בש"פ 8590/13 עאמר צוץ נ. מדינת ישראל

לפני בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' אינפלד ) בעמ"ת 34005-11-13 מיום 5.12.2013, במסגרתה נדחה ערר המבקש על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון (השופט י' עטר ) במ"ת 58549-10-13 מיום 17.11.2013, אשר הורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגד.

1.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בו נטען כי ביום 24.10.2013 בסמוך לשעה 19:04 שהה באזור התעשייה בבאר-שבע כשאין בידיו היתר כניסה לישראל או שהייה בה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד המבקש, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המבקש וכי אין בהסבריו לפיהם שהה בישראל על פי עצת בא כוחו לשעבר כדי לשנות ממסקנה זו. בית המשפט הדגיש כי נגד המבקש קמה עילת מעצר בשל חשש מהימלטות מאימת הדין, וזאת בשים לב לעובדה שהוא תושב שטחי הרשות הפלסטינית אשר לא ניתן לאכוף עליו את ההתייצבות למשפטו. עוד ציין בית המשפט כי נגד המבקש קמה גם עילת מעצר של מסוכנות לציבור בשל עברו הפלילי, במסגרתו ריצה שני מאסרים בפועל, וכי העובדה שעומד כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה למשך שישה חודשים מעידה על כך שצפוי לו מאסר לתקופה לא מבוטלת באם יורשע. לכן, קבע בית המשפט כי אין מקום לשקול חלופת מעצר בעניינו והורה על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו.

3.

ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום נדחה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי כאשר מדובר בשהייה בלתי חוקית בישראל קיים חשש מובנה מפני הימלטותו של הנאשם מאימת הדין. בית המשפט הדגיש כי על אף שחשש זה אינו מונע את האפשרות לשקול חלופת מעצר, הרי שבעניינו של המבקש מדובר במי שהורשע פעמיים בשל כניסה בלתי חוקית לישראל ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה, כאשר באחת הפעמים שנכנס לישראל שלא כדין אף הורשע בהשגת גבול פלילית ובהפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בית המשפט הדגיש גם את העובדה שהמבקש עשה מאמצים מיוחדים כדי להישאר בישראל, עובדה המחזקת את החשש שמא יפר בעתיד תנאים מגבילים שייקבעו לו וייכנס לישראל פעם נוספת שלא כדין.

4.

בבקשה שלפני טוען המבקש כי יש מקום לקבל את הבקשה מן הטעם שהיא מעלה שאלה עקרונית בנוגע לאפשרות שחרורם לחלופת מעצר של תושבי הרשות הפלסטינית אשר לחובתם מאסר על תנאי בר הפעלה. לטענתו, גישת הערכאות הקודמות בעניינו, לפיה בהינתן מאסר על תנאי בר הפעלה לא ניתן לשחרר שוהה בלתי חוקי לחלופת מעצר תביא לאיון פסיקת בית משפט זה לפיה יש חובה לבחון חלופת מעצר ספציפית בעניינו של כל נאשם בנפרד. לגופו של עניין, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא בחן את ארבעת הערבים שהגיעו מטעמו, שניים מהם בעלי אזרחות ישראלית, בטרם הורה על המשך מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. לטענתו, המעשים המיוחסים לו כשלעצמם אינם מקימים מסוכנות גבוהה אשר יכולה לשלול את הצורך בבחינת חלופת מעצר פרטנית ולכן יש להפוך את החלטת בית המשפט ולהורות על בחינת הערבים המוצעים על ידיו ועל שחרורו לחלופת מעצר לאחר מכן.

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, על פי סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 , ביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום תתאפשר ברשות בלבד. בדומה לעמדתם של כמה מבין שופטי בית משפט זה, כבר הבעתי דעתי בעבר כי לצורך מתן רשות כאמור יש ליישם את אמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), היינו, להעניק רשות ערר רק כאשר הבקשה מעוררת שאלות החורגות מעניינו הפרטי של המבקש [ראו למשל: בש"פ 1260/13 עדאל נ' מדינת ישראל (25.2.2013)] . כך, גם אין די בעובדה שהערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות שונות כדי להצדיק מתן רשות לערור [ראו למשל: בש"פ 562/13 עאצי נ' מדינת ישראל (24.1.2013), פסקה 4]. לכלל זה ישנם, כמובן, חריגים, ובמקרים מיוחדים, בהם קיים הרושם שהחלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם למעלה מן הנדרש לצורך הגנה על האינטרס הציבורי, ייתכן ותינתן רשות לערור [ראו למשל: בש"פ 1214/13 פלוני נ' מדינת ישראל (20.2.2013), פסקה 7 והאסמכתאות המופיעות שם]. אינני מוצא כי המקרה שלפני נמנה על אותם מקרים חריגים ומיוחדים.

6.

מבלי לקבוע מסמרות בשאלת האפשרות לשחרר לחלופת מעצר נאשם שהוא תושב הרשות הפלסטינית ולחובתו מאסר מותנה בר הפעלה, אינני מוצא כי עניינו של המבקש מעלה שאלה עקרונית זו. בית המשפט המחוזי אישר את החלטת בית משפט השלום לא רק בשל העובדה שלחובת המבקש מאסר על תנאי בר הפעלה, עובדה המגבירה את החשש מפני הימלטותו מאימת הדין, אלא גם, ואולי בעיקר, בשל העובדה שהמבקש הורשע בעבר פעמיים בגין מעשים דומים, ריצה עונשי מאסר בפועל ובחר בכל זאת, לכאורה, לשוב ולבצע את המעשים המיוחסים לו. מכך ניתן ללמוד כי קיים חשש ממשי שמא המבקש ישוב וינסה להיכנס לשטח מדינת ישראל ללא אישור גם בעתיד במידה וישוחרר לחלופת מעצר וכי תנאים מגבילים, לרבות עונש מאסר על תנאי, אינם מספיקים כדי להרתיעו. מכלול נסיבות אלה מלמד על מסוכנותו של המבקש ובעיקר על הקושי הרב לתת בו אמון בדמות בחינת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

הבקשה נדחית אפוא.