בש"פ 3480/13 סוהיל כיאל נ. מדינת ישראל

לפני שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא ) מיום 5.5.2013, במ"ת 15826-02-13, אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם.

תמצית עובדות כתב האישום

1.

כנגד העוררים - סוהיל כיאל (העורר בבש"פ 3480/13, להלן גם: נאשם 2 ) ואחמד חטיב (העורר בבש"פ 5326/13; להלן גם: נאשם 5 ) - ושלושה נאשמים נוספים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות כדלקמן: קשירת קשר לבצע פשע (רצח), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיפים 300(א)(2), 301 ו-29 לחוק העונשין; עבירות בנשק, לפי סעיפים 144(א), 144(ב) ו-29 לחוק העונשין; הצתה, לפי סעיפים 448(א) רישא ו-29 לחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 244 ו-29 לחוק העונשין.

על פי כתב האישום, בין גסוב הנבוזי (להלן: המנוח ) לבין נאשם 1, נאשם 2, עבד אלסלאם כיאל (להלן: עבד ) ואחרים ממשפחת כיאל, שרר סכסוך על רקע הפעלת בתי קפה בג'דידה-מכר (להלן: הכפר ). נוכח חשדם של בני משפחת כיאל כי המנוח מעורב במותו של בן המשפחה, אנס כיאל, ילד כבן 12 שנורה בסמוך לביתו בכפר, קשרו הנאשמים קשר לגרום למותו של המנוח. במסגרת הקשר, תכננו הנאשמים להמית את המנוח ביום 12.9.2012 בעת שיעשה את דרכו בחזרה מבית ספר בעיר נהריה בו השתתף בקורס נהיגה מונעת. לשם מימוש הקשר, הצטיידו הנאשמים בשני אקדחים ובתחמושת. במועד המיועד, סמוך לשעה 19:00, ועל פי בקשתו של נאשם 2, נסע מועתצם כיאל (להלן: מועתצם ) עם נאשם 2 לנהריה, שם הצביע נאשם 2 על בית הספר והורה למועתצם להמתין ליציאתו של המנוח ולדווח לו ולנאשמים 5-3 על תנועותיו. במסגרת הקשר ובהתאם לתכנית, נפגש עבד בכפר עם נאשמים 5-3, אשר המתינו לקבלת הוראות ברכב מסוג הונדה וכשהם מצוידים באקדחים. בשעה 20:30 לערך התקשר מועתצם לנאשמים ודיווח להם כי המשטרה עצרה אותו וכי הוא אינו יכול לעקוב אחר רכבו של המנוח כפי שנתבקש. לאור האמור, ועל פי הוראתו של נאשם 3, נסע עבד ברכב מסוג מאזדה לצומת הכניסה לכפר והמתין שם לבואו של המנוח. בשעה 21:03 לערך דיווח עבד לנאשמים 5-3 על הגעתו של המנוח ועל התקדמות נסיעתו ברכב, בו נסעו המנוח ונביל בדרה כשהאחרון נוהג בו. נאשמים 5-3 זיהו את רכבו של המנוח והחלו בנסיעה אחריו. כעבור מספר דקות יצא נביל בדרה מרכבו של המנוח והמנוח יצא מן הרכב כדי לעבור למושב הנהג ולהמשיך בנסיעה. בשלב זה, האט נאשם 5 את מהירות נסיעתו, בעוד נאשמים 4-3 ירו באקדחים מספר רב של יריות לעבר המנוח, ש-17 מהן פגעו בו וגרמו למותו. מייד לאחר מכן, נמלטו עבד (ברכב המאזדה) ונאשמים 5-3 (ברכב ההונדה) מן המקום. נאשמים 5-3 הציתו את ההונדה במטרה להעלים ראיות, נכנסו לרכב המאזדה בו נהג עבד ונמלטו מהמקום. למחרת בבוקר, העביר נאשם 1 לעבד מעטפה ובה 40,000 ש"ח כתשלום לו ולנאשמים 5-4 עבור ביצוע התכנית והצלחתה.

החלטת בית המשפט המחוזי

2.

ביום 5.5.2013 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של חמשת הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם.

בית המשפט המחוזי מצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתם של הנאשמים, וזאת חרף הקשיים הראייתיים הרבים שיש בחומר החקירה. בית המשפט הטעים כי במוקד חומר הראיות עומדת עדותו של עבד, השותף לעבירה, וכי עיקר הקושי נובע מעדות זו. הוסבר כי עבד, מסר שתי גרסאות סותרות: האחת, לפני מדובב שהוכנס לתאו, לפיה הוא עצמו השתתף בירי על המנוח בין היתר על רקע העובדה שהמנוח ניסה לסכסך בינו לארוסתו (להלן: הגרסה הראשונה ), והשניה לפני חוקריו, לפיה חלקו באירוע הצטמצם לכדי מעקב ומילוט מן המקום (להלן: הגרסה השניה ). בית המשפט הסביר כי לעדות זו מתווספת עדותו של מועתצם, לפיה, לבקשתו של נאשם 2, ולאחר שנאשם 2 נסע עימו לנהריה להצביע על בית הספר, הוא דיווח לנאשמים על יציאתו של המנוח מבית הספר ואז סיפר כי עצרה אותו משטרה בשל אי רצונו להמשיך במעשיו.

בית המשפט קבע כי קיימות ראיות נוספות המצביעות על אותות אמת בגרסתו השניה של עבד, לרבות מחקרי תקשורת הכוללים איכונים של מועתצם ונאשם 2 בנהריה ביחד ביום הרצח, עדויות של עדי ראיה אודות הירי (שהבחינו ברכב הונדה הנוסע במהירות לאחר הירי ובו רעולי פנים), עדויות לגבי שכירת רכב מסוג מאזדה על ידי הנאשמים 4 ו-5, ועדויות רבות לעניין מעורבותם של נאשמים 2-1 בסכסוך בין משפחת כיאל והמנוח. על רקע זה, קבע בית המשפט כי הגם שטענות המשיבים לעניין הסתירות בחומר הראיות אינן משוללות יסוד, אין בהן כדי לערער את כל התשתית הראייתית אלא להחליש אותה בלבד ומן הראוי שיידונו בהליך העיקרי. באשר למניע הנוסף שיש לעבד ברצח המנוח, קבע בית המשפט כי אין להסיק ממנו על היעדר מעורבותם של הנאשמים במעשים, וזאת לנוכח היותם של נאשמים 1 ו-2 חלק ממשפחת כיאל שלפי העדויות גם רצו במותו של המנוח, ולנוכח עדותו של עבד לפיה הנאשמים 4-3 נשכרו לשם ביצוע הרצח. לעניין נאשם 5, קבע בית המשפט כי על אף העובדה שעבד לא הזכיר אותו בגרסתו הראשונה, קיימות עדויות לעניין שכירת רכב המאזדה שקושרות אותו לכאורה לביצוע המעשה.

בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי בנסיבות העניין קמה כנגד הנאשמים חזקת מסוכנות סטאטוטורית, וכי מסוכנותם מצויה במדרג הגבוה ביותר נוכח נסיבות ביצוע העבירות שכללו תכנון והכנה קפדניים וביצוע ירי בכביש ראשי ובנוכחות עוברי אורח. בית המשפט הטעים כי בנוסף לכך קיים חשש לשיבוש הליכי משפט ופגיעה בעדי התביעה לאור זהות העדים, הראיות בדבר הימשכות הסכסוך בין המשפחות והעובדה כי הרצח בוצע עבור תגמול כספי. לבסוף, קבע בית המשפט כי בשל המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן הנאשמים והחשש הכבד מפני שיבוש הליכי משפט, לא תסכון חלופת מעצר. עם זאת, נקבע כי ניתן יהיה לערוך איזון מחדש של מכלול השיקולים לאחר שישמעו עדויותיהם של עבד ומועתצם.

תמצית טענות נאשם 2 (בש"פ 3480/13)

3.

נאשם 2 – באמצעות באי כוחו, עו"ד תמי אוּלמן, עו"ד שאדי סרוג'י ועו"ד איברהים כנעאנה – טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי קיימות לראיות לכאורה להוכחת אשמתו. נאשם 2 מדגיש כי בגרסתו הראשונה של עבד למדובב עבד כי נאשם 2 לא היה קשור לרצח וכי חלקו בביצוע העבירות עלה רק בגרסתו השניה לחוקרים. נאשם 2 סבור כי במהלך חקירתו של עבד נעשו מחדלי חקירה קשים בעטיים לא ניתן לסמוך על גרסה אחרונה זו. כך, נטען כי החוקרים הזכירו מיוזמתם את שמו של נאשם 2 כמי שמעורב בפרשה וכיוונו לכך את עבד, מסרו לעבד את רשימת החשודים בתיק ולא ערכו תיעוד של כל החקירות כנדרש. כן נטען כי הגם שלפי גרסתו של עבד נאשם 2 היה מעורב בנוסף בתיק שוד, לא הוגש נגדו כתב אישום בעבירה זו. נאשם 2 מסביר כי לעבד היה מניע מיוחד לבצע את הרצח וכי הוא הבין שעל מנת להציל את עורו עליו להפליל אחרים. נאשם 2 מוסיף כי אין לראות בגרסתו של מועתצם כחיזוק לזו שמסר עבד, שכן נפלה בה סתירה מהותית לגבי עצם נוכחותו של נאשם 2 באירוע (בעוד שמהודעתו הראשונה של מועתצם מיום 11.1.2013 עולה כי הוא נסע לבד לנהריה, בהודעה השניה מאותו היום נמסר כי נאשם 2 התלווה אליו והצביע על בית הספר). נאשם 2 מכחיש כי מספר הטלפון שאוכן ביום האירוע מצוי בשימושו וגורס כי אין עיגון בחומר הראיות לקביעתו של בית משפט קמא לפיה הוא השיג את הנשק.

תמצית טענות נאשם 5 (בש""פ 3526/13)

4.

נאשם 5 – באמצעות בא כוחו, עו"ד אלי סבן – מלין גם הוא על קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו. נאשם 5 מציין כי הוא כלל לא נזכר בגרסה הראשונה שמסר עבד וטוען כי יש ליתן משקל רב יותר לגרסה זו, שנמסרה למדובב באופן ספונטאני, ואשר נמצאו לה חיזוקים בחומר הראיות (ובפרט מזכר מיום 26.12.2012 לפיו מודיע אלמוני טלפן למשטרה ומסר פרטים על הרצח). נאשם 5 מוסיף כי גם בגרסה שנמסרה לחוקרים עבד כלל לא הזכיר את שמו, אלא רק תיאור של בחור "מלא ונמוך" וסבור כי בנסיבות אלה היה על השוטרים לערוך מסדר זיהוי, אלא שתחת זאת הציגו החוקרים לעבד את תמונתו של נאשם 5. נאשם 5 מסביר כי הגרסה שמסר עבד למדובב מתקבלת יותר על הדעת ואין לפטור אותה כהתרברבות גרידא (כיוון שהיא מסבכת את בן דודו של עבד ומכיוון שבהתאם לגרסה זו הדיווח על מקום הימצאו של המנוח ניתן על ידי ענאן סמרי שאחיו למד עם המנוח בקורס נהיגה מונעת). נאשם 5 טוען עוד למחדלי חקירה חמורים שנפלו בחקירתו של מועתצם, אשר לא זכו להתייחסות בית המשפט המחוזי, וסבור כי מכל מקום עדותו של מועתצם יכולה לתמוך גם בגרסה הראשונה שמסר עבד למדובב. נאשם 5 מוסיף כי לפי העדויות נאשם 4 שכר לבדו את המאזדה וכי בהתאם לחוות דעתם של מומחי רכב, מדובר במאזדה מדגם שונה מזה שמופיע במצלמות האבטחה. כן נטען כי גרסתו של עבד נסתרת על ידי חוות הדעת של מעבדת הנשק לפיה התרמילים בזירה מתאימים לשלושה אקדחים ולא שניים כפי שנמסר על ידו. לבסוף, מציין נאשם 5 כי עברו נקי וכי בשים לב למועדי הדיונים שנקבעו בבית המשפט המחוזי ולמורכבות התיק, נראה כי יהיה צורך בהארכות מעצר נוספות.

טענות המשיבה

5.

המאשימה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי צימרמן – סבורה כי על אף הקשיים הראיתיים בתיק, קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמת העוררים וגורסת כי המקום הראוי לברר את טענותיהם, לרבות בעניין מחדלי החקירה, הוא בהליך העיקרי. המאשימה מסבירה כי הרושם העולה מדבריו של עבד למדובב הוא כי עבד התרברב בניסיון "לפאר את עצמו". כמו כן, טוענת המשיבה כי בחומר הראיות נמצאו חיזוקים לגרסה שמסר עבד לחוקריו: עדותו של מועתצם - אשר קושרת לאירוע את נאשם 2; מחקרי תקשורת ובהם איכונים ושיחות אשר מתיישבים עם הגרסה השניה; צילומים שמתיישבים עם גרסתם של עבד ומועתצם; עדויות לפיהן נאשמים 4 ו-5 יחד שכרו יחד רכב מאזדה ועדויות כי הירי בוצע מרכב מאזדה; דוחות מן הזירה ודוח פתולוגי; חוות הדעת ממעבדת הנשק ומזכר של המשטרה (מיום 8.1.2013) המסביר כי התרמיל היחיד שמתאים לאקדח השלישי נמצא במקום מרוחק יחסית מן הזירה. כמו כן, טוענת המאשימה כי עבד חזר על גרסתו השניה בפירוט רב בשתי הזדמנויות שונות וכן בשחזור, וכי נערך עימות בינו לחלק מהנאשמים, לרבות נאשם 2, כאשר ליבת הגרסאות שמסר למדובב ולחוקרים לא השתנתה. על רקע זה, נטען כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמת העוררים.

דיון והכרעה

6.

אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי, בטיעוני הצדדים בכתב ובחומר הראיות שהונח לפני, ולאחר שהקשבתי להשלמת טיעון בעל-פה בדיון שנערך לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש לדחות את העררים ולהותיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי בדבר מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

7.

כידוע, המסגרת הנורמטיבית לבחינת בקשה למעצר עד תום ההליכים מצויה בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). בהתאם להוראה זו, לשם מעצרו של נאשם עד תום ההליכים כנגדו על המאשימה להוכיח את התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: האחד, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם (סעיף 21(ב)). השני, כי קיימת עילת מעצר, בשל מסוכנות לשלום הציבור, חשש לשיבוש הליכי משפט או חשש מפני הימלטות מן הדין (סעיף 21(א)). השלישי והאחרון הוא כי לא ניתן לאיין את עילת המעצר באמצעות חלופה שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה (סעיף 21(ב)(1)) [ראו גם: בש"פ 8379/12 דוחה נ' מדינת ישראל פיסקה 9 (29.11.2012); בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל פיסקה 4 (8.8.2011) (להלן: עניין פלוני )]

באשר לדרישה לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה", בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי במסגרת דרישה זו על המאשימה להראות כי התשתית הראייתית שבידה מקימה סיכוי סביר להרשעת הנאשם. הרף הראייתי הנדרש בשלב זה נובע מאופיו של הליך המעצר כשלב ביניים בו הראיות המונחות לפני בית המשפט טרם עברו את "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי. בהתאם, על בית המשפט לבחון אם קיים בחומר הראיות הגולמי כמכלול פוטנציאל חזק דיו כך שלאחר ניהול חקירות ולאחר קביעת מהימנות ומשקל הראיות, ניתן יהיה לבסס עליהן את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-143 (1996) (להלן: עניין זאדה ). ראו גם: בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל פיסקה 17 (24.5.2009)]. על רקע זה שבה ונשנתה ההלכה בבית משפט זה לפיה ככלל לא יהיה בטענות בדבר מהימנות או משקל הראיות כדי לשלול את קיומה של תשתית ראייתית לכאורית בתיק. לצד זאת, נפסק כי במקרים חריגים, בהם ניכרות על פני הראיות סתירות ופירכות מהותיות, תישלל תשתית זו כך שלא תהא הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח [ראו: עניין זאדה , בעמ' 147-146; בש"פ 8477/12

פיניש נ' מדינת ישראל

(29.11.2012); בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל פיסקאות 9-8 (20.6.2006)].

בפסיקתו של בית משפט זה הוסבר עוד כי הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם אינה מנותקת לחלוטין מיתר התנאים שמציב סעיף 21 לחוק המעצרים וכי בין אלו יש זיקה הדדית. כך, ככל שעוצמת הראיות קטנה יותר, תגדל הנכונות לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, ולהיפך, ככל שהראיות לכאורה חזקות ומשמעותיות יותר, תקטן הנכונות להסתפק בחלופת מעצר, וזאת כמובן בשים לב לעילת המעצר וליתר נסיבות המקרה. באופן דומה, "מקום בו עילת המעצר היא עוצמתית, והאינטרס שביסוד המעצר הוא כזה שכל נטילת סיכון לגביו תהיה בלתי סבירה, כך שאין למעשה חלופת מעצר מתאימה שתוכל להגשים את מטרות המעצר, לא יהא מנוס ממעצרו של הנאשם, על אף הבעייתיות במשקלן של הראיות לכאורה" [עניין פלוני (השופט י' עמית ), בפיסקה 4 והאסמכתאות שם. ראו גם: מרדכי לוי "הראיות לכאורה הנדרשות למעצר

עד תום ההליכים – בחינה נוספת" משפטים לד 549, 618-617 (2004) הנזכר שם].

8.

על רקע זה, סבורני כי בנסיבות העניין, ועל אף הקשיים הראייתיים בתיק, קיימות די ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים כנגדם.

כפי שהסביר בית המשפט המחוזי, הקושי העיקרי בפרשה דנן נובע מן העובדה שעבד, שהינו עד מרכזי בפרשה ושותף לכאורה לביצוע העבירות, מסר שתי גרסאות שונות באשר להשתלשלות האירועים. הגרסה הראשונה נמסרה למדובב, ולפיה עבד נטל חלק בירי על המנוח. נאשם 5, אחמד חטיב, נעדר כליל מגרסה זו ונאשם 2, סוהיל כיאל, נזכר כמי שהיה מעורב בהשגת הנשק (הודעת המדובב מיום 27.12.2012). לעומת זאת, על פי הגרסה השניה, שנמסרה לחוקרים בשתי הזדמנויות שונות ולאחר מכן בשחזור, חלקו של עבד בביצוע המעשים היה מצומצם לכדי המעקב והמילוט מן הזירה. לפי גרסה זו נאשמים 2 ו-5 נטלו חלק משמעותי בביצוע העבירות, כמתואר לעיל בכתב האישום.

העוררים מכחישים כל מעורבות בביצוע המעשים המיוחסים להם וטוענים כי אין לסמוך על דבריו של עבד, ולמצער כי יש להעדיף את גרסתו לפני המדובב, בהדגישם את המניע המשמעותי שהיה לעבד ברצח המנוח ואת העובדה שמדובר בגרסה ספונטאנית שסופרה בפירוט רב לאדם שרכש את אמונו של עבד (לאחר שמדובבים אחרים נכשלו בכך). העוררים מוסיפים כי בחקירתו של עבד במשטרה נפלו מחדלים קשים בגדרם "הוכנס" שמם לפיו על ידי החוקרים.

המאשימה, מנגד, גורסת כי בשלב זה קיימות די ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים וכי הטענות בדבר מחדלי חקירה ראויות להתברר בהליך העיקרי. המאשימה מסבירה כי הרושם העולה הוא כי עבד ניסה לפאר את עצמו לפני המדובב וכן כי לגרסתו השניה נמצא תימוכין בראיות נוספות, ובהן כאלה המסבכות את נאשמים 2 ו-5. בראשן של ראיות אלה ניצבת גרסתו של מועצתם, אשר קושרת את נאשם 2 לביצוע העבירות ומחזקת את גרסתו של עבד לפני החוקרים. לכך נוספים מחקרי תקשורת, צילומים ודוחות מזירת האירוע, עדויות לפיהן רכב המאזדה נשכר על ידי נאשמים 4 ו-5, דוח פתולוגי וחוות דעת של מעבדת הנשק.

בתגובה לכך, טוענים העוררים כי אין מקום לגרסה לפיה עבד אך התרברב לפני המדובב, הן משום שהדבר לא נטען על ידי עבד עצמו, והן משום שעבד הזכיר בגרסתו הראשונה את בן דודו. כמו כן, מצביעים העוררים על פגמים וסתירות בראיות הנוספות

שכנטען תומכות בגרסתו השניה של עבד.

מבלי להקל ראש בטענותיהם של העוררים, סבורני כי מן הראוי יהיה לבררן במסגרת ההליך העיקרי בתיק, וכי לעת עתה אין הן מחלישות את התשתית הראייתית באופן שמצדיק את קבלת העררים.

בדומה לבית המשפט המחוזי אף אני סבור כי חרף הקשיים בתיק קיימות די ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים. ראיות אלה כוללות את גרסתו של עבד לפני החוקרים, אשר חרף קיומה של גרסה סותרת, עדיין נזקפת לחובת העוררים ומסבכת אותם. חיזוק לגרסה זו דומה שניתן למצוא בהודעותיו של מועתצם (מיום 11.1.2013), לפיהן נאשם 2 הנחה אותו לנסוע לבית הספר לנהריה ולדווח על יציאתו של המנוח משם, כאשר לפי אחת ההודעות נאשם 2 הצטרף אליו לנסיעה לנהריה. לכך נוספים מחקרי התקשורת ובהם איכונים של הטלפון הסלולארי שכנטען שייך לנאשם 2 במועדי ובמקום ההתרחשות הרלבנטיים. כמו כן, קיימות עדויות בדבר מעורבותו של נאשם 2 בסכסוך בין בני משפחת כיאל למנוח. באשר לנאשם 5, קיימות עדויות לפיהן הלה שכר ביחד עם נאשם 4 את רכב המאזדה במועד הרלבנטי אשר קושרות אותו באופן לכאורי לביצוע המעשה (הודעותיו של באסם נג'אר מיום 22-23.1.2013 ולכך נוספת גם הודעתה של ויקטוריה מיום 15.1.2013). כמו כן קיימים מחקרי תקשורת לפיהם לא נעשתה כל התקשרות ממכשיר הטלפון הסלולארי של נאשם 5 בזמן הרצח אשר עשויה להעיד, ועל הדברים יהא להתברר בהמשך, כי מדובר ב"דממת אלחוט" מכוונת.

אמנם ראיות אלה אינן חפות מקשיים. שקלתי אם הסתירות עליהן הצביעו העוררים הן אמנם סתירות מהותיות ובולטות שיש בהן כדי לשלול את התשתית הראייתית הלכאורית בעניינם בשלב זה. בסופו של יום, הגעתי למסקנה כי אין זה המצב שלפנינו. יש לזכור כי בשלב בו אנו מצויים כל הערכה של מהימנות או של משקל הראיות עלולה לחטוא לאמת ולתקינות ההליך הפלילי ומכאן שיש לבחון את הראיות בתיק בצורתן הגולמית בלבד. בחינה זו, כמתואר לעיל, מגלה כי יש בהן את הפוטנציאל הנדרש באופן שמצדיק את מעצר העוררים עד תום ההליכים.

זאת ועוד, דומה כי לא ניתן לחלוק על כך שבנסיבות העניין עילת המעצר בעניינם של העוררים הינה בעוצמה גבוהה. כנגד העוררים קמה חזקת מסוכנות נוכח עבירת הרצח המיוחסת להם והדברים מקבלים משנה תוקף לאור נסיבות ביצוע העבירות הכוללות לכאורה תכנון מראש, ביצוע בצוותא במקום פומבי ונקיטת אמצעים לשם העלמת ראיות. בעניין נאשם 2 מתעצמת המסוכנות לנוכח עברו הפלילי. יתרה מכך, בנסיבות העניין קמה עילת מעצר גם מפאת החשש משיבוש הליכי משפט, כפי שהסביר בהחלטתו בית המשפט המחוזי.

על רקע זה, סבורני כי בנסיבות העניין לא תסכון כל חלופת מעצר שפגיעתה בחירותם של העוררים פחותה, ובצדק נקבע כי יש להורות על מעצרם עד לתום ההליכים.

אוסיף, כי לא נעלמה מעיני העובדה כי יתכן ויהיה צורך בהארכת מעצרם של העוררים, וזאת בשים לב למועדים שנקבעו לשמיעת התיק בבית המשפט המחוזי. ואולם, בעניין זה תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי יתכן, ואיני קובע מסמרות, שלאחר שמיעת חלק מן העדויות יהיה מקום לשוב ולעיין בסוגיית המעצר. יתרה מכן, כידוע, סעיף 62 לחוק המעצרים מתווה את הפרוצדורה להארכת מעצרם של נאשמים, וטענות הצדדים במישור זה תטענה מן הסתם בבוא היום.

אשר על כן, העררים נדחים.