בש"פ 8477/12 גיא פיניש נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ש' אטרש ) במ"ת 21127-08-12 מיום 27.9.2012, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

העובדות לפי כתב האישום

1.

ליאור פחימה (להלן: המתלונן ) הינו תושב חצור הגלילית. בין המתלונן לבין העורר ובנימין כהן (להלן: בני ) קיימת היכרות מוקדמת. ביום 13.8.2012 בשעות הערב המאוחרות עבר המתלונן בסמוך לחצר בניין בחצור הגלילית, לא הרחק ממקום מגוריו, בה התקיים אותה שעה אירוע משפחתי של משפחתו של בני. הן המתלונן והן בני (להלן: הנאשמים ) נכחו באירוע. בשלב מסוים התפתח דין ודברים בין המתלונן לבין בני, נוכח טענתו של האחרון לפיה המתלונן מפיץ כי הוא "מלשין משטרתי". בני אמר למתלונן להמתין לו בגן ציבורי הנמצא בסמוך למקום, והמתלונן עשה כן בחשבו כי הפגישה נועדה ליישר את ההדורים עם בני.

לאחר השיחה הנ"ל קשרו הנאשמים קשר לחטוף את המתלונן ולהרגו במקום מרוחק, ולשם כך הצטיידו בסכין. הנאשמים נסעו ברכב בו נהג בני אל הגן שבו המתין המתלונן. בהגיעם לגן דרשו מהמתלונן להיכנס לרכב. המתלונן סירב לעשות כן מתוך פחד פן יבולע לו. הנאשמים יצאו מהרכב ושבו ודרשו מהמתלונן להיכנס לרכב אך הלה עמד על סירובו. או אז אחזו הנאשמים במתלונן בחוזקה והכניסוהו לרכב בכוח ובניגוד לרצונו. אז הושיבו אותו במושב הסמוך לנהג, תוך כדי שבני אומר למתלונן: "ניקח אותך למקום ממנו לא תחזור". בני התיישב במושב הנהג בעוד העורר התיישב מאחורי המתלונן ולפת את צווארו בכוח על מנת לרתקו למקום מושבו ולמנוע את יציאתו מהרכב. בני דרש כי המתלונן יתנצל לפניו על שהפיץ כי הוא מלשין כאמור, אך המתלונן סירב והכחיש את ההאשמות. הנאשמים הסיעו את המתלונן ליער ביריה. בהגיעם ליער ירדו הנאשמים מהרכב ודרשו מן המתלונן לרדת מהרכב. המתלונן סירב לעשות זאת אך בני אחז בו בחוזקה והורידו מהרכב בכוח. בני הטיח את המתלונן ארצה כשהוא שכוב ופניו מטה ואז דקר העורר באמצעות הסכין שהיה ברשות הנאשמים את המתלונן בגבו, כשהוא מותיר את הסכין נעוץ בגב המתלונן. בני בעט במתלונן בעת שהלה שכב על האדמה עם הסכין בגבו תוך שהוא אומר לעורר: "בוא ניסע, שימות פה". מיד לאחר מכן עזבו הנאשמים את המקום. המתלונן הצליח לגרור עצמו עד לפאתי מלון הסמוך ליער כשהסכין נעוץ בגבו, עד שהתמוטט ופונה לבית החולים.

אשר על כן הואשם העורר (יחד עם בני) בניסיון רצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); בחטיפה לשם רצח לפי סעיף 372 לחוק העונשין; בקשירת קשר לביצוע רצח לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; בהחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק העונשין; ובאיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

הליכי המעצר

2.

בד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר ובני הגישה המשיבה בקשה למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. המשיבה טענה כי בידיה די ראיות לכאורה לשם הוכחת אשמתם, הכוללות בין השאר את הודעות המתלונן ובהן אמרה ספונטאנית שהשמיע עם הגעתו לבית החולים; הודעות עדים המפריכות את גרסת בני; הודעות עדים המסבכות את העורר בעבירה; הודעות עדים שראו את המתלונן כשהסכין נעוץ בגבו מגיע לבית המלון בשארית כוחותיו; וכן מסמכים רפואיים. כן צויין כי נוכח השימוש בנשק קר קמה כנגד הנאשמים עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. כמו כן נטען כי כנגד הנאשמים קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים נוכח החשש כי הנאשמים יסכנו את ביטחון המתלונן, עדי התביעה או הציבור בכללותו. לבסוף נטען כי עילת מעצר נוספת קמה נגדם מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים שהרי העורר נמלט מן השוטרים שהגיעו לעצרו בביתו ונתפס רק למחרת היום ביוזמת המשטרה. כן צויין כי לעורר עבר פלילי מכביד.

העורר מצידו טען כי אין קורלציה בין עובדות כתב האישום לבין סעיף האישום בו הוא מואשם. בא כוח העורר הפנה לעניין זה להודעתו של המתלונן מיום 15.8.2012 ממנה עולה כי בני הוא שיזם, תכנון וביצע את האירוע. עוד נטען כי נפלו סתירות בגרסת המתלונן, שלא ידע למסור פרטים על האירוע ואף מסר כי בני הוא שדקר אותו ולא העורר. כמו כן נטען כי המתלונן סתר את עצמו ביחס לסוג הרכב שבו נחטף לכאורה. עוד נטען כי על פי הראיות היה המתלונן ביום האירוע נתון תחת השפעת אלכוהול וסמים. כן הצביע העורר על סתירות נוספות שנפלו לכאורה בעדות המתלונן.

3.

בהחלטתו מיום 27.9.2012 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

באשר ל ראיות לכאורה קבע בית המשפט כי כאשר תושאל המתלונן בעודו בבית החולים ביום האירוע בשעה 03:00, הלה סירב בתחילה לשתף פעולה עם השוטרים היות שחשש ממשפחות הנאשמים, אך כאשר שוכנע על ידי השוטרים לשתף פעולה הוא מסר: "שמשדקר [כך במקור, י.ד.] אותו זה בני כהן וגיא פיניש שהעלו אותו ברכב ליער שם בני בעט בו ואחר כך הוציא אותו מהרכב ונדקר ושנסעו אמרו לו תישאר פה תמות". בחקירות מאוחרות יותר מסר המתלונן כי היה זה העורר אשר דקר אותו. כן עמד בית המשפט על כך שבתחילה מסר המתלונן כי הנאשמים אספו אותו ברכב מסוג "שברולט" בצבע כסוף, ואילו בהמשך מסר כי היה זה רכב מסוג "מיצובישי" בצבע שחור וטען כי ניתן יהיה לאתר טביעות אצבע שלו בתוך הרכב "ליד הנהג". עוד מסר המתלונן כי לא ראה במדויק את החפץ שבאמצעותו הוא נדקר, וכאשר נשאל האם ראה עוד כלי נשק או מכשיר קהה או חד השיב כי ראה מברג שנפל מהאוטו, והוסיף כי הנאשמים "בטח זרקו אותו". בהמשך מסר המתלונן כי העורר דקר אותו עם אותו מברג. בחקירה נוספת שינה המתלונן שוב את גרסתו לעניין סוג הרכב ומסר כי הוא משוכנע עתה כי היה זה רכב מסוג "שברולט" בצבע כסוף עם "בעיה בתא המטען".

בית המשפט המחוזי סיכם וקבע כי חרף העובדה שהמתלונן היה תחת השפעת סמים ואלכוהול בעת האירוע, עיקר גרסתו נותר עקבי – כאשר מהרגע הראשון מסר את שמות הנאשמים וסיפר כי העורר הוא שדקר אותו. בית המשפט הטעים כי אין בסתירות בנושא סוג הרכב כדי לקעקע את מהימנות גרסתו של המתלונן בשים לב לשלב הלכאורי של ההליך. הוא הדין ביחס לסוג החפץ שבאמצעותו נדקר. בית המשפט הוסיף כי אף לא אחד מהעדים ידע להסביר בבירור מה היה החפץ הנעוץ בגבו של המתלונן, כאשר הרופא שניתח את המתלונן מסר כי רק כאשר הוציא את החפץ מגופו של המתלונן הבין שמדובר בסכין. בית המשפט הוסיף כי נוכח תנאי ה"זירה" בה נדקר המתלונן (יער עבות) אין בעובדה כי הוא התקשה להצביע על המיקום המדויק בו אירעה הדקירה כדי לכרסם בפוטנציאל הראייתי נגד העורר.

חיזוק ראייתי נוסף מצא בית המשפט המחוזי בהודעות העורר, אשר בתחילה הכחיש כל קשר לאירוע, וסיפר כי באותו ערב היה שתוי, עצר בפארק לעשן סיגריה ונרדם על ספסל. משהגיע הבוקר הלך לבית סבתו עד שאביו הגיע ואמר לו כי המשטרה תרה אחריו. עוד מסר העורר כי לא ראה את המתלונן מזה חודש ימים. בדו"ח פעולה מיום 14.8.2012 עלה כי שני שוטרים שחיפשו אחר העורר בביתו שמעו שיחה שניהל עם דודו ובה שמעו את הדוד שואל את העורר האם תפסו את הסכין, והוא ענה: "לא". בהמשך שמר העורר על זכות השתיקה בחקירתו, וטען כי המתלונן מאשים אותו נוכח מצבו הנפשי הרעוע של המתלונן. בית המשפט ציין כי דודו של העורר הודה ששוחח עם העורר על סכין. כן הוסיף בית המשפט כי אי התייצבותו של העורר במשטרה מיד לאחר שנודע לו מאביו כי המשטרה מחפשת אותו נראית התנהגות מחשידה, מה גם שכאשר הגיעו השוטרים לביתו של העורר דווח כי העורר נראה בורח מהחלון.

בית המשפט המחוזי הוסיף והעיר כי על פי גרסתו של בני לא הוכחש שהלה אמר למתלונן שימתין לו בגן, אלא שבני מסר כי זה היה "בקטע של צחוק". בית המשפט הוסיף כי טענת האליבי של העורר, לפיה שהה בעת התקרית באירוע בחצר, מקומה להתברר בהליך העיקרי וכי אין בה בשלב זה כדי לשמוט את בסיס התשתית הראייתית. כן הזכיר בית המשפט עדותו של מדובב לפיה העורר הודה לפניו כי ביצע את המיוחס לו. בנקודה זו דחה בית המשפט את טענת בא כוח העורר לפיה יש לדחות את גרסת המדובב מאחר שהוא אינו מנוי על רשימת עדי התביעה, שכן המשיבה הודיעה כי בכוונתה לצרפו לרשימת העדים כאמור.

באשר ל עילת המעצר ולחלופת מעצר קבע בית המשפט המחוזי כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, היות שמדובר בעבירות אשר בוצעו בצוותא תוך שימוש בנשק קר באלימות חמורה ובאכזריות. כן נקבע כי קיים חשש שמא העורר ינסה להימלט מאימת הדין נוכח התנהלותו טרם מעצרו על ידי המשטרה. באשר לחלופת מעצר קבע בית המשפט כי לנוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר, נסיבות ביצוען והתנהלותו לאחריהן כמו גם עברו הפלילי ה"עשיר", קיים קושי ניכר ליתן בו אמון ולפיכך אין אפשרות להורות על שחרורו לחלופת מעצר. באשר להבחנה בין העורר לבין בני ציין בית המשפט כי לעורר עבר פלילי מכביד וכי העורר הוא שנעץ את הסכין בגב המתלונן באכזריות.

תמצית נימוקי הערר

4.

לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד רונן חליוה – שגה בית המשפט עת הורה על מעצרו עד תום ההליכים, שעה שלא הונחה נגדו תשתית ראייתית בעוצמה המצדיקה זאת. העורר סבור כי לא ניתנה כל אמירה ספונטאנית מצד המתלונן וכי אין בהודעות העדים כדי לסבכו. בהקשר זה טוען העורר כי היה על בית המשפט להתייחס לסתירות שנפלו בגרסאות המתלונן, ולכך שהמתלונן הינו עבריין מוכר הסובל מבעיות נפשיות. העורר מוסיף כי טענת האליבי שמסר לא נסתרה. כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר בחר ליתן משקל להודעת המדובב שעה שהלה לא נכלל ברשימת עדי התביעה. עוד נטען כי הודעת המדובב הינה ממילא עדות מפי השמועה שכן לא הוגשה לבית המשפט קלטת המתעדת את השיחה בין המדובב לבין העורר או תמלול שלה. כן טוען העורר כי בניגוד לקביעתו הלכאורית של בית המשפט, הוא כלל לא נמלט מאיש ולראיה: הוא נתפס בבית מגוריו. העורר מוסיף ומטעים כי עברו הפלילי אינו מכביד. באשר לחלופת המעצר נטען כי שגה בית המשפט כאשר הבחין בין העורר לבין בני שעה שחלקו של בני במעשה גדול מחלקו של העורר. בהקשר זה נטען כי גם אם קיים פער בעברם הפלילי של השניים אין בכך כדי להצדיק הבחנה כה משמעותית ביניהם, כאשר מוטב שהשוני האמור יתבטא בקביעת תנאים מגבילים שונים. העורר מוסיף כי היה על בית המשפט לבחון חלופות מעצר ולהורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו.

תגובת המשיבה

5.

לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד יאיר חמודות – הגם שנפלו פגמים באי הכללת המדובב בין עדי התביעה ובהקלטת המדובב, אין בכך כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית שנפרסה בעניינו של העורר, הכוללת את הודעות המתלונן, במסגרתן הוא מסר פעם אחר פעם את שמות הנאשמים ותיאר את האירוע באופן זהה. זאת ועוד, אין כל חולק כי המתלונן אמנם הגיע לבית החולים אותו לילה כשבגבו נעוץ להב סכין (לעומק של כ- 10 ס"מ ). באשר לסתירה שנפלה לטענת בא כוח העורר בגרסת המתלונן, כאשר בתחילה מסר לכאורה כי היה זה בני שדקר אותו ואילו רק בהמשך מסר כי היה זה העורר, טוען בא כוח המשיבה כי מעיון בזיכרון הדברים עולה כי העורר מסר מלכתחילה כי שני הנאשמים דקרו אותו. בא כוח המשיבה מטעים כי גם אם קיים קושי לעניין סוג המכונית בה בוצעה החטיפה, אין מדובר בקושי מהותי בשים לב לשלב הלכאורי בו מצוי ההליך. כמו כן נטען כי אין לייחס משקל להיעדרן של ראיות פורנזיות בנסיבות המקרה. באשר להיעדר טביעות אצבעות של המתלונן ברכבו של בני, נטען כי ממילא על פי גרסתו של בני העורר נסע עימו ברכב בעבר (טענה שהמתלונן מכחיש), כך שספק אם ממצא זה היה מחזק את התשתית הראייתית באופן משמעותי. באשר לטענת האליבי של העורר, טוען בא כוח המשיבה כי גרסת העורר אינה מתיישבת עם גרסתו של מתן שמסר כי העורר היה עם בני באירוע המשפחתי, זאת כאשר העורר בגרסתו ניסה להרחיק עצמו מבני וטען כי לא התרועע עימו באותו אירוע.

באשר לעילת מעצר וחלופת מעצר נטען כי חומרת העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען – דקירה חמורה בעומק של כ- 10 ס"מ בגבו של המתלונן, בהנחייתו של בני, מבלי שקדם סכסוך בין המתלונן לבין העורר עובר לדקירה, וכאשר הנאשמים הותירו את המתלונן ביער – בצירוף עברו הפלילי של העורר, מקימים עילת מסוכנות נגדו. באשר לטענת ההפליה נטען כי לעמדת המשיבה גם בני צריך היה להיוותר במעצר עד תום ההליכים, אך כי ערך השוויון אינו חזות הכל, ועל כן אין הצדקה לשחרר אדם מסוכן נוסף לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על צרופותיה, כמו גם בחומר החקירה ובמסמכים שהגישו הצדדים בדיון שנערך לפני, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות.

ראיות לכאורה

7.

בא כוח העורר, עו"ד חליוה, ביצע עבודתו נאמנה ושטח לפני את טענותיו של מרשו באופן יסודי ומעמיק, אולם בסופו של יום נראה כי חרף הקשיים המסוימים עליהם הצביע, די ב"יש" הראייתי הקיים כדי לומר כי הונחה תשתית לכאורית מספקת לשם מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כידוע, בשלב הבחינה של הראיות לכאורה בוחן בית המשפט האם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996)], כאשר משקלן של הראיות עתיד להיקבע בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ראו, למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.6.2009), פסקה 18 להחלטתי (להלן: עניין

אבו ואסל )]. חריג לכלל זה חל כאשר נמצאות סתירות מהותיות ופירכות גלויות על פני הדברים, המחלישות את הראיות לכאורה עד כי אין הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח [ראו, למשל: בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.6.2006), פסקה 8 להחלטתה של השופטת א' חיות ].

8.

במקרה דנן, בבסיס הראיות ניצבות הודעותיו של המתלונן, אשר מסר – כבר מן הרגע הראשון, בעודו בבית החולים בסמוך לקרות האירוע – כי בעקבות ויכוח עם בני, אמר לו הלה כי ימתין לו בגן סמוך. אז אספו אותו בני והעורר ברכב, חטפו אותו בניגוד לרצונו והביאוהו ליער ביריה ודקרו אותו. אז, כך לגרסת המתלונן, אמר בני לעורר: "בוא נשאיר אותו פה למות", והשניים עזבו את המקום. לאחר מכן עשה המתלונן את דרכו, בשארית כוחותיו, לבית מלון סמוך והובהל משם לבית החולים. יוער מיד כי אין כל חולק שהמתלונן אמנם הגיע לבית המלון בשעת לילה מאוחרת כשסכין נעוץ בגבו.

בא כוח העורר טוען כי גרסתו של העורר אינה ספונטאנית, שהרי בתחילה העורר מיאן לשתף פעולה עם השוטרים. גם אם אמנם כך הוא, לצורך השלב הראשוני הנוכחי די לי בכך שפעם הראשונה בה מסר המתלונן גרסה כלשהי בקשר לאירוע, וזאת עשה בסמוך מאוד להתרחשותו, דיווח המתלונן כי דוקריו הם העורר ובני. המתלונן אף הסביר את אי נכונותו לשתף פעולה עם השוטרים כאשר נשאל על האירוע בבית החולים בחששו מפני משפחות הנאשמים.

כמו כן, בא כוח העורר טוען כי המתלונן שינה את גרסתו כאשר בתחילה מסר כי היה זה בני שדקרו, ואילו בהמשך דיווח כי היה זה העורר. עיינתי היטב בהודעותיו של המתלונן ואיני מוצא סתירה מהותית בגרסה שמסר. במזכר שנערך על ידי השוטר הראשון ששוחח עם המתלונן בבית החולים (מיום 14.8.2012) נכתב כי המתלונן מסר בזו הלשון:

"משדקר [כך במקור, י.ד.] אותי זה בני כהן וגיא פיניש

שהעלו אותי ברכב ליער שם בני בעט בי ואחר כך הוציאו אותי מהרכב ונדקר [כך במקור, י.ד.] ושניהם אמרו לי תישאר פה תמות שני החשודים מחצור" [ההדגשות הוספו, י.ד.].

במזכר נוסף (מיום 20.8.2012) אותו הגיש לעיוני בא כוח העורר, נכתב כי:

"מדובר באירוע של דקירת ליאור פחימה על ידי בני כהן ואחר בעקבות סכסוך עם האחיין של בני, בני וחברו אספו את הנפגע ודקרו

אותו סמוך לבית מלון הגליל, בשלב ראשוני הנפגע לא משתף פעולה" [ההדגשות הוספו, י.ד.].

מהמזכרים עולה כי המתלונן מסר כי נדקר על ידי שני הנאשמים , ובנסיבות העניין דומני כי אין בעובדה שבהמשך הטעים כי מי שביצע את הדקירה בפועל היה העורר, שעה שעל פי עובדות כתב האישום המעשים שביצעו לכאורה הנאשמים בוצעו בצוותא חדא ובשיתוף פעולה מלא, כדי להחליש במידה רבה את עוצמת הראיות הלכאורית כנגד העורר. מהרגע שמסר המתלונן כי היה זה העורר שדקר אותו, הוא חזר על גרסתו האמורה פעם אחר פעם ולא סטה ממנה (ראו למשל בהודעתו מיום 19.8.2012; בעימות מיום 16.8.2012). כמו כן, גרסתו של בני מחזקת חלקים מסויימים בגרסת המתלונן. בחקירתו מסר בני כי המתלונן הגיע למסיבה והאשים אותו כי הלה הלשין עליו שהוא "סמוי" ואף איים עליו לטענתו כי ירצח אותו. על כן אמר לו בני, "בקטע של צחוק", כי ימתין לו בגן ציבורי סמוך (הודעתו מיום 14.8.2012).

אכן, לא נעלמה מעיני התמיהה ביחס לגרסתו של המתלונן באשר לסוג הרכב ששימש לחטיפתו, כאשר העורר שינה את גרסתו לעניין זה פעמיים. יחד עם זאת, הלכה ידועה היא כי בחינתן של הראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים אינה צריכה להתייחס לשאלת המשקל או למהימנותם של העדים השונים, שכן מדובר בשאלה שעתידה להתברר לאחר השלמת "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי [ראו למשל: עניין אבו וסאל , פסקה 18 להחלטתי]. בנקודה זו אוסיף כי בדומה לעמדת בית המשפט המחוזי, גם אני סבור, לאחר שעיינתי בחומר הראייתי, שאין בעובדה שהמתלונן לא ידע באמצעות מה נדקר או בעובדה כי הלה התקשה להצביע על המיקום המדויק בו אירעה הדקירה, כדי לכרסם בפוטנציאל הראייתי. נימוקיו של בית המשפט המחוזי לעניין זה מקובלים עלי ולא מצאתי מקום להתערב בהם.

9.

הנה כי כן, לצורך השלב הלכאורי הנוכחי ומבלי לקבוע מסמרות, עולה לכאורה כי הפגמים והסתירות עליהם מצביע העורר ביחס להודעותיו של המתלונן אינם משמעותיים עד כדי כך שניתן לומר כי מדובר בהודעות מופרכות. בשלב זה די בגרסה העקבית שמסר המתלונן לעניין פרטיו המהותיים של האירוע הנטען כדי לבסס על גבה תשתית עובדתית לכאורית.

10.

למעלה מכך, בתיק החקירה קיימות ראיות נסיבתיות הנלוות לגרסת המתלונן, כדלקמן: ראשית, התנהלותו של העורר לאחר האירוע נראית לכאורה מחשידה. כך למשל, העורר הכחיש כי שוחח עם דודו על הקטטה (בהודעתו מיום 23.8.2012), שעה שממזכר שערכו השוטרים שעצרו את העורר בבית הוריו, עלה כי עם הגיעם למקום שמעו השניים את הדוד ואת העורר משוחחים על האירוע, כאשר הדוד שאל את העורר האם נמצאה הסכין והלה השיב בשלילה. הדוד מצידו (שנחקר במשטרה בחשד לשיבוש מהלכי חקירה) כלל לא הכחיש בחקירתו מיום 22.8.2012 כי אמנם שוחח עם העורר על האירוע, ואף הוסיף כי אחד השוטרים שמע את השיחה וציין: "שיחה מעניינת" (ובכך מאמת לכאורה את גרסת השוטר כי השיחה אכן התקיימה). זאת ועוד, העורר שמר על זכות השתיקה בחקירתו מיום 22.8.2012. הוא אף לא התייצב במשטרה עת נודע לו מאביו שהמשטרה מחפשת אחריו. כמו כן, ממזכר שנערך ביום 14.8.2012 עולה כי השוטרים סברו שהעורר קפץ מחלון ביתו כאשר הגיעו השוטרים לעצרו (אם כי לא נכתב שהשוטרים ראו זאת, אלא כי הם הסיקו זאת ממכלול נסיבות שאיני רואה טעם לפרט).

11.

באשר לטענת האליבי שהעלה העורר, גרסתו העיקרית הינה זו: "אני הייתי שתוי בנווה הרים יש שם גן מעון ומולו יש פארק שם עצרתי ועישנתי סיגריה נרדמתי בספסל ואז הלכתי לבית שהיה אור ואחרי זה ירדתי לסבתא שלי" (כך מסר בהודעתו הראשונה במשטרה, מיום 14.8.2012). בא כוח המשיבה הפנה לעדותו של מתן אלול שלכאורה סותרת את הגרסה האמורה. איני רואה צורך להידרש לטענות האמורות בשלב זה של ההליך. דומה כי הראיות הפוזיטיביות בתיק מבססות כלפי העורר את דרישת קיומן של ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום . לפיכך ראוי כי טענת האליבי תיבחן במסגרת ההליך העיקרי [ראו והשוו: בש"פ 3601/11 שווקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.5.2011), פסקה 25 להחלטתי].

12.

אינדיקציה נוספת לקיומן של ראיות לכאורה מצא בית המשפט המחוזי בהודעת המדובב. כשלעצמי, נכון לשלב הנוכחי, איני רואה מקום לתמוך החלטתי בהודעתו האמורה (שמשקלה הראוי עתיד להתברר, כמובן, בהליך העיקרי). התנהלות המאשימה ביחס להודעה זו נראית כביכול תמוהה. המאשימה לא הזכירה את הודעתו של המדובב במסגרת הדיון בבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו לפני בית המשפט המחוזי, ואף לא הוגש תצהיר שיסביר מדוע הדבר לא נעשה. יתר על כן, המדובב אף לא נכלל ברשימת עדי התביעה. בדיון שנערך לפני עדכן בא כוח המשיבה כי חרף החלטתו של בית המשפט המחוזי, בקשת המאשימה לכלול את המדובב ברשימת עדי התביעה טרם "נקלטה" (הגם שהוגשה). מכל מקום, בהינתן הראיות שפורטו לעיל איני סבור כי לצורך שלב זה יש צורך לעמוד על טיבה של הראיה הנדונה.

עוד אציין כי אי נחת מרובה, בלשון המעטה, הסבה לי קריאת הפניה מטעם המשטרה אל מעבדת ד.נ.א. וביולוגיה (כך על פי המסמך שהוגש לעיוני), ובה נכתב בזו הלשון: "יש צורך לקשור את החשודים או אחד מהם לחולצה [של המתלונן, י.ד.] כי שניהם מכחישים קשר לאירוע". אולם כפי שטען בא כוח המשיבה, משלא נמצאו ראיות פורנזיות שיש בהן לקשור בין הנאשמים לבין חולצתו של המתלונן, אין חולק כי לניסוח ה"אומלל" (כפי שהגדירו בהגינות בא כוח המשיבה בדיון שלפני) לא היתה במקרה הנוכחי כל השפעה בפועל. חזקה על גורמי החקירה הרלבנטיים כי ייתנו דעתם על הנכתב וידאגו כי הדבר לא יישנה.

מכל מקום, החשוב לצורך השלב הנוכחי הוא כי ככל שאמנם התקיימו מחדלי חקירה כפי שטוען בא כוח העורר, פתוחה לפניו הדרך לטעון לעניין זה במסגרת ההליך העיקרי.

עילת מעצר וחלופת מעצר

13.

אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר – אין חולק כי עובדות כתב האישום מקימות עילת מעצר נגדו נוכח השימוש הלכאורי בנשק קר מכוח סעיף 21(א)(1)(4) לחוק המעצרים. העורר מואשם באחת מן העבירות החמורות בקודקס הפלילי – עבירת ניסיון לרצח. כמו כן, לעורר עבר פלילי, אף אם אינו מכביד במיוחד והגם שחלקו ישן למדי. זאת ועוד, נסיבות ביצוע המעשים המיוחסים לעורר מעידות על חומרה יתרה ועל אכזריות ראויה לציון, זאת חרף העובדה שמדובר בדקירה אחת "בלבד" – העורר דקר לכאורה את המתלונן דקירה עמוקה שעומקה כ- 10 ס"מ (ראו הודעתו של ד"ר אולג יפרמוב מיום 29.8.2012), והותיר לכאורה את המתלונן "למות" ביער, לבקשתו של בני. גם בהתעלם מן הנסיבות המלמדות כביכול על עילת מעצר נוספת בדמות חשש ממשי לשיבוש הליכי מעצר מצד העורר, המכלול שתואר מלמד על מסוכנות יתרה הנשקפת מן העורר. בנסיבות אלה איני סבור כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר החליט שלא להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו. המסוכנות הנשקפת מן העורר היא כזו שעל פניו חלופת מעצר כלשהי לא תוכל להפיג, ובשל כך אין כל טעם להכביד על שירות המבחן [ראו והשוו לנסיבות הקרובות מאוד לענייננו: בש"פ 5985/08 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.7.2008), פסקאות 16 ואילך להחלטתי].

14.

אסיים בטענת ההפליה. בא כוח העורר סבור כי תחושת הצדק נפגעת במקרה הנדון נוכח העובדה שבעוד שבני שוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, העורר נותר במעצר עד תום ההליכים נגדו. יוער כי בא כוח המשיבה הבהיר ששחרורו של בני נעשה בניגוד לדעתה של המאשימה, וכי ערר שהוגש על ההחלטה נדחה. אכן, שאלת המעצר הינה שאלה אינדיבידואלית, אולם על פני הדברים דומני כי יש ממש בטענתו של בא כוח העורר. לכאורה נראה כי חלקו של העורר במעשים אינו גדול יותר מזה של שותפו (וממילא לא בשיעור שיחייב הבחנה כפי שנעשתה), וספק אם די בעברו הפלילי של העורר לבדו כדי להצדיק את השוני בתנאי מעצרם. כבר נפסק לא אחת כי "עקרון השוויון בין שווים עקרון מנחה הוא בשיטתנו המשפטית כולה, והדברים אמורים אולי ביתר שאת מקום שעסקינן בשלילת חירותו של אדם" [ראו: בש"פ 6749/07 קורולקר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.8.07), פסקה 5 להחלטתה של השופטת ע' ארבל . כן ראו החלטתה בבש"פ 2925/06 רונקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.4.2006), פסקה 3]. יחד עם זאת, כידוע, ערך השוויון אינו חזות הכל ואפשר כי הוא ייסוג אל מול ערכים חשובים אחרים, ככל שעוצמתם בנסיבות העניין מחייבת זאת [ראו, למשל: בש"פ 5398/03 רן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.03)]. כך למשל, טיעון ההפליה אינו נחשב לטיעון שיכול להכריע את הכף כאשר נשקפת מן הנאשם דרגת מסוכנות גבוהה [ראו והשוו: בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.9.2003), פסקאות 12 ואילך להחלטתה של השופטת [כתוארה אז] מ' נאור (להלן: עניין רפייב )]. במקרה הנוכחי סבורני כי אין אפשרות להורות על שחרורו של העורר ממעצר, חרף הפגיעה הנחזית בשוויון כאמור. כפי שפורט, המסוכנות הנשקפת מן העורר היא גבוהה ביותר. העבירה בה הוא נאשם היא עבירת אלימות קשה. אף אם תחושתי אינה נוחה כלל ועיקר מן השוני שנוצר בין הנאשמים, אין די בכך כדי לגבור על מכלול השיקולים שפורט המחייב כי העורר יוותר במעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

יש לזכור כי גם לנוכח הפליה, לא תמיד הסעד הראוי והצודק יהיה הסעד ה"חיובי" [ראו: בש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.10.2012), פסקה 11 להחלטתה של השופטת ד' ברק-ארז ] – ובמקרה שלנו, הוראה כי העורר ישוחרר אף הוא ממעצר. כפי שציינה השופטת [כתוארה אז] נאור בעניין רפייב :

"כאשר שחרורו של אחד הנאשמים נבע מטעות בשיקול הדעת של התביעה ושל בית המשפט, טעות זו אינה צריכה לגרור, בהכרח, את החלתה על נאשמים אחרים, ולעולם יש לאזן בין האינטרס לקיים את שורת השוויון, לבין האינטרס של שמירה על בטחון המתלונן או הציבור והבטחת תקינות ההליך השיפוטי" ( שם , פסקה 18).

בנסיבות הנתונות האיזון נוטה, לשיטתי, לטובת הותרת העורר במעצר.

15.

הערר נדחה אפוא.