בש"פ 3072/08 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל ), לפיה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה קודמת לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

כתב האישום ומעצרו של העורר עד תום ההליכים

2.

פרטי האישומים המיוחסים לעורר ונסיבותיה של ההחלטה הראשונה נידונו בהרחבה במסגרת החלטתו של בית משפט זה, בערר שהגיש העורר על ההחלטה לעוצרו עד לתום ההליכים נגדו (בש"פ 9320/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (27.11.07), מפי השופט י' אלון ). אחזור על פרטי האישומים אך בקצרה:

בכתב האישום שהוגש נגד העורר ושבעה נוספים, מיוחסים להם – כל אחד לפי חלקו – ולאדם נוסף בשם דימה (שנמלט מן הארץ), סדרת עבירות של הסתה לגזענות, אלימות, הפצת תורת הגזע הנאצית, וקידומה הלכה למעשה, בשנים 2005 עד 2007 (כאשר לפי כתב האישום, העורר הצטרף לנאשמים האחרים בשנת 2006). הנאשמים פעלו בתא שזכה לכינוי "פטרול 36", ובמפגשים ביניהם שתו לשוכרה, הצטלמו במועל יד, ודנו באידיאולוגיה הניאו-נאצית. בין היתר, כך נטען, פעלו הנאשמים, בהרכבים שונים, לאתר עוברי אורח אשר מוצאם או אורחות חייהם לא נשאו חן בעיני הנאשמים, תקפו אותם, צילמו את מעשיהם, והעלו את סרטי הוידאו לאתרי אינטרנט. לעורר מיוחסת בנוסף לאמור עבירה של החזקת נשק ואמצעי חבלה, שאותרו בביתו בחיפוש שנערך ביום מעצרו (3.9.07), וכללו:

4 ק"ג

חומר נפץ הודף, 5 מאיצים של פגזי 155 מ"מ (שבכל אחד מהם 144 גרם חומר נפץ מסוג TNT ), רימון עשן ואביזרים שונים היכולים לשמש, ביחד עם חומר הנפץ, להרכבת מטעני חבלה. כן יוחסה לעורר קשירת קשר עם נאשם אחר, לעריכת התקפה נגד "פאנקיסטים" בתל-אביב, תוך שימוש באמצעי החבלה. לעורר יוחסו שלושה מתוך אחד-עשר האישומים הנזכרים בכתב האישום: החזקת אמצעי החבלה וקשירת הקשר לביצוע פשע כאמור (האישום השלישי), ושני מקרים בהם חבר העורר למספר רב של נאשמים אחרים, ואלו איתרו קורבנות פוטנציאלים, תקפו אותם באכזריות, צילמו את התקיפות בוידאו, ופרסמו את הסרטים שערכו באינטרנט (האישומים החמישי והאחד-עשר).

3.

ב"כ המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה כנגד המשיב בכלל האישומים נגדו, למעט בעניין קשירת הקשר באישום השלישי.

4.

בית המשפט המחוזי, אליו הוגש כתב האישום, נענה לבקשת המשיבה לעצור את כל הנאשמים עד לתום ההליכים נגדם. בהחלטת המעצר המפורטת המתייחסת לעורר, מתאריך 1.11.07, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, וזאת חרף המלצה בתסקירי המעצר שנערכו ביחס לעורר להורות על שחרורו לבית הוריו. על החלטת המעצר הוגש ערר לבית משפט זה ( בש"פ 9320/07 ). בית המשפט (השופט י' אלון ) דחה את הערר, בקובעו:

"גם אם היה מקום להבחין במידת מה בין העורר לנאשמים האחרים לעניין היקף ומידת המעורבות בפעילות הגזענית והניאו-נאצית שבוצעה על ידם, הרי שמסוכנות יחודית משל כולם מצויה בו לאור המיוחס לו באישום השלישי, והמוכח לכאורה.

העורר אגר בביתו כמות גדולה ומאיימת של כלי נשק, חומרי נפץ וכלי משחית. בה בעת היה הוא מעורב מעל צואר בפעילות חבריו לתא הניאו-נאצי ובשתי הזדמנויות שונות חבר לחלק מהם במעשי אלימות מחפירים בגזענותם ובשפלותם. מסוכנותו הרבה של העורר נעוצה בשילוב קשה ורב סכנות זה שבין מוכנותו ונכונותו לפעילות בריונית ניאו-נאצית לבין אגירת והחזקת 5 ק"ג של חומרי נפץ וכלי משחית נוספים. אדם החובר לקבוצה ניאו-נאצית רווית שנאה ומשטמה והמחזיק בכליו מאגר חומרי נפץ מהווה איום של ממש לשלום הציבור והבריות, והדברים מתבקשים מאליהם.

גילו הצעיר של העורר ועברו הנקי – אין בהם, לצערי, להקהות ממסוכנות זו.

תמים דעים אני עם בית המשפט קמא, כי למסוכנות אשר כזו לא תסכון חלופת מעצר. "

הבקשה לעיון חוזר

5.

כחצי שנה לאחר מעצרו של העורר, הוא הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, בהתאם להוראת סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בהחלטה מפורטת מתאריך 23.3.08. על כך הערר שבפניי.

6.

הטעמים שהעלו באי-כוחו של העורר, בכתב ובמסגרת הדיון שהתקיים בפניי, אשר בעטיים הם גורסים כי יש לעיין מחדש בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, הם בתמצית אלו: חלוף הזמן, שחרורם של הנאשמים 7 ו-8 לחלופת מעצר, מועד ביצוען לכאורה של עבירות האלימות, נסיבותיו של העורר ותוכן תסקירי שירות המבחן.

דיון

7.

דין הערר להידחות. אין בטעמים שהעלו ב"כ העורר כדי להצדיק את שינוי ההחלטה לעצור את העורר עד לתום ההליכים, כפי שאושרה ב בש"פ 9320/07 , מן הנימוקים שנזכרו לעיל.

8.

סעיף 52(א) לחוק המעצרים קובע כי "עצור" רשאי לפנות בבקשה לעיון חוזר בעניין הנוגע למעצר, אם "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". אדון בשיקולים אלה כסדרם, תוך שההחלטות הקודמות בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ישמשו לנו כנקודת מוצא אשר יש לבחון אם יש לסטות ממנה.

9.

העורר אינו יכול להצביע על "עובדות חדשות" כלשהן שנתגלו מאז החלטת המעצר הראשונית. הטענה היחידה בעניין זה היתה כי בין שני אירועי האלימות (אישומים 5 ו-11) לבין מעצרו של העורר חלפה שנה ומחצה, דבר המלמד על כך שהעורר חדל מפעילותו העבריינית לכאורה. ברם, מקומה של טענה זו היה כבר בשלב הדיון בהחלטת המעצר, ולא בבקשה לעיון חוזר. אוסיף, כי לכאורה נראה כי גם לגופה, אין בטענה ממש: בעוד שהעורר ניסה לטעון כי התנתק מחבורת הנאשמים כבר במרץ 2006, הרי שהסרטון הנזכר באישום 5, המתעד את ההתקפה המחרידה של שני חסרי בית בידי העורר וחבריו, הועלה לרשת בדצמבר 2006. בשלב זה, של בחינת הראיות לכאורה (שהעורר הודה בקיומן), אין סיבה להניח כי האירוע קדם למועד פרסום התיעוד, בחודשים רבים. יתירה מכך, ככל שהדברים נוגעים לאישום השלישי (אחזקת חומרי חבלה), הרי שאלו נתפסו בביתו של העורר ביום מעצרו , 3.9.07, דבר שוודאי אינו מעיד על כי מסוכנותו פגה זמן רב לפני שנעצר.

10.

אשר ל" שינוי נסיבות ": העורר מציין כי הנאשם 7 (בהחלטת השופט י' דנציגר בבש"פ 2947/08 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) (2.4.08)) והנאשם 8 (בהחלטתי בבש"פ 10734/07 פלוני נ' מדינת ישראל ) (לא פורסם) (13.1.08)) שוחררו בינתיים לחלופת מעצר, וכי מגזירה שווה יש להורות גם על שחרורו שלו. דינה של טענה זו להידחות. אף אם היה מעמדו של העורר דומה למעמדם של שני הנאשמים ששוחררו – מה שאין הוא המצב – לא היה בכך כדי לחייב את שחרורו לחלופת מעצר. העיקרון לפיו מטעמי שוויון אין להפלות בין נאשמים בהליך פלילי לענין המעצר, בהעדר טעמים המצדיקים הבחנה ביניהם, הוא עיקרון חשוב, אך אין הוא עקרון על, ולעיתים יידחה מפני שיקולים הגוברים עליו בעוצמתם (ראו: בש"פ 5398/03 רן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (30.6.03), מפי השופטת א' חיות ). וכך נאמר עוד:

"גם בהנחה שהשוני בין העורר לשני האחרים אינו מצדיק את מעצרו לעומת שחרורם לחלופה, אין הדבר מהווה שיקול בלעדי, ויש לאזנו עם כלל השיקולים האחרים הנוגעים לעניין (ראו: בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל פ"ד נז(6) 753). כך ככלל, וכך ביתר-שאת במקרים שבהם מדובר באישומים לביצוע עבירות חמורות של אלימות, כמו במקרה שלפנינו" בש"פ 11573/04 מינדיאשוילי נ' מ"י (לא פורסם) (2.1.05), מפי השופטת א' חיות ).

במקרה דנן, עניינו של העורר ממילא חמור יותר משל הנאשמים 7 ו-8, שנסיבותיהם פורטו ב בש"פ 2947/08 וב בש"פ 10734/07 , בהתאמה. בית משפט זה כבר עמד על החומרה הרבה שבמעשי כלל הנאשמים, בהחלטתו בבש"פ 89/08 נזבצוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (13.3.08) (ראו: פסקה 11 להחלטה, מפי השופטת א' פרוקצ'יה ). ברם, כפי שהוסיף וקבע בית משפט זה בהחלטתו בעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים ב בש"פ 9320/07 : "מסוכנותו הרבה של העורר נעוצה בשילוב קשה ורב סכנות זה שבין מוכנותו ונכונותו לפעילות בריונית ניאו-נאצית לבין אגירת והחזקת 5 ק"ג של חומרי נפץ וכלי משחית נוספים". החזקת חומרי החבלה – עבירה שיוחסה אך ורק לעורר – מקימה חזקה באשר למסוכנותו של העורר. טענתו של העורר לפיה התכוון לעשות שימוש ב- 4 ק"ג חומר נפץ הודף וכחצי קילו TNT לשם הכנה תמימה של זיקוקים נראית בשלב זה, בכל הכבוד, כקלושה. בנסיבות אלה, בהן לפעולותיו האלימות והקשות של העורר מצטרפת החזקת חומרי חבלה בלא הסבר מניח את הדעת לכך, קשה ואף בלתי אפשרי להשיג את תכלית המעצר ולמנוע את הסכנה הנשקפת מן העורר, בדרך של חלופת מעצר (ראו: בש"פ 7511/03 פס נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(5) 721, 723). ודאי נכון הדבר כאשר חלופת המעצר המוצעת היא בבית הוריו, אותו מקום בו שקד העורר על אגירת מצבור הנשק (שאין נפקא מינה בשלב זה מניין הגיע אליו), בלא ידיעה של הוריו (ולא בכדי צוין בתסקיר שירות המבחן כי: "החלופה המוצעת הינה באותו בית, אשר שימש עד לאחרונה כ'חבית נפץ', ובאחריות של אותם ההורים, אשר טוענים, כי לא היו מודעים למתרחש. אולם זו היא החלופה היחידה המוצעת"). אין בתסקירי המבחן (אף אם בסופו של דבר המליצו על שחרור העורר לחלופת מעצר), ובנסיבותיו האישיות של העורר, כדי לשנות ממסקנה זו.

11.

אחרונה, חלוף הזמן : אכן, בחלוף הזמן שמאז מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, ייתכן והאיזון בין אינטרס הציבור ואינטרס החירות של הנאשם, ייטה בהדרגה אל עבר האינטרס האחרון (ראו: בש"פ 4593/06 מדינת ישראל נ' שורפי (לא פורסם) (20.6.06)). עם זאת חלוף הזמן כשלעצמו אין בו די, שכן הוא:

"שיקול אחד בלבד, אותו יש לאזן מול שיקולים נוספים, וביניהם, העילות שהובילו למעצרו של הנאשם לכתחילה; משך הזמן שיידרש לניהול המשפט עד שיסתיים; גורמי התארכות ההליכים ואופייה; עברו הפלילי של הנאשם; והאפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה מתאימה" (בש"פ 3784/07 מדינת ישראל נ' אלטורי (לא פורסם)

(20.5.07), מפי

השופט ע' פוגלמן ).

במקרה דנן, מכלול השיקולים – אשר פורטו הן בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, הן ב בש"פ 9320/07 , והן בהחלטתי הנוכחית – מלמדים על כך שחלוף הזמן אין בו כדי להקהות ממסוכנותו של העורר, או להסיט את נקודת האיזון באופן שיצדיק את שחרורו של המשיב במועד זה. בפרט נכון הדבר כאשר קבועים לשבועות הקרובים מספר רב של דיוני הוכחות בתיק, רוב רובם של עדי התביעה לא יוזמנו להעיד עקב הסכמה דיונית של הצדדים על כך, ובנסיבות אלה ניתן להניח שהדיון המשפטי בעניינו של העורר יסתיים בתוך זמן קצר יחסית, ייתכן אפילו בתוך פרק הזמן של תשעה חודשים מאז מעצרו.

12.

לאור כל האמור לעיל – הערר נדחה.