בש"פ 5148/13 יוסף חן נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן ) אשר דחה את עררו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' בן ארי ) והורה על מעצרו עד לתום ההליכים.

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו, ביחד עם שניים אחרים, עבירה של התפרצות למקום מגורים וכן עבירה של גניבה. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה לעצור את המבקש ומעורב אחר בפרשה, ג'ואד ג'אבר (להלן: ג'אבר ). במסגרת הדיון בבקשה הסכימה באת-כוחו של המבקש כי ישנן ראיות לכאורה בעניינו, אולם טענה כי בשל קיומה של אכיפה בררנית – הבאה לידי ביטוי בכך שחשוד נוסף בתיק, אבי בטרפלד (להלן: בטרפלד ), שוחרר וטרם הוגש נגדו כתב אישום, חרף המסד הראייתי לגביו – יש לשחרר את המבקש לחלופת מעצר.

2.

בית משפט השלום (כב' השופטת מ' בן ארי ) לא נעתר למבוקש, והורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים. זאת, משנמצא כי טענת האכיפה הבררנית שבפי המבקש אינה יכולה להטות את הכף אל עבר שחרורו, בהתחשב בהיותה של העבירה עבירת רכוש המצויה ברף הגבוה; נוכח עברו הפלילי הרלוונטי של המבקש; ובשל המאסרים המותנים הממושכים התלויים ועומדים בעניינו. בתוך כך הורה בית המשפט על שחרורו בתנאים של ג'אבר, בשים לב למצבו הרפואי.

3.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' רוזן ) דחה ערר שהגיש המבקש על החלטה זו. נקבע כי אף ששני שותפיו של העורר לביצוע העבירה הנטענת אינם עצורים, עברו הפלילי של המבקש מכביד ביותר; הוא נשא בעונשי מאסר משמעותיים במספר הזדמנויות; ואף עונשי מאסר על תנאי התלויים ועומדים נגדו לא הרתיעו אותו מלבצע את העבירה העומדת במוקד כתב אישום זה, כך שמסוכנותו "ברורה ובולטת". אשר לשותפיו של המבקש, נקבע כי חומר הראיות הנוגע להם לא הונח לפני בית המשפט; וכי הצעדים שננקטו בעניינם אינם מצדיקים שחרורו של המבקש בתנאים.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה שב המבקש על טענתו לאכיפה בררנית. לדברי המבקש, בקשתו מעוררת שאלה משפטית עקרונית הנוגעת להבחנה מותרת בין נאשמים בשלב המעצר. בהקשר זה טוען המבקש כי שני שותפיו אינם עצורים, וזאת אף שבחומר הראיות בתיק קיימים צילומי מצלמות אבטחה המתעדים את השלושה בעת ביצוע העבירה הנטענת. שותפיו של המבקש, כך נטען, זוהו על-ידי שוטרים אשר צפו בסרטי מצלמת האבטחה, וחרף זאת שוחרר אחד מהם – ברטפלד – לאחר חקירה, מבלי שהוגש כתב אישום נגדו. כמו כן נטען כי עברם הפלילי של האחרים דומה לזה של המבקש. לבסוף, נטען כי יש להורות על בחינת עניינו של המבקש בידי שירות המבחן.

5.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, משנתקבלה החלטה של בית משפט מחוזי בערר הנוגע למעצר, נדרשת רשות לערור לבית משפט זה (סעיף 53 חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )). אמת המידה הנוהגת בעניין בקשות אלה דומה במהותה לזו שנקבעה בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), היינו: יש להוכיח כי מתבקשת הכרעה בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה. בצד זאת, ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לחרוג מאמת המידה האמורה, בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת (בש"פ 562/13 עאצי נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (24.1.2013); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (17.4.2011)). לא מצאתי כי במקרה שלפניי קיימות נסיבות מעין אלה.

6.

המבקש אינו כופר בקיומן של ראיות לכאורה בענייננו, והבקשה שלפניי מכוונת ברובה לטענת אכיפה בררנית ביחס למעצרם של שותפיו לביצוע העבירה לכאורה. השאלה כיצד יש לבחון טענה מסוג דא בשלב המעצר עד תום ההליכים נתבררה בפסיקתנו מספר פעמים בעבר. אף שאין חולק על כך שבהעדר טעם טוב להבחנה, אין להפלות בין נאשמים בהליך פלילי בכל הקשור לשאלת מעצרם (בש"פ 5398/03 רן נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (30.6.2003)), קיים קושי מובנה לרדת לעומקה של טענה לאכיפה בררנית בשלב המעצר עד תום ההליכים, בהינתן היקפה המוגבל של הבדיקה הראייתית האפשרית בנקודת זמן זו. משכך, בבית משפט זה כבר נקבע כי טענה זו אינה יכולה להכריע את הכף במקרים שבהם קיימת רמת מסוכנות גבוהה שאינה ניתנת לאיון, אך כאשר רמת המסוכנות פחותה – נפסק כי זוהי טענה שראויה להיטען ולהישקל (בש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל , פסקאות 11-10 (14.10.2012) (להלן: עניין כנאנה )). טעם הדבר הוא כי מקום שבו ישנו, על-פני הדברים, ממש בטענת אכיפה בררנית – או בכל טענה הבאה במשפחת טענות ה"הגנה מן הצדק" – עשויה להיוודע לדבר השלכה על קיומו של סיכוי סביר להוכחת האשמה, שהוא תנאי לקביעת מעצר עד תום ההליכים (ע"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

7.

בעניינו, שתי הערכאות דלמטה עמדו על מסוכנותו הרבה של המבקש. בית משפט השלום הביא בחשבון את עברו הפלילי הנכבד של המבקש, ואת העובדה ששוחרר ממאסר מספר חודשים עובר לביצוע העבירה נושא כתב האישום. בית המשפט המחוזי עמד אף הוא, ובהרחבה, על המסוכנות הנשקפת מן המבקש, וציין כי עבירת הרכוש הנטענת שביצע המבקש "משתזרת בעבר פלילי המצביע בצורה שאין ממנה על היותו בבחינת 'שור מועד'". בנסיבות אלה, סבורני כי בשלב הדיוני הנוכחי – מבלי לקבוע מסמרות לגופה של טענת האפליה – די במסוכנות הגלומה במבקש כדי להוביל למסקנה שלא ניתן להורות על שחרורו אך בשל קיומה של טענה לאכיפה בררנית. משכך, לא מצאתי עילה להתערבות בקביעה שלפיה חלופת מעצר בעניינו לא תסכון (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). בשולי הדברים אעיר כי בעבר הבעתי דעתי כי טענה מסוג זה יכולה להוות – בעתיד ולאחר שיתבררו עובדות נוספות כחלק מהתקדמות ההליך העיקרי – עילה לבקשה לעיון חוזר (בש"פ 3135/13 מדינת ישראל נ' בן משה , פסקה 9 (1.5.2013). ראו גם: בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' לוזון , פסקה 19 (2.1.2008); עניין כנאנה , בפסקה 25).

סוף דבר: הבקשה אינה מגלה עילה לבירור ב"גלגול שלישי", והיא נדחית.