בש"פ 7260/13 מדינת ישראל נ. יאסר כיאל

א.

בש"פ 7260/13 היא בקשת המדינה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים ) להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים יום, החל מיום 10.11.13 או עד למתן פסק דין בת"פ 15791-02-13 בבית המשפט המחוזי בחיפה; העוררים בבש"פ 7556/13 (המשיבים 3-1 בבש"פ 7260/13) והעורר בבש"פ 7573/13 (המשיב 5 בבש"פ 7260/13) משיגים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט

ליפשיץ ) במ"ת 15826-02-13 מיום 3.11.13, בגדרה נדחתה בקשה לעיון חוזר – בטענה של כרסום בחומר הראיות הלכאורי – בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט

שפירא ) מיום 5.5.13, בה נעצרו המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. עניינה של הפרשה – רצח בכוונה תחילה ועבירות נוספות (קשירת קשר לביצוע רצח, הצתה, שיבוש מהלכי משפט ועבירות נשק ).

רקע

ב.

ביום 10.2.13 הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום כנגד המשיבים (תפ"ח 15791-02-13), המייחס להם עבירות של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) יחד עם סעיפים 301 ו-29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן החוק ); עבירות בנשק לפי סעיפים 144(א), 144(ב) ו-29 לחוק; הצתה לפי סעיפים 448(א) רישא ו-29 לחוק; ושיבוש הליכי משפט לפי סעיפים 244 ו-29 לחוק.

כנטען בכתב האישום, בין גסוב הנבוזי (להלן המנוח ) ומשפחתו, לבין המשיבים 2-1 ואחרים ממשפחת כיאל, וביניהם עבד אלסלאם כיאל (להלן עבד ), התגלע סכסוך על רקע הפעלת בתי קפה בכפר ג'דיידה-מכר. ביום 19.12.11 נורה למוות ילד כבן 12 ממשפחת כיאל. לפי הנטען, נוכח חשדם של בני משפחת כיאל כי המנוח מעורב במותו של הילד, קשרו המשיבים ועבד להמית את המנוח ביום 12.9.12 עם שובו לכפר, לאחר לימודי קורס נהיגה מונעת שנערכו בעיר נהריה. בכתב האישום נטען, כי לפי הקשר הנרקם, היה על משיבים 5-3 להמתין בכפר לבואו של המנוח ברכב גנוב מסוג הונדה ולהמיתו בירי, ועל עבד היה למלטם מהמקום לאחר המתתו של המנוח, וכי במסגרת הקשר הצטיידו המשיבים בשני אקדחים. כנטען בכתב האישום, במועד האמור, בסמוך לשעה 1730, הגיע המנוח ללימודי הנהיגה המונעת, ובשעה 1900 נסע מועתצם כיאל (להלן מועתצם ) יחד עם משיב 2, לבקשתו של האחרון, לנהריה, שם הצביע משיב 2 על המקום בו שהה המנוח, והורה למועתצם להמתין לו ולדווח על תנועותיו. נטען, כי בשעה 2030 התקשר מועתצם למשיבים והודיע להם כי נעצר על ידי המשטרה ועל כן אינו יכול לעקוב אחרי המנוח, ולפיכך הנחה משיב 3 את עבד להגיע לכניסה לכפר, להמתין למנוח ולדווח על תנועותיו. בסמוך לשעה 2050 – כך נטען – יצאו המנוח ואחד, נביל בדרה, מנהריה, ובסמוך לשעה 2103 הבחין בהם עבד, ודיווח טלפונית למשיבים 5-3. נטען, כי עבד עקב אחרי רכבו של המנוח, ובשלב מסוים הבחינו בו גם המשיבים 5-3 והחלו לנסוע אחריו ברכב ההונדה, נהוג בידי משיב 5. לפי כתב האישום, משנעצר רכבו של המנוח, בסמוך לשעה 2107, האט משיב 5 את מהירות נסיעתו והתקרב אל המנוח, ומשיבים 4-3 ירו לעבר המנוח, ופגעו בראש, צווארו, גוו וגפיו, וגרמו למותו. נטען, כי בשלב זה נמלטו משיבים 5-3 לעבר מגרש הכדורגל שבכפר, ירדו מרכב ההונדה והציתו אותו על מנת להעלים ראיות, נכנסו לרכבו של עבד ונמלטו מן המקום. עוד נטען בכתב האישום, כי ביום 13.9.12 מסר משיב 1 לעבד 40,000 ש"ח כדי שימסור אותם למשיבים 5-3 כתשלום בעבור ביצוע הקשר והצלחתו.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים (מ"ת 15826-02-13). בבקשה זו נטען, כי כנגד המשיבים קיימות ראיות לכאורה, ובין היתר גרסתו המפלילה של עבד, שותפם למעשה, וכן גרסתו המפלילה של מועתצם. יצוין, כי כנגד עבד הוגש כתב אישום נפרד בבית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 15741-02-13).

הליכי המעצר

ג.

ביום 10.4.13 נעצר משיב 4, בהסכמתו, עד תום ההליכים וזאת נוכח מעצרו בהליך אחר.

ד.

בהחלטתו מיום 5.5.13 עמד בית המשפט המחוזי (השופט ר' שפירא ) על עיקרי הראיות הלכאוריות בתיק. נאמר, כי ליבת חומר הראיות היא עדותו של עבד, שותפם של המשיבים לעבירות שבכתב האישום, לה מצטרפת עדותו של מועתצם המתייחסת למעורבותו של משיב 2. בית המשפט סקר את הודעותיו של עבד במשטרה: נאמר, כי בתחילה הכחיש עבד את המיוחס לו, אולם לאחר מכן הודה בפני מדובב בבית המעצר בביצוע הרצח. במסגרת הודאה זו ציין עבד כי משיב 4 נהג ברכב, וכי הוא (עבד) ומשיב 3 ירו במנוח. עבד הזכיר מעורב נוסף, אחד ענאן סמרי. נאמר, כי לאחר שעומת במשטרה עם המדובב שינה עבד מגרסתו וטען בפני החוקרים, כי נפגש עם המשיבים יום לפני הרצח, ובפגישה זו תכננו את הרצח. לטענתו, תפקידו היה למלט את המשיבים, אולם לאחר שמועתצם נעצר על ידי המשטרה, הוא התבקש לעקוב אחרי המנוח. לטענתו, משיבים 4-3 הם שביצעו את הירי, ומשיב 5 נהג ברכב ההונדה. עוד מסר עבד, כי לאחר הירי במנוח היה הוא עד להצתת רכב ההונדה ומילט את משיבים 5-3, וכי יום לאחר הרצח קיבל ממשיב 1 מעטפה ובה 40,000 ש"ח ומסר אותה למשיב 3.

באשר לגרסה שמסר מועתצם במשטרה נאמר בהחלטה, כי תחילה הכחיש מועצתם מעורבות באירוע, אולם בהמשך הודה כי התבקש על ידי משיב 2 לעקוב אחר המנוח ולדווח על תנועותיו, וכי לצורך כך משיב 2 נסע עמו לנהריה והראה לו את המקום בו שהה המנוח. לדבריו של מועתצם, הוא לא ידע מהי מטרת המעקב אחר המנוח, ובשלב מסוים דיוח כי עצרה אותו משטרה.

עוד נאמר, כי קיימות בתיק ראיות נוספות המצביעות על אותות אמת בגרסתו של עבד – מחקרי תקשורת, עדות ראיה בנוגע להימלטותו של רכב ההונדה, עדויות בנוגע להשכרת רכב – מהסוג בו נהג עבד – על ידי משיבים 5-4 בסמוך למועד הרצח, ועדויות בנוגע לסכסוך בין משפחות כיאל והמנוח.

ה.

בהחלטתו מיום 5.5.13 ציין בית המשפט המחוזי, כי "הקושי המרכזי בחומר הראיות בתיק זה נמצא דווקא בליבת חומר הראיות, שהיא עדותו של עבד", כי "אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדה כי עבד שיקר למדובב", וכי "הסתירות הרבות עליהן הצביעו המשיבים בטיעוניהם אינן משוללות יסוד (כמו למשל העדויות לעניין סוג האקדח וכמות כלי הנשק המעורבים ועוד)". מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי "על אף קיומם של קשיים ראייתיים, סבורני כי הם לא מגיעים לרמה של ליקויים או פגמים המערערים על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית". הוטעם, כי בליבת חומר הראיות עומדת עדותו של עבד ממנה נובע עיקר הקושי, מאחר וזה מסר שתי גרסאות סותרות. באחת, שניתנה בפני מדובב, השתתף בעצמו בירי על המנוח, בין היתר על רקע העובדה שהמנוח ניסה לסכסך בינו לבין ארוסתו. בשנייה, שניתנה לחוקריו לאחר עימות עם המדובב, צומצם חלקו באירוע לכדי מעקב ומילוט. צוין, כי אל עדות זו מתווספת עדותו של מועתצם, וכי קיימות ראיות נוספות המצביעות על אותות אמת בגרסתו השנייה של עבד (מחקרי תקשורת, איכוני טלפון ועדויות ראייה נוספות). לעמדתו של בית המשפט המחוזי, הקשיים בתיק מחלישים את התשתית הראייתית הלכאורית, אך אינם שומטים את הבסיס תחת קיומה. נאמר, כי לצד המסוכנות הטמונה בעבירות המיוחסות למשיבים, נסיבות המקרה מלמדות על היעדר מורא בפני החוק, וכי קיים חשש כבד לשיבוש הליכים. את אלה, כך נאמר, אין ניתן לאיין באמצעות חלופת מעצר. על כן הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. עם זאת הוסיף בית המשפט, כי בשל הבעייתיות המסוימת בתשתית הראייתית, ניתן יהיה לערוך איזון מחדש של מכלול השיקולים לאחר שמיעת עדויותיהם של עבד ומועתצם.

ו.

על החלטה זו עררו משיב 2 (בש"פ 3480/13) ומשיב 5 (בש"פ 3526/13). בהחלטתו של השופט דנציגר

מיום 27.5.13 נדחו עררים אלה. נאמר, כי "בנסיבות העניין, ועל אף הקשיים הראיתיים בתיק, קיימות די ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים כנגדם". עוד נאמר, כי מבלי להקל ראש בטענות בדבר קיומן של סתירות בחומר הראיות "מן הראוי יהיה לבררן במסגרת ההליך העיקרי בתיק, וכי לעת עתה אין הן מחלישות את התשתית הראייתית באופן שמצדיק את קבלת העררים". באשר לעילת מעצר נאמר, כי זו קיימת "בעוצמה גבוהה"; השופט דנציגר נדרש הן לעילת המסוכנות והן לעילת החשש מפני שיבוש הליכים. על כן – כך נקבע – לא תסכון "כל חלופת מעצר". בהחלטתו של השופט דנציגר נאמר עוד, כי בשים לב למועדים שנקבעו לשמיעת התיק בבית המשפט המחוזי יתכן שיהא צורך בהארכת מעצרם של המשיבים, וכי – מבלי לטעת מסמרות – יתכן שלאחר שמיעת חלק מן העדויות יהיה מקום לשוב ולעיין בסוגיית המעצר.

ז.

גם המשיבים 1 ו-3 הגישו ערר על החלטתו של השופט שפירא מיום 5.5.13 (בש"פ 3696/13). ערר זה נדון בפני. בהחלטתי מיום 3.6.13 ציינתי, כי מעיון בחומר, בהחלטתו של השופט דנציגר ובהחלטתו של השופט שפירא בבית המשפט המחוזי עולה, כי בתיק החקירה קיימים קשיים ראייתיים. בהחלטתי מיום 9.6.13 נקבע – בהסכמת הצדדים – כי עבד ומועתצם יעידו ראשונים, וכי דבר זה עשוי להבהיר את הטעון הבהרה. נקבע, כי לאחר שתישמענה עדויות אלה, ניתן יהא להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר.

ח.

עבד הובא לעדות בתיק העיקרי ביום 26.6.13, אולם שמר על שתיקה מוחלטת, והודעותיו במשטרה הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. מועתצם העיד בימים 3.7.13, 10.9.13 ו-1.10.13. בעדותו חזר בו מועתצם מגרסתו המפלילה, וטען כי זו הועלתה לבקשתם של החוקרים. גם מועתצם הוכרז כעד עוין, וגם הודעותיו במשטרה הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.

ט.

בהמשך להחלטה בבש"פ 3696/13, ומשנשמעו עדויותיהם של עבד ומועתצם, הוגשו בקשות לעיון חוזר בהחלטה בעניין מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 3.11.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ליפשיץ ) את הבקשות לעיון חוזר בקבעו, כי לעת הזו לא ניתן לקבוע ששתיקתו של עבד מעל דוכן העדים מובילה לאיון או להפחתה משמעותית במשקל גרסתו המפלילה, הגם שיש לבחון אותה בכפל זהירות. נאמר, כי גרסאותיהם של עבד ומועתצם מחזקות האחת את רעותה, ומדובר בחיזוק "איכותי למעלה מהרגיל" באשר שני אלה לא היו מצויים בסוד הקשר הפלילי עובר לאירוע. בית המשפט נדרש גם למחקר תקשורת, התואם את גרסאותיהם המפלילות של עבד ומועתצם; צוין בהקשר זה, כי מועתצם – בעדותו – לא סיפק הסברים באשר לשיחות הטלפון שקיים. נאמר, כי גם אם עוצמת הראיות בתיק אינה גבוהה, וספק אם אכן כך הדבר, לאור מהות האישומים ועוצמת העילות אין להורות על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר.

ההליכים בתיק העיקרי

י.

כאמור, עבד ומועתצם העידו במשך 4 ישיבות – 26.6.13, 3.7.13, 10.9.13 ו-1.10.13. בית המשפט המחוזי קבע דיוני הוכחות לימים 30.10.13, 6.11.13, 27.11.13, 18.12.13 ו-7.1.14. דיון ההוכחות שנקבע ליום 30.10.13 לא התקיים, וביום 6.11.13 העידו מספר עדי תביעה.

בקשת המדינה (בש"פ 7260/13)

יא.

בבקשת המדינה נטען, כי מסוכנותם הגבוהה של המשיבים נלמדת מטיב העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. כן נטען, כי קיים חשש מובהק לשיבוש הליכי משפט, וכי נוכח העונש החמור הצפוי למשיבים, אם יורשעו, קיים גם חשש אינהרנטי להימלטותם מן הדין. לפיכך, התבקשה הארכת מעצרם של המשיבים בתשעים יום.

בש"פ 7556/13 – עררם של משיבים 3-1

יב.

בעררם של המשיבים 3-1 נטען באורח כללי, כי שגה בית המשפט המחוזי (בהחלטתו מיום 3.11.13) בקבעו כי לא חל כרסום בראיות בעניינם של המשיבים. נטען, כי מעדותו של מועתצם עולה שחוקרי המשטרה הבטיחו לו שישוחרר אם יפליל את המשיבים, ושפרטי גרסתו המפלילה נמסרה לו על ידי השוטרים. המשיבים 3-1 טוענים, כי יתכן שמחקרי התקשורת מסבכים את מועתצם, אולם בודאי אינם מסבכים את המשיבים. עוד נטען בערר, כי אף אם לא חל כרסום בראיות, אין ניתן לומר כי חל "כרסום שלילי", ועל כן יש להורות על שחרורם של המשיבים.

בש"פ 7573/13 – עררו של משיב 5

יג.

בעררו של משיב 5 נטען, כי עבד שתק על דוכן העדים ולא נחקר בחקירה נגדית, ולפיכך עדותו מצריכה תוספת ראייתית כבדת משקל. נטען, כי משקל גרסאותיו של עבד נמוך באופן מהותי ממשקלן האפשרי אילו נחקר באופן מלא על דוכן העדים. עוד נטען בערר, כי בית המשפט המחוזי (בהחלטתו מיום 3.11.13) התעלם מעדותו של מועתצם בבית המשפט, ונסמך על החומר הגולמי שבתיק החקירה (הודעותיו במשטרה). נטען, כי הקשיים הראייתיים שהיו קיימים בתיק מתחילה "התעצמו והתחזקו לאחר עדויותיהם של עבד ומועתצם".

הדיון

יד.

בדיון ביום 13.11.13 חזרה באת כוח המדינה על בקשתה. באי כוח המשיבים 1 ו-3 טענו, כי בהחלטתו מיום 3.11.13 בחן בית המשפט המחוזי את חומר הראיות הגולמי מחדש (דה נובו), ולא בחן האם עדויותיהם של עבד ומועתצם שינו את התמונה הכוללת. נטען, כי נוכח הקשיים הראייתיים יש לבחון חלופת מעצר אם גם "בתנאים מגבילים קשים". לטענתם, בשחזור שנערך עם עבד נפלו קשיים. באת כוחו של משיב 2 טענה, כי בהליך העיקרי נשמעו 5 עדים מתוך 77 עדי תביעה, ועל כן אין ניתן לומר שקצב ההתקדמות משביע רצון. באשר להחלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר נטען, כי בגרסה המפלילה שמסר עבד למדובב לא נזכר משיב 2, וכי גרסתו המפלילה של מועתצם – הקושרת את משיב 2 לאירוע – הוכנסה לפיו על ידי חוקרי המשטרה. בא כוחו של משיב 5 טען, כי שמו לא הועלה בגרסה המפלילה שמסר עבד למדובב, כי אם בגרסה המפלילה השניה שמסר. נטען, כי אין ראיות המלמדות שמשיב 5 שכר את רכב המזדה, אשר שימש – לפי הנטען בכתב האישום – להימלטותם של משיבים 5-3, יחד עם עבד, מזירת הרצח. באשר לבקשת המדינה נטען, כי נקודת האיזון כיום, בחלוף תשעה חודשים – שונה. נטען, כי הסנגוריה תבקש לזמן את עבד לעדות פעם נוספת, לאחר סיום משפטו, וכי טרם התקבלו חוות הדעת המלאות לעניין מחקרי התקשורת, שאף הן יצריכו את חקירת עורכיהן. על כן נטען, כי קצב התקדמות ההליך אינו מספק. באת כוח המדינה בתשובתה טענה, כי על מנת שיחול כרסום בראיות נדרש היפוכה של הקערה, דבר שאינו מתקיים בענייננו. נטען, כי אין שחר לטענה לפיה מועתצם מסר את גרסתו המפלילה נוכח הבטחות שניתנו לו כי ישוחרר אם יעשה כן, ולטענה לפיה גרסה זו הוכנסה לפיו על ידי השוטרים. עוד טענה באת כוח המדינה, כי מועתצם לא סיפק הסברים לשיחות שקיים ביום הרצח עם מכשיר טלפון, אשר שימש – לפי הנטען בכתב האישום – את מבצעי הרצח.

הכרעה

טו.

אדרש תחילה לעררים המופנים כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשות לעיון חוזר; אפתח בשתי הערות מקדמיות, מהותית ופרוצדוראלית: מהותית , המותבים השיפוטיים הדנים בהליכי המעצר אינם צריכים ואינם יכולים לשמש תחליף למותב המנהל את התיק העיקרי. כך בהליך המעצרים בבית המשפט המחוזי, ובודאי בבית משפט זה. מטבע הדברים, בהליכי המעצר אין ניתן להכריע בדבר מהימנות גרסה מסוימת של עד פלוני, או בדבר עדיפותה של גרסה מסוימת על פני גרסה אחרת שמסר אותו עד. הכרעות אלה מסורות רק – ואך ורק – למותב בפניו נדון ההליך העיקרי, ולוא מן הטעם הפשוט כי הוא זה השומע את העדים. הדברים הם בגדר מושכלות יסוד, ומעוגנים גם בשכל הישר. קשה להלום איפוא, כי בגדרי בקשות לעיון חוזר (או עררים עליהן) יועלו טענות היורדות לפרטי פרטיהן של עדויות שונות ותתבקשנה הכרעות בנוגע למהימנות מוסריהם או בנוגע לבכירותה של עדות כזו או אחרת על פני רעותה, משל המדובר בסיכומי טענות בהליך העיקרי; והלא אין שופט המעצרים אמור לכתוב את הכרעת הדין בתיק העיקרי עצמו. עורכי הדין יודעים זאת היטב, גם אם שולחיהם אינם בקיאים בכך, וד"ל. פרוצדורלית , מקום בו מחליט נאשם-עורר – חרף האמור מעלה – לפרוט את המארג הראייתי הלכאורי לפרטי פרטים, מן הראוי כי הדברים יפורטו כדבעי בהודעת הערר. אין זה מתקבל על הדעת כי יוגשו הודעות ערר לקוניות כפי שאירע כאן בבש"פ 7556/13, ובדיון באולם תיפרש בעל פה יריעה רחבה, רחבה מאוד, שקשה מאוד לעקוב אחריה מקצועית ובאופן הראוי. יש להצר על כך, וציינתי זאת במהלך הדיון.

טז.

ולגוף הדברים: "כדי לעיין מחדש במעצר עד תום ההליכים בעקבות כרסום בראיות, יש צורך ב'מהפך ראייתי'; חזרת עד מעדותו אינה מגיעה לדרגה זו. קשה להלום התערבותו של בית המשפט של מעצר, כאשר הדברים אינם זועקים לעזרה והקערה לא נהפכה כליל על פיה (כגון אילו הוברר בעליל שהעדות המרכזית היתה עלילת דברים, מעין הזמה שבמשפט העברי, מקום שעדים מעידים כנגד עדי התביעה 'עמנו הייתם' ( בבלי מכות ה', א') – קרי, לא יכולתם לראות את מעשה העבירה כפי שהעדתם)" (בש"פ 6174/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2011); ראו גם בש"פ 1119/07 מדינת ישראל נ' אריש (2007)). בבש"פ 5407/99 מדינת ישראל נ' אדרי (1999) נאמר, מפי השופטת – כתארה אז – ביניש – כי "חזרה מעדות אינה מהוה בדרך כלל כרסום שיש בו כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית של התביעה בעת בחינת הראיות בשלב המעצר"; ובבש"פ 770/10 מדינת ישראל נ' פלוני

(2010) נאמר, מפי השופט עמית, כי "לא כל שינוי גרסה של עד, ואפילו עד עיקרי, משמיטה מיניה וביה את הפוטנציאל ההרשעתי של חומר הראיות ... מעשה של יום ביומו בבתי המשפט, שעד עיקרי חוזר בו בעדותו מהודעתו במשטרה, וזו מוגשת ומתקבלת בסופו של יום מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], ואין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא לכרסום בתשתית הראייתית". על רקע זה נפנה לבחון את טענותיהם של משיבים 3-1 ו-5. כמפורט מעלה, כתב האישום מבוסס בעיקרו על גרסאותיהם המפלילות של עבד ומועתצם, וכך גם הבקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, ועל כן נידרש לעדויותיהם של אלה.

יז.

לאחר שתחילה הכחיש במשטרה את מעורבותו באירוע, מסר עבד למדובב, כי הוא ומשיב 3 ירו במנוח, וכי משיב 4 נהג ברכב ששימש אותם (שיחה מיום 1.1.13, מ.ט. 591/12, בעמ' 59 ואילך, בעיקר בעמ' 83-82). עבד הזכיר גם את שמו של אחד, ענאן סמרי (עמ' 68). באותה שיחה מסר עבד, כי משיב 2 לא היה קשור לאירוע (שם, בעמ' 70-69). בחקירותיו לאחר מכן המשיך עבד להכחיש קשר לאירוע, אולם לאחר שעומת עם המדובב טען עבד כי כל מה שמסר לו "זה שקר, אין דבר כזה בכלל" (חקירה מיום 8.1.13, מ.ט. 83/13, בעמ' 14), ולאחר מכן מסר בחקירה את הגרסה, הניצבת ביסוד כתב האישום. בין היתר מסר עבד, כי קודם לאירוע נכח בישיבה עם המשיבים 4-1, בה תוכנן הרצח (שם, בעמ' 22; ראו גם הודעתו מיום 8.1.13, בה הצביע על תמונתו של משיב 5 כמי שנהג ברכב ההונדה). בחקירתו מיום 9.1.13 אמר עבד שאינו יודע מדוע סיפר למדובב שירה במנוח (שורות 9-8). בחקירתו מיום 26.1.13 טען עבד, שעשה "פוזות" למדובב (מ.ט. 188/12, בעמ' 3). באותה חקירה טען עבד, כי "לא היה ישיבת תכנון בכלל אני לא הייתי" (שם, בעמ' 8 שורה 14).

יח.

מועתצם בחקירותיו הכחיש את מעורבותו באירוע. בחקירתו מיום 10.1.13 (מ.ט. 94/13-2) נאמר לו על ידי החוקר באסל נאטור, כי "אם אתה בא ושם את האמת על השולחן, כולם יתחשבו בך גם הפרקליטות, וגם בית המשפט" (שם, בעמ' 61), ובהמשך נאמר לו כי "אתה תקבל עונש. לא יעזור בית דין ואתה תקבל עונש" (עמ' 69). בחקירתו מיום 11.1.13 (מ.ט. 105/13-2) מסר מועתצם, כי התבקש על ידי משיב 2 לעקוב אחר המנוח (עמ' 5; ראו גם מ.ט. 105/13 בעמ' 21), וכי לצורך כך נסע לנהריה לבדו (עמ' 4). בהודעתו מיום 11.1.13 הוטח במועתצם כי לאחר חקירתו מסר שמשיב 2 נסע איתו לנהריה, והשיב "אמרתי שיצא אליי סוהיל [משיב 2 – א"ר] לרכב כשעמדתי על הכביש, ונסענו ביחד לנהריה, ומשם הוא עזב ואני נשארתי לבד" (שורות 5-4; ראו גם מ.ט. 105/13, עמ' 4-3). בהודעתו מיום 17.1.13 מסר מועתצם, כי גרסתו המפלילה נמסרה לבקשת חוקריו, וכי הובטח לו שלאחר שימסור גרסה זו ישוחרר לביתו (ראו גם מ.ט. 143/13, למשל בעמ' 8, 15, 28). בהודעתו מיום 27.1.13 מסר מועתצם, כי "אין לי מה להוסיף מה שיש לי אמרתי זה הדברים שאתם אמרתם להגיד אני אדם חף מפשע" (שורה 18).

יט.

הנה כי כן, מצב הדברים קודם לעדויותיהם של עבד ומועתצם בבית המשפט היה כלהלן: בחקירותיו במשטרה הכחיש עבד תחילה מעורבות ברצח, ולאחר מכן מסר שתי גרסאות מפלילות – הראשונה, בפני המדובב, בה מסר שירה במנוח; והשניה, כמפורט בכתב האישום. מועתצם הכחיש מעורבות ברצח, לאחר מכן מסר שהתבקש על ידי משיב 2 לעקוב אחר המנוח, ומספר ימים לאחר מכן חזר בו מגרסתו המפלילה.

כ.

עבד, בעדותו בבית המשפט, שתק ולא השיב כלל לשאלות, ועל כן הוגשו כל הודעותיו במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. חוששני כי שתיקתו של עבד אינה מובילה למסקנה בדבר כרסום בחומר הראיות, במובן ה"מלא" הנזכר – הפיכתה של הקערה על פיה; איני סבור, כי שתיקתו של עבד מעמידה את המשיבים בהכרח במצב טוב מזה בו היו עומדים אם היה חוזר בו מגרסתו המפלילה; והרי בנוגע לחזרה מעדות נפסק – כאמור – כי זו אינה מלמדת בהכרח על כרסום בחומר הראיות. הוא הדין גם בנוגע לשתיקה של עד מפליל. אין לכחד, כי הימנעותו מעדות ושלילתה של זכות החקירה הנגדית מן המשיבים, מחייבת את בחינת עדותו של עבד במשטרה במשנה זהירות; על כך עמד גם בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 3.11.13. ואולם, בסופו של דבר, המותב בתיק העיקרי הוא שיקבע ממצאי עובדה, והוא שיכריע בדבר המשקל שיש ליתן לדברים. טוענים הסניגורים, כי לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות נדרשת עתה ראיית חיזוק לעדותו המפלילה של עבד במשטרה; ואולם, דומה כי דרישת החיזוק קמה כבר קודם לכן לפי סעיף 54א לפקודת הראיות (העוסקת בעדות שותף).

כא.

אשר לעדותו של מועתצם: זה חזר בו מגרסתו המפלילה בחקירות מאוחרות יותר במשטרה. בעדותו בבית המשפט שב מועתצם וטען, כי החוקרים שמו בפיו את גרסתו המפלילה (ראו, למשל, עמ' 39 לפרוטוקול מיום 3.7.13 שורות 24-23; עמ' 40 שורות 26-18). לטענתו, נעשה הדבר מחוץ לחדר החקירות (עמ' 44 שורות 19-18; עמ' 47 שורה 7, 29-28; עמ' 53 שורות 23-22; עמ' 66 שורה 11). מועתצם העיד, כי הבין מהחוקרים שאם ימסור גרסה זו – ישתחרר (ראו למשל עמ' 55 לפרוטוקול). איני סבור, כי גרסתו של מועתצם בדבר "שתילת גרסה" מצדם של חוקרי המשטרה – שהועלתה כבר במשטרה, בחקירות מאוחרות יותר – הופכת את התמונה הראייתית על פיה. יצוין, כי בעדותו התבקש מועתצם (גם על ידי בית המשפט) לספק הסברים ל-16 שיחות טלפון, שלפי הטענה ערך ביום הרצח עם מספר טלפון ששימש – לפי כתב האישום – את מבצעי הרצח. מועתצם השיב, כי אינו זוכר מספר זה (עמ' 52 לפרוטוקול).

כב.

סיכום ביניים: על יסוד האמור סבורני, כי שתיקתו של עבד בבית המשפט, וכך גם חזרתו של מועתצם מגרסתו המפלילה, אינם בבחינת מהפך דרמטי המגיע עדי קביעה כי חל כרסום בחומר הראיות. פועל יוצא של מסקנה זו הוא כי גם בנקודת הזמן הנוכחית קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד המשיבים.

כג.

ואולם, מסקנה זו אינה סוף פסוק, שהרי יש להידרש לשאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. שאלה זו "מצטלבת" עם בקשתה של המדינה להארכת מעצרם של המשיבים ב-90 יום נוספים, והיא משקללת את עילות המעצר ומסוכנותם של המשיבים, את קצב התקדמות ההליך העיקרי, ואת הקשיים הראייתיים הקיימים בתיק. על כל אלה נעמוד לקמן.

כד.

אשר לעילת המעצר ומסוכנותם של המשיבים: המעשים המיוחסים למשיבים מקימים עילת מעצר – מסוכנות – סטטוטורית (ראו סעיפים 21(א)(1)(ג)(1) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים). באשר לאפשרות לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופה, נאמר בבש"פ 2646/97 עודה

נ' מדינת ישראל

(פ"ד נא(1) 523), מפי השופטת – כתארה אז – ביניש, כי "רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, שהיא החמורה שבעבירות. מטבע הדברים, אדם המסוגל לבצע רצח, מסוכן הוא לביטחון הציבור, וקשה ביותר להפריך חזקת מסוכנות זו. אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסאלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה - שיקיים את תנאי שחרורו. מקום בו לכאורה הנאשם רצח אדם - אין להניח כי צווי בית המשפט יהיה בהם להטיל עליו מורא. את הסיכון מפניו של הנאשם שפגע בערך הנעלה מכל הערכים - יש להטיל על הנאשם ולא על סביבתו. זאת ועוד, אדם הנאשם בעבירה שדינה מאסר עולם חובה, אף אינו נתון למוראו של עונש נוסף בגין עבירות שיבצע בעת היותו משוחרר בתנאים. משיודע הנאשם כי אם יורשע, דינו לכלות ימיו בין כותלי בית הסוהר - ספק רב אם יש דבר שירתיעו מלחזור על מעשיו כדי להימלט מן הדין או למען מטרה אחרת" ( שם , בעמ' 527-526). לצד זה נאמר, כי גם לכלל זה קיימים חריגים, המחייבים לבחון "בכל מקרה לגופו האם הנאשם בעניין בו אנו דנים אינו בא בגדרם".

כה.

בהקשר המסוכנות יש להוסיף, כי מעשה הרצח המיוחס למשיבים נעשה – לפי הנטען בכתב האישום – על רקע סכסוך "עסקי" בין משפחת המשיבים 2-1 למשפחת המנוח. נסיבות אלה למצער מעלות חשש, כי מסוכנותם של המשיבים אינה תחומה אך כלפי המנוח. מאידך, בבש"פ 5886/10 מדינת ישראל נ' אלטורי (2010) הזדמן לי לציין, כי "העובדה שפעילות עבריינית מסוימת נקשרת לסכסוך משפחות, או לריב חמולות, מחייבת כמובן בחינה של כל רוחב היריעה - אך גם אין הנאשמים באירוע קונקרטי (להם כמובן עדיין עומדת חזקת החפות) יכולים להיות 'בני ערובה' של הסכסוך הכולל, ומצוות המחוקק היא לבחון את האפשרות לאיין את מסוכנותם שלהם"; ובבש"פ 5784/10 מדינת ישראל נ' אבו רומי (2010) ציינתי, כי "לא אמנע מהביע דעתי, כי גם אם על בית המשפט, בהקשר למסוכנות למשל, להביא בחשבון את האוירה המתוחה בכפר, בסופו של יום אין זה יכול להיות, במדינת חוק, שיקול מרכזי – שהרי 'נתת תורת כל אחד ואחד בידו' ( משנה

שביעית ב' א')".

כו.

על מסוכנותם של המשיבים יש להוסיף את החשש מפני שיבוש הליכי המשפט, ומבחירתו של עבד שלא להעיד במשפטם של המשיבים ניתן ללמוד על חשש זה, בחינת "והמשכיל בעת ההיא ידום" ( עמוס

ה', י"ג) . מובן שאיני נוטע מסמרות, אולם מכל מקום החשש – בעינו.

כז.

באשר לקצב התקדמות המשפט, עד כה התקיימו 5 ישיבות הוכחות, וכמפורט מעלה קבועות עוד שלוש ישיבות הוכחות בתקופת ההארכה הנוכחית. בשים לב להיקף עדי התביעה – שבעים ושבעה – ניתן לשער במידה רבה של ודאות, כי גם אם הסנגוריה והתביעה יגיעו להסכמות בדבר אי-העדתם של עדים מסוימים, הישיבות הקבועות לתקופת ההארכה המבוקשת לא יספיקו לסיום המשפט.

כח.

למכלול השיקולים התומכים ככלל (ולדידי בחינת פשיטא) בקידום המשפט באופן רצוף ככל הניתן, גם על פי קביעת המחוקק וגם על פי המדיניות השיפוטית העדכנית, יש להוסיף בתיק זה את הקשיים הראייתיים הקיימים בתיק, שאליהם נדרשו כל "מותבי המעצר", מתחילת הליכי המעצר ועד הלום. אכן, "קיימת 'מקבילית כוחות' בין עוצמת הראיות לכאורה לבין מידת ההגבלה על חירותו של הנאשם. ככל שעוצמת הראיות קטנה יותר ובחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, כך תגדל הנכונות לשחרר לחלופת מעצר. ולהיפך, ככל שהראיות לכאורה חזקות וחד-משמעיות יותר, ובהתקיים שאר התנאים להורות על מעצר, כך תקטן הנכונות להסתפק בחלופת מעצר" (בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2011), השופט עמית). עוד צוין שם, כי " מקום בו עילת המעצר היא עוצמתית, והאינטרס שביסוד המעצר הוא כזה שכל נטילת סיכון לגביו תהיה בלתי סבירה, כך שאין למעשה חלופת מעצר מתאימה שתוכל להגשים את מטרות המעצר, לא יהא מנוס ממעצרו של הנאשם, על אף הבעייתיות במשקלן של הראיות לכאורה". ואולם, משעסקינן בעבירת רצח שלגביה השחרור הוא החריג, המקבילית צריכה לכלול גם קידום מהיר של הליכי המשפט. תפקיד בית משפט זה בתיקי סעיף 62 לחוק המעצרים הוא בקרת ההליך, ובכל ההבנה לעומס המוטל על בית המשפט המחוזי, ובודאי כשעסקינן בהרכב, הנה שלוש ישיבות הקבועות להארכה הנוכחית אין בהן, בכל הכבוד, די כל עיקר, וזאת גם בהתחשב בשאלות הנסבות על הראיות.

כט.

במכלול השיקולים סבורני, לעת הזאת, כי יש צורך בהחשה משמעותית של הדיון בתיק העיקרי, ועל כן על הצדדים לפנות לבית המשפט המחוזי ולהציע מועדים משותפים רבים ככל הניתן, וחזקה על בית המשפט כי יעשה כל מאמץ לקידום התיק בהתחשב ביומנו. לשם כך מאריך אני את המעצר לעת הזאת ב-45 יום מיום 10.11.13. יש לקוות כי יווספו ישיבות והמשפט יקודם משמעותית. לטעמי, אם יוברר לקראת ההארכה הבאה, ובלא שאטע מסמרות, כי לא היתה התקדמות ממשית בתיק בתקופה זו שלא בשל המשיבים, וגם לא חלו התפתחויות בכיוון ההפוך לעניין הראיות, יהא מקום לשקול הזמנת תסקיר כדי לבחון חלופה, הדוקה ומחמירה כמובן, על כל המשתמע בתיק מעין זה.

כללם של דברים

ל.

איני נעתר איפוא לערריהם של משיבים 3-1 ו-5 (בש"פ 7556/13 ובש"פ 7573/13). בקשת המדינה בבש"פ 7260/13 מתקבלת בהארכה ל-45 יום, והכל בנתון לאמור בפסקה כ"ט מעלה. מעצרם של המשיבים מוארך איפוא בארבעים וחמישה יום, החל מיום 10.11.13.