בש"פ 630/13 חוסיין אלפקייה נ. מדינת ישראל

1.

נגד המבקש, תושב האזור, הוגש כתב אישום שבו מיוחסות לו עבירות של התפרצות למקום מגורים, החזקת כלי פריצה לבניין, היזק לרכוש ושהייה בלתי חוקית בישראל. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 3.1.2013 התפרצו המבקש ושלושה אחרים (להלן ביחד: הנאשמים ) לבית במושב שריגים, וגנבו מתוכו תיק ובו מצלמה בשווי של כ-8,500 ש"ח. כשהגיעו הנאשמים ברכבם לכביש מס' 1, ביקש כוח משטרתי לעצרם. נהג הרכב ניסה לברוח, תוך שפגע בכלי הרכב שהיו לפניו, עד אשר נאלצו השוטרים לנפץ את חלון הרכב כדי לעצור את הנאשמים. המבקש שהה באותה עת ללא היתר כדין בישראל.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' חן ) קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים נושא כתב האישום, וכן עילת מעצר בשל מסוכנות. עוד נקבע כי אין מקום לבחון חלופת מעצר בנסיבות העניין. ביחס למבקש צוין כי יש לו עבר פלילי של התפרצות למקום מגורים (שתי עבירות), גניבה (שתי עבירות), כניסה לישראל של כחוק (שלושה עבירות), וכן הרשעה בבית המשפט המחוזי ברמאללה בגין ניסיון לגרום למותו של אדם. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק ) דחה את ערר המבקש על החלטה זו, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה, עילת מעצר וכי אין מקום בנסיבות העניין להורות על הגשת תסקיר מעצר.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש שב וחולק על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות נושא כתב האישום, וטוען כי אין סיכוי סביר שהראיות לכך שנכח ברכב שבו נמצא רכוש גנוב, יביאו בסופו של יום להרשעתו בעבירות המיוחסות לו. עוד נטען היה על בית המשפט לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, גם באמצעות הוראה לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר בעניינו.

4.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, על החלטת בית משפט מחוזי בערר הנוגע למעצר לא מוקנה ערר בזכות, אלא יש לפנות לבית משפט זה בבקשת רשות לערור (סעיף 53 לחוק המעצרים). אמת המידה הנוהגת בעניין בקשות אלה דומה במהותה לזו שנקבעה בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), היינו: יש להוכיח כי מתבקשת הכרעה בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (בש"פ 7604/12 אברגל נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (22.10.2012)). בצד זאת, ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לחרוג מאמת המידה האמורה – קרי: כשהבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית – בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת (בש"פ 493/13 אמיתי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (23.1.2013); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (17.4.2011)). בענייננו, לא מצאתי עילה למתן רשות ערר. שתי ערכאות בחנו את חומר הראיות וקבעו כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למבקש. כך גם ביחס לקביעה בנוגע לעילת המעצר והיעדר חלופה שיכולה להשיג את מטרת המעצר שפגיעתה בחירותו של המבקש פחותה. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בחנו את נסיבות ביצוע העבירה ואת נסיבותיו האישיות של המבקש – בעל עבר פלילי בעבירות דומות – ומצאו כי המסוכנות הנשקפת ממנו אינה ניתנת לאיון בדרך של שחרור לחלופת מעצר כלשהי. מדובר בקביעות יישומיות שאינן מצדיקות מתן רשות ערעור ודיון ב"גלגול שלישי" על רקע אמות המידה שנקבעו בפסיקה.

הבקשה נדחית אפוא.