתן רשות ערר בנסיבות העניין.

בקשת רשות הערר נדחית אפוא.