בש"פ 5398/03 דוד רן נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר ונאשם נוסף, איליה זוננשווילי (להלן: איליה ) הוגש כתב אישום לבית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' שיף), בו מיוחסות לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); סחר בבני אדם, עבירה לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין; סרסרות, עבירה לפי סעיף 199(א)(1) ו-(א)(2) לחוק העונשין; החזקת מקום לשם זנות, עבירה לפי סעיף 204 לחוק העונשין וכליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377 ו-29 לחוק העונשין.

איליה הואשם אף הוא בחלק מעבירות אלה, וכן בעבירה של שידול למעשה זנות בנסיבות מחמירות של אלימות, עבירה לפי סעיף 202 ו-203(ב)(1) לחוק העונשין, וכן בעבירה של עיכוב דרכון, עבירה לפי סעיף 376א לחוק העונשין.

על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום, קשַר העורר קשֶר עם אדם בשם יורה לפתוח בית-בושת בחיפה ולצורך כך שכר דירה בעיר. בהתאם לקשר ולצורך קידומו סיכם יורה עם העורר כי ימכור לו שתי בחורות מאוזבקיסטן (להלן: המתלוננות ), לשם העסקתן בזנות, תמורת מחצית מהאתנן שיתקבל. המתלוננות הוברחו לישראל דרך הגבול עם מצרים, ושוהות בארץ ללא אישור כחוק. למתלוננות הוסבר, בנוכחות העורר, כי הן תועסקנה כרקדניות באזור חיפה, תמורת 600$ לחודש ולמטרה זו נסעו המתלוננות עם העורר, עם איליה ועם אדם נוסף מן המלון שבו שהו בתל-אביב, לחיפה, ברכבו של העורר. בחיפה התברר להן כי הובאו לדירה השכורה על-מנת לעסוק בזנות, ומשסירבו לכך הפעיל כלפיהן איליה, על-פי הנטען, אלימות פיזית ומילולית ואיומים עד שנתרצו. המתלוננות הוחזקו בבית-הבושת תחת השגחה צמודה כשהמקום נעול, ואת האתנן שקיבלו העבירו כולו לעורר ולאיליה. על-פי המתואר בכתב האישום אילץ איליה את אחת המתלוננות להמשיך בקבלת לקוחות, למרות בעיות רפואיות שמהן סבלה ובניגוד להמלצת הרופא ואף נטל מן המתלוננות, באותו שלב, את הדרכונים. בתחילת חודש מרץ, פנתה אחת המתלוננות בבקשת עזרה ללקוח בשם גד ומשנודע הדבר לעורר ולאיליה הודיעו אלה למתלוננות כי בשל פנייתן לעזרה, הן תימכרנה לבחור בשם רפי, תמורת 10,000$ כל אחת. לצורך כך, הובאו המתלוננות למלון "אולימפיה" בתל-אביב ושם בעזרת דניס, פועל שהועסק בבית-הבושת, אשר הזעיק את המשטרה, הצליחו להיחלץ.

2.בית-המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את האישומים המיוחסים לעורר. בית-המשפט קבע עוד, כי בנסיבות העניין קמה נגד העורר עילת מעצר וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר. אשר לאיליה, סבר בית-המשפט המחוזי כי יש מקום להסתפק בחלופת מעצר והורה על שחרורו לביתו בתנאים מגבילים בקובעו כי אין די ראיות המבססות לכאורה את הסימולטאניות שבין הסיוע האקטיבי מצדו למעשה האסור של סחר בבני אדם ובין מודעותו לקיום יסודות עבירת הסחר.

מכאן הערר שבפניי.

3.העורר ממקד את טיעוניו בערר בטענת האפליה ולדבריו, מששוחרר איליה אשר חלקו בפרשה אינו נופל מן החלק המיוחס לו, ולטעמו אף עולה עליו, יש להורות גם על שחרורו שלו. אכן, העיקרון לפיו אין להפלות בין נאשמים בהליך פלילי לענין המעצר, בהעדר טעמים המצדיקים הבחנה ביניהם, עיקרון חשוב הוא היונק את כוחו מעיקרון השוויון, האוסר על אפליה בין שווים (ראה בש"פ 345/89 מסיקה נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(2) 723; בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 89). יחד עם זאת, אין זה עיקרון-על ויש שהוא נדחה מפני שיקולים הגוברים עליו בעוצמתם. כך, למשל, קבע בית משפט זה כי מקום שבו מדובר בעבירות של אלימות קשה יש להעדיף את השיקול הכולל של טובת הציבור על פני שיקול האפליה "במקרה זה הייתי אומר כי שיבוש שנפל בהחלטה אחרת יעמוד על עומדו – שבשתא כיוון דעל על – אך שיבוש שאירע במקום אחד אין זה ראוי לו שיגרור שיבוש במקום אחר אף הוא" (בש"פ 2468/94 בהג'את כריים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

עוד נפסק כי לא ניתן להכריע על-פי מבחן חד-ממדי של שוויון בשאלה אם שחרורו של נאשם, חרף העדר טעם להבחין בינו לבין שותפיו, חייב להוביל גם לשחרורם של השותפים. לכן, כאשר שחרורו של אחד הנאשמים נבע מטעות בשיקול הדעת של התביעה ושל בית המשפט, טעות זו אינה צריכה לגרור, בהכרח, את החלתה על נאשמים אחרים, ולעולם יש לאזן בין האינטרס לקיים את שורת השוויון, לבין האינטרס של שמירה על בטחון המתלונן או הציבור והבטחת תקינות ההליך השיפוטי (בש"פ 4160/03 מדינת ישראל נ' בן-ישי (לא פורסם); ובש"פ 2649/02 סרגיי בקייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

4.במקרה שלפנינו, קבע בית משפט קמא כי קיימת אבחנה, מבחינת עצמת הראיות לכאורה הקיימות לגבי העורר בענין עבירת הסחר בבני אדם, לעומת אלה הקיימות באותה עבירה לגבי איליה. כשלעצמי, אני סבורה כי התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת בפרשה זו בכל הנוגע לאיליה, אינה נופלת בעוצמתה מזו הקיימת בעניינו של העורר ולכך יש להוסיף את העובדה כי לאיליה מיוחסים מעשים בזויים נוספים, המתאפיינים באכזריות ובאלימות מעוררי פלצות. משבחרה המשיבה שלא להגיש ערר על ההחלטה לשחרר את איליה בתנאים מגבילים, עומדת אפוא השאלה האם שחרורו של איליה, מצדיק לשחרר גם את העורר, בתנאים דומים מכוח עיקרון השוויון. נראה לי כי במקרה זה, אופיין וטיבן של העבירות המיוחסות לעורר, והראיות לכאורה שנאספו לגביו, יש בהן כדי להעיד על מסוכנותו המובהקת למתלוננות ולציבור בכלל. צדק, אפוא, בית משפט קמא בקבעו כי במקרה זה לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר בדרך של חלופת מעצר. אכן, אין לסמוך על העורר כמי שיזם והגה, לכאורה, את הקמת בית הבושת בחיפה ואת העסקת המתלוננות במקום, לאחר "רכישתן" מיורה משל היו חפץ "עובר לסוחר", כי לא ימשיך בעיסוקים הנלוזים המיוחסים לו אם ישוחרר בתנאי מעצר בית. שיקול הדעת הנכון שהופעל על ידי בית משפט קמא, בדחותו את האפשרות להורות על חלופת מעצר בעניינו של העורר, אין לבטלו בנסיבות המקרה דנן, למרות שחרורו של איליה בתנאים מגבילים שכן, זהו אחד המקרים אשר בהם ראוי לדחות את עיקרון השוויון מפני האינטרס של שלום הציבור ובטחונו.

הערר נדחה.