בש"פ 7511/03 יצחק פס נ. מדינת ישראל

נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות בנשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ) וקבלת נכסים שהושגו בפשע, עבירה לפי סעיף 411 לחוק. על-פי המיוחס לעוררים על ידי התביעה, הם נעצרו ביום 17.7.2003 על-ידי מחסום משטרה, ובמכוניתם נמצאו שמונה לבנות חבלה המכילות חומר נפץ במשקל כולל של כארבעה ק"ג. לבנות החבלה, כך נטען בכתב האישום, נגנבו מצה"ל.

בית המשפט המחוזי (השופטת י' צור ) נעתר לבקשת התביעה והורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים. בפני בית המשפט המחוזי טען בא-כוחם של העוררים טענות עובדתיות ומשפטיות. הטענה העובדתית היתה כי בהעדר ראיה אין לדעת מה היתה תכלית נשיאתם והובלתם של חומרי החבלה ואין להניח כי נועדו דווקא לשימוש התקפי או חבלני. כן טען הסניגור כי מדובר בחלק של נשק בלבד ולא בנשק כמשמעותו בסעיף 144 הנ"ל לחוק וכי בנסיבות העניין ובשים לב לטיבו של הנשק שנתפס, צריך היה להעמיד את העוררים לדין לפי חוק חומרי נפץ. בדחותה את טענות הסניגור קבעה השופטת של בית המשפט קמא כי נגד העוררים יש עילת מעצר, כי לבנות החבלה שנמצאו ברכב בו נסעו, רכבו של העורר 1, מכילות חומר נפץ מרסק מסוגים שונים וכי מדובר בנשק כמשמעותו בסעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין, שכן הגדרת נשק בסעיף זה הינה: "תחמושת פצצה רימון או כל חפץ נפיץ אחר שבכוחם להמית אדם או להזיק לו, לרבות אחד מאלה".

כן ציינה השופטת כי לעניין סעיף קטן זה אין נפקא מינה אם מדובר בחומר נפיץ שהוא נשק שלם או רק חלק ממנו. עוד קבעה השופטת של בית המשפט קמא כי בעניינם של העוררים מתקיימת עילת מעצר שכן על-פי סעיף 21 (א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, העבירה המיוחסת לעוררים היא מסוג העבירות החמורות המקימות חזקת מסוכנות. חזקת המסוכנות שקמה נגד העוררים לא הופרכה על ידם כלל ועיקר. משנעצרו העוררים על ידי אנשי המשטרה ונשאלו אם יש ברכבם משהו לא חוקי, השיב העורר 1 "לפי מיטב ידיעתי, לא". משנמצאה, עקב חיפוש במכונית, השקית ובה חומרי החבלה, השיב העורר 1 תשובה שאינה מתקבלת על הדעת בנסיבות הענין, כאילו היה בדרך לתחנת משטרה למסור את לבנות החבלה שמצא באקראי. במהלך החקירה ניתנו לעוררים מספר הזדמנויות להגיב על האישומים שיוחסו להם, והם בחרו בזכות השתיקה. בנסיבות אלה, בהיעדר כל הסבר לתכלית אשר לשמה נשאו ברכבם את מטעני החבלה הרי שלא הופרכה חזקת המסוכנות. בית המשפט קמא סבר כי לא ניתן לשחרר את העוררים לחלופת מעצר נוכח המסוכנות האמורה. לענין זה הדגיש בית המשפט כי "במציאות הבטחונית הקשה בה אנו חיים, המעשים המיוחסים למשיבים בכתב האישום של נשיאה והובלה של חומר נפץ קטלני קשים וחמורים במיוחד. מדובר בנשק שאינו משמש להגנה עצמית אלא שלפי טיבו הוא נשק התקפי בלבד ונועד לפגוע ברבים. מקורו של הנשק בצה"ל ואין לפרט כלשהו ולמשיבים בכלל זה, כל היתר חוקי להחזיקו ברשותם".

כנגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי מופנה הערר. הסניגור המלומד עשה כל שניתן, כדרך הטיעון המלומדת שהרגילנו בה, כדי לשכנעני כי מן הראוי להיעתר לבקשה לשחרור מרשיו לחלופת מעצר. הוא חזר על הטענות שהשמיע בבית המשפט המחוזי אך בסופו של טיעון התמקד בעיקר בטענה כי אין תשתית לקבוע שלא ניתן למנוע את המסוכנות המיוחסת לעוררים בדרך של חלופת מעצר. עוד טען כי משפטם של העוררים עלול להתמשך זמן רב נוכח הצורך להעיד מי שעשוי להיות נאשם בכתב אישום אחר. על אף הטיעון האמור לא ראיתי להיעתר לבקשה. החלטתו של בית המשפט המחוזי מפורטת ומבוססת היטב. אכן, לבנות החבלה שנמצאו בחזקת העוררים הם נשק מסוכן, ובהיעדר הסבר כלשהו לתכלית אשר לשמה החזיקו העוררים בנשק זה עומדת חזקת המסוכנות בעינה. לעוררים אמנם עומדת זכות השתיקה, ויש לכבד את סירובם ליתן גירסה, אך אין בזכותם לשתוק כדי לאיין את התוצאה לפיה בהעדר כל הסבר נותרת חזקת המסוכנות מבלי שהופרכה. צדקה השופטת של בית המשפט קמא בקביעתה כי מדובר בחומר נפץ קטלני ואמנם השימוש בלבנות החבלה עשוי היה להיות הרה אסון; כן צדקה בקביעתה כי המסוכנות רבה במיוחד בימים אלה של מציאות בטחונית קשה. איני רואה כי ניתן להשיג את תכלית המעצר ולמנוע את הסכנה הנשקפת מהעוררים על דרך של חלופה. אשר להתמשכות הצפויה של המשפט, עדיין מוקדם לחזות התמשכות זו. באת-כוח המדינה הודיעה כי טרם ננקטה מצד התביעה עמדה בשאלה אם ניתן יהיה להעיד את העד הנוסף המפליל את העוררים ביחס לאופן קבלת לבנות החבלה לחזקתם, בטרם יידון עניינו שלו במשפט נפרד. מכל מקום על-פי התמונה המצטיירת מנסיבות המקרה, אינטרס ההגנה על הציבור מפני מסוכנותם של העוררים הוא המכריע את הכף שלא לשחררם בתנאי חלופה.

אשר על כן, הערר נדחה.