בש"פ 562/13 איאד עאצי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ ), אשר קיבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום באשקלון (כב' השופטת נ' שמואלי-מאייר ) והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

1.

המבקש הוא בן 21 שנים, תושב הכפר בית ליקיא באיו"ש. המבקש נעצר ביום 16.12.2012 לאחר שנתפס באזור קריית מלאכי כשהוא שוהה בישראל מבלי שהוא מחזיק בידו היתר כדין לכניסה או לשהייה בארץ. על כן הוגש נגדו כתב אישום שבו יוחסה לו עבירה של כניסה לישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. במסגרת הדיון בבקשה הסכימו הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה, וכן הסכימו על קיומה של עילת מעצר של חשש להתחמקות מהליכי שפיטה (סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )). עם זאת, בית משפט השלום (כב' השופטת

נ' שמואלי מאייר ) מצא כי בנסיבות העניין ניתן לשחרר את המבקש לחלופת מעצר, והורה על שחרורו בתנאים הבאים: הפקדת מזומן בסך של 15,000 ש"ח; ערבות עצמית על סך 20,000 ש"ח; ערבות צד ג' של אזרח ישראלי על סך 20,000 ש"ח; וערבות צד ג' של אביו של המבקש על סך 20,000 ש"ח. כן נקבע כי כתובתו של הערב הישראלי תשמש מען להמצאות זימונים לדיונים משפטיים.

1.

המשיבה הגישה ערר על החלטת בית משפט השלום, שבו נטען כי ישנו חשש להימלטות של המבקש מאימת הדין. בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ ) קיבל את הערר, והורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים נגדו. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי קיים ספק אם הערב הישראלי יוכל לפקח על המבקש אם זה יבחר שלא לשתף עימו פעולה, וכי אף אביו של המבקש לא יוכל לסייע בנושא זה. בית המשפט המחוזי אף ציין כי למבקש עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות דומות של כניסה לישראל שלא כחוק וכי תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי – ולפיכך, ישנו חשש של ממש להימלטותו.

2.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי יש להעניק לו רשות לערור, שכן מדובר במקרה שבו ישנן החלטות סותרות של שתי ערכאות קודמות; כי מדובר בעבירה בודדת שאינה מן החמורות – שהייה בלתי חוקית – שבוצעה על רקע מצוקה אישית והומניטארית; וכי לא היה טעם להתערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאי בית משפט השלום ביחס לחלופת המעצר, שכן בית משפט השלום הוא שבחן את הערבים והתרשם מהם באופן ישיר. זאת ועוד: לשיטת המבקש, עניינו מעלה שאלה עקרונית החורגת מהמקרה הפרטני, שכן משמעות החלטתו של בית המשפט המחוזי היא כי אין לשחרר תושבי שטחים לחלופת מעצר משום שלגביהם קיים, לכאורה, חשש מתמיד להימלטות מפני אימת הדין. מצב זה, כך הטענה, מהווה הפליה לעומת נאשמים שהם אזרחי ישראל. לבסוף מציין המבקש כי יש להתחשב בעובדת היותו בחור צעיר בעל עבר שאיננו מכביד.

4.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, על החלטת בית משפט מחוזי בערר הנוגע למעצר לא מוקנה ערר בזכות, אלא יש לפנות לבית משפט זה בבקשת רשות לערור (סעיף 53 לחוק לחוק המעצרים). אמת המידה הנוהגת בעניין בקשות אלה דומה במהותה לזו שנקבעה בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), היינו: יש להוכיח כי מתבקשת הכרעה בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (בש"פ 7604/12 אברגל נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (22.10.2012)). בצד זאת, ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לחרוג מאמת המידה האמורה – קרי: כשהבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית – בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת (בש"פ 493/13 אמיתי נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (23.1.2013); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (17.4.2011)). בענייננו, לא מצאתי עילה למתן רשות ערר. ראשית, אין די בעצם קיומן של תוצאות שונות שאליהן הגיעו הערכאות דלמטה כדי להצדיק הענקת רשות ערר ב"גלגול שלישי" (בש"פ 107/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה י' (12.1.2012)). שנית, המקרה שלפנינו אינו מעלה שאלה עקרונית, שכן הפסיקה כבר נתנה דעתה לשאלת שחרורם לחלופת מעצר של תושבי האזור. כך, נקבע כי במישור העקרוני, אין לדבר על כלל שלפיו תושב האזור לעולם אינו משתחרר לחלופת מעצר (בש"פ 8567/06 דאפר נ' מדינת ישראל , פסקה ו (6.11.2006)); כי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו (בש"פ 3136/06 עטיר נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (16.4.2006)); וכי עובדת היותו של נאשם תושב האזור היא אמנם נסיבה שיש להעניק לה משקל במסגרת ההחלטה על שחרור לחלופת מעצר – אך אין זו נסיבה מכריעה (בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן

(28.12.1999)). אוסיף כי התיק קבוע להקראה ביום 30.1.2013, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, אין מדובר בפרשה סבוכה ויש להניח כי בירורה יסתיים בקרוב. כמו כן, נגד העורר תלוי ועומד עונש מאסר מותנה בר-הפעלה. גם לנתונים אלה יש להעניק משקל בהחלטה אם ליתן רשות ערעור בנסיבות העניין.

הבקשה נדחית אפוא.