בש"פ 493/13 שרלי אמיתי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ), שקיבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' בן-ארי ) והורה שלא לשחרר את המבקש לחלופת מעצר.

1.

לבית משפט השלום הוגש כתב אישום המייחס למבקש מספר עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג, תקיפה סתם, איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, והיזק לרכוש במזיד. לפי המתואר בכתב האישום, משך תקופה של כשישה חודשים הפעיל המבקש מסכת אלימות כלפי אשתו (להלן: המתלוננת ) שבמסגרתה תקף אותה ואיים עליה פעמים רבות באירועים שונים. לפי המיוחס למבקש, הוא השליך חפצים לעבר המתלוננת, הכה אותה באגרופיו ובבעיטות, כיבה על כף גב ידה סיגריה, ואיים עליה שירצח אותה. בנוסף, ביום 22.8.2012, לאחר שהכה את המתלוננת ואיים עליה, הגיעה לביתם ניידת משטרה עקב תלונה אנונימית. במהלך האירוע שבו עוכב המבקש לחקירה, איים על שכניו, ובהמשך איים על השוטרים בתחנה שבה נחקר.

2.

בד בבד עם כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המבקש עד תום ההליכים. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' בן-ארי ) קבע בהחלטתו מיום 27.9.2012 שבעניינו של המבקש קיימת תשתית ראייתית לכאורה שמצדיקה את מעצרו, וציין את חומרת המעשים המיוחסים לו ואת עברו הפלילי. עם זאת, הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מבחן בעניינו. לאחר שהוגשו מספר תסקירי מעצר, קיבל בית המשפט את המלצת שירות המבחן, וקבע שהמבקש ישוחרר ממעצר לטיפול בבית נעם, מסגרת טיפולית לגברים אלימים כלפי בנות זוגן שאינה מהווה חלופת מעצר. בית המשפט קבע שכל הפרה של תנאי בית נעם

תדווח מיידית לשרות המבחן ולבית המשפט; ושבשעות היום, שבהן על המבקש לשהות מחוץ לבית נעם, עליו להימצא בפיקוח צמוד של אחותו במקום עבודתו בתל אביב, משם נאסר עליו לצאת. עוד הוטל על המבקש צו פיקוח למשך שישה חודשים; איסור ליצור קשר עם המתלוננת; ונקבעו ערבויות שונות להבטחת התחייבויותיו.

3.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח ) קיבל ערר שהגישה המדינה, והורה לעצור את המבקש עד תום ההליכים. בהחלטתו עמד בית המשפט המחוזי על חומרת כתב האישום, המייחס למבקש שבעה אישומים של אלימות כלפי המתלוננת על פני תקופה של כחצי שנה עד למעצרו. כמו כן ציין בית המשפט שבעבר הופקע צו מבחן שהוטל על המבקש, בעקבות הגשת כתב אישום קודם נגדו בגין עבירות אלימות כלפי המתלוננת ותקיפת שוטר. זאת, לאחר שהמבקש סיים הליך שיקומי ארוך שנועד למנוע את הישנותה של התנהגות אלימה מצידו. עוד צוין כי מסכת האלימות שמיוחסת למבקש החלה זמן קצר בלבד לאחר שהשתחרר ממאסרו האחרון בגין עבירות קודמות שביצע. לסיום ציין בית המשפט שהמבקש איננו עומד באמות המידה שנקבעו בפסיקה לשחרור לחלופת מעצר, ושממילא בית נעם איננו חלופת מעצר כי אם מסגרת טיפולית בלבד.

4.

מכאן בקשת הרשות לערור שלפניי. המבקש מבקש שתינתן לו רשות לערור על החלטתו של בית המשפט קמא. לשיטתו, מספר טעמים מצדיקים הידרשות של ערכאת ערעור שנייה לעניינו. המבקש מצביע על סתירה בין החלטותיהן של שתי הערכאות הקודמות; על העובדה שהחלטתו של בית המשפט המחוזי סוטה מתסקירי המבחן שהוגשו בעניינו, שבהם ציין שירות המבחן שהמבקש מודע לבעיותיו ומבקש לחזור לדרך המוטב; וכי לא ניתנה למבקש כל הזדמנות לערור על ההחלטה לעוצרו עד לתום ההליכים, שכן המדינה היא זו שהגישה את הערר הראשון בפרשה דנן.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת צרופותיה באתי לכדי מסקנה שדינה להידחות. כידוע, בעקבות תיקון מס' 8 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), נדרשת רשות מבית משפט זה כדי לערור על החלטה של בית משפט מחוזי לפי סעיף 53 לחוק המעצרים. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי אמות המידה למתן רשות לערור דומות לאלה שהותוו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) בנוגע לבקשות רשות לערער "בגלגול שלישי" (ראו למשל: בש"פ 1268/12 מדינת ישראל נ' פלונית , פסקה 5 ( 9.2.2012); בש"פ 6784/11 סואעד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (22.9.2011)). כך, נקבע שרשות לערור תינתן מקום שהפרשה מעוררת שאלה עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית שעניינה חורג מזה של הצדדים. בצד האמור נקבע, כי ייתכנו מקרים שבהם תינתן רשות ערר אף כאשר הבקשה לא מעלה שאלה עקרונית, בהתקיימן של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (בש"פ 5321/11 פלוני נ' מדינת ישראל (14.7.2011); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל

(17.4.2011)). בענייננו לא מצאתי כי יש הצדקה ליתן רשות ערר. בקשת הרשות לערור אינה מעלה שאלת רוחב כלשהי, בהיותה תחומה בדל"ת אמותיו של המקרה הספציפי ונסיבותיו, ונוגעת להתרשמותן של הערכאות הקודמות מהמבקש. בנוסף, לא מצאתי כי הפרשה דנן מעוררת את אותן נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות הענקת רשות ערר בהיעדר שאלה משפטית עקרונית (7604/12 אברג'ל נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (22.10.2012)) הלכה עמנו שאף ששתי הערכאות הקודמות שדנו בעניינו של המבקש הגיעו למסקנות שונות, אין בכך כדי להקים עילה למתן רשות לערור (בש"פ 107/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה י (12.1.2012)). הדברים יפים גם בבקשת רשות לערור על החלטה בענייני מעצר.

6.

לסיום, ובבחינת למעלה מן הצורך, אזכיר כי כידוע, המלצת שירות המבחן היא רק שיקול אחד בין מכלול השיקולים שבית המשפט נדרש לבחון, ושיקול הדעת הסופי בשאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה לעולם נתון לבית המשפט

(בש"פ 7725/12 מדינת ישראל נ' אל-קדיים , פסקה 7 (28.10.2012)). בענייננו, אף שניתנה המלצה בעניינו של המבקש, עמד שירות המבחן על כך שהמבקש מתקשה לשלוט בדחפיו האלימים. בנסיבות אלו, שבהן נקבע שקיימות ראיות לכאורה לכך שהמבקש תקף את המתלוננת ואחרים פעמים רבות, איים על המתלוננת ברצח, והראה כי אין הוא ירא את רשויות החוק, היה רשאי בית המשפט לסטות מהמלצת שירות המבחן. האמור נכון ביתר שאת מקום שבו המלצה זו נסבה על מסגרת טיפולית בלבד, אשר אינה חלופת מעצר, ונוכח המסוכנות הנשקפת מן המבקש.

הבקשה למתן רשות ערר נדחית אפוא.