בש"פ 770/10 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

בפניי שני הליכים שיידונו במאוחד :

בש"פ 770/10: בקשה לפי סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

בש"פ 1605/10: ערר לפי סעיף 53 לחוק המעצרים על החלטת בית המשפט

המחוזי (כב' השופטת ח' כוחן) מיום 14.2.10 במ"ת 9680/09, בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט מיום 29.6.09 (כב' השופט ג' נויטל) לפיה הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

(לשם הנוחות ייקרא המשיב בבש"פ 770/10 והעורר בבש"פ 1605/10: המשיב ).

אדון תחילה בערר של המשיב כנגד מעצרו עד תום ההליכים, שאם ייתקבל הערר, יהא בכך כדי לייתר את בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב.

העובדות הצריכות לעניין וההליכים עד כה

כתב האישום

2.

נגד המשיב, יליד 1971, נשוי ואב לשישה ילדים, הוגש ביום 5.4.09 כתב אישום המייחס לו עבירות שונות: איומים (מספר עבירות) – לפי סעיף 192 ל חוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); אינוס – לפי סעיף 345(א)(1) לחוק; מעשה מגונה – לפי סעיף 348(ג1) לחוק; הטרדה מינית – לפי סעיף 5(א) ובנסיבות סעיף 3(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998.

3.

לפי הנטען בכתב האישום, במועד כלשהו עובר ליום 10.11.08, המשיב אסף ברכבו נערה בת 17.5 (להלן: המתלוננת ) המתגוררת בשכונה בה הוא מתגורר, ביחד עם שני קטינים נוספים, וקנה להם משקה אלכוהולי. לאחר שהסיע את שני הקטינים לביתם, ביקשה המתלוננת מהמשיב שיסיע אותה לקנות סיגריות. המשיב נעתר כביכול לבקשה, אך נהג את הרכב לבית מלון, שם הציע למתלוננת לשכב עמו תמורת תשלום, ומשסירבה הסיעה לביתה.

ביום 10.11.08, עת עשתה המתלוננת דרכה לביתה, הבחין בה המשיב שעה שישב ברכבו עם אחרים, יצא מהרכב כשבידו אקדח או חפץ הנחזה להיות אקדח (להלן: הנשק ) וכיוון אותו לעברה. לאחר מספר שניות, תחב המשיב את הנשק לחגורת מכנסיו והורה למתלוננת להיכנס לרכב. משסירבה, הניח המשיב את ידו על הנשק וחיווה לעברה באמצעותו. המתלוננת נכנסה לרכב בחששה מהמשיב והלה החל בנסיעה. בשלב מסוים יצאו האחרים מן הרכב והמשיב המשיך בנסיעה לעבר מועדון ברמת גן. משהגיעו למקום, הוביל המשיב את המתלוננת לחדר ריק, סגר את הדלת, הסיט את הוילונות וביקש מהמתלוננת לשכב עמו. משסירבה המתלוננת ועמדה על סירובה אף נוכח הבטחות המשיב לשלם לה כסף ולדאוג לכל צרכיה, איים עליה באומרו: "בחיים לא אנסתי, אל תתני לי לעשות את זה עכשיו". המתלוננת אמרה למשיב כי היא מפחדת ממנו וביקשה שייקח אותה לביתה. או-אז, נטל המשיב שני מוטות ביליארד והניפם באומרו: "מה את רוצה? שאני אירה לך כדור בראש ואזרוק אותך לירקון?".

בהמשך, שבו השניים אל הרכב. על אף בקשת המתלוננת שהמשיב יחזירה לביתה, נהג המשיב לחניון בו עצר את הרכב, רכן לעברה, החל להוריד את גופייתה ונשק לחזה. המתלוננת ניסתה להדוף אותו וביקשה מהמשיב שיניח לה אך הלה המשיך לנשקה תוך שימוש בכוח. המשיב הורה למתלוננת לפשוט את בגדיה, תוך שהוציא את הנשק מחגורת מכנסיו והניחו תחת המושב עליו ישבה, והמתלוננת פשטה את מכנסיה ותחתוניה, בפחדה ממנו. המשיב הוריד את המושב למצב שכיבה, פשט את חולצתו, הפשיל את מכנסיו ותחתוניו, נשכב על המתלוננת וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת בכתה, התחננה בפני המשיב שיניח לה וכדי להניאו מלהמשיך לבצע את זממו אמרה לו שהיא במחזור, אך המשיב ענה לה "גם במחזור אני אזיין אותך" וניסה שוב להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. משלא עלה הדבר בידו, הורה לה לצאת מהרכב, להתכופף ולרכון לעבר המושב. בצורה זו, וחרף בכי המתלוננת ותחנוניה, החדיר המשיב את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוקו. בסמוך לאחר מכן, השליך המשיב לכיוונה 300 ש"ח ואמר "כמה זמן הייתי חרמן עלייך".

ההליכים לאחר הגשת כתב האישום

4.

עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. בבקשה נטען, בין היתר, כי מיום האירוע ב-10.11.08 ועד למעצרו של המשיב ביום 23.3.09 (כחודש לאחר הגשת התלונה על ידי המתלוננת ביום 19.2.09), יצר המשיב קשר עם המתלוננת מספר פעמים, ואף שלח אדם המקורב לו לבקש את סליחתה "בגלל הסיטואציה". בבקשה פירטה התביעה את עברו הפלילי של המשיב הכולל 12 הרשעות בעבירות שונות של אלימות, רכוש, החזקת נשק, סחיטה באיומים, הדחה בחקירה ועוד עבירות בגינן ריצה המשיב מספר עונשי מאסר.

5.

לאחר מספר רב של דחיות שנתבקשו על ידי באי כוח המשיב במהלך החודשים אפריל-יוני 2009, ולאחר שהמשיב החליף את באי כוחו, נערך ביום 29.6.09 דיון לגופה של בקשת המעצר. המשיב טען כי המתלוננת הסכימה לקיים עמו יחסי מין וטען לכרסום בעוצמת הראיות. בית המשפט דחה בהחלטתו, שניתנה על אתר, את טענות המשיב והורה על מעצרו עד לתום ההליכים. באשר לראיות לכאורה, נקבע כי הסתירות עליהן הצביע המשיב הן שוליות, אינן יורדות לשורש העניין ואינן גורעות כמלוא הנימה מעקביות גרסת המתלוננת. לא זו בלבד שאין חולשה בראיות אלא ש"לא רבים התיקים שבהם תמונת הראיות לכאורה היא כה מוצקה". עוד נקבע כי אין מקום לבחון חלופת מעצר. זאת, נוכח מסוכנותו הגבוהה של המשיב הנלמדת, בין היתר, מחומרת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ועברו הפלילי הכולל עבירות קשות של אלימות והחזקת נשק. לכך יש להוסיף את החשש לשיבוש הליכי משפט אם ישוחרר המשיב, נוכח הפחד של המתלוננת ובני משפחתה מפני המשיב.

6.

שמיעת התיק החלה למעשה אך ביום 10.11.09. מרבית עדי התביעה נשמעו, אך בישיבה שנקבעה ליום 22.12.09 לא התייצבה המתלוננת למסור את עדותה. המשיב הגיש בקשה לעיון חוזר ובדיון שהתקיים ביום 12.1.10 נקבע כי אם המתלוננת תמסור את עדותה ב בית המשפט

בישיבה שנקבעה ליום 19.1.10, תימחק הבקשה ואם לא תתייצב ליתן עדות, ידון בית המשפט בבקשה לגופה. ביום 10.1.10 נעצרה המתלוננת בעקבות צו הבאה שהוצא נגדה (להלן: צו ההבאה ) ובחקירותיה במשטרה שינתה את גרסתה וטענה כי קיימה עם המשיב יחסי מין בהסכמה. בעדותה בפני בית המשפט בישיבה מיום 19.1.10 חזרה המתלוננת על גרסתה החדשה והסבירה כי העלילה על המשיב לאחר שגילתה כי הוא נשוי וכי הקשר ביניהם הוא בלתי אפשרי.

7.

בעקבות שינוי גרסת המתלוננת, הגיש המשיב ביום 24.1.10 בקשה נוספת לעיון חוזר, בטענה לכרסום דרמטי בתשתית הראייתית עליה נסמכה ההחלטה מיום 29.6.09 לעצרו עד תום ההליכים.

בהחלטתו מיום 14.2.10, קבע בית המשפט (כב' השופטת ח' כוחן), כי למרות שהשינוי בגרסת המתלוננת עלול להתפרש ככרסום בראיות התביעה, בהיותה עדת התביעה המרכזית בתיק, אין די בכך כדי להיעתר לבקשה. זאת, מאחר שהפחד של המתלוננת מהמשיב עובר כחוט השני לאורכן של הראיות. התופעה של מתלוננות בעבירות מין החוזרות מתלונתן עקב פחד היא מוכרת וידועה, כך שאין בגרסתה החדשה של המתלוננת כדי לאיין את ראיות התביעה. מכל מקום, הבחירה בין גרסאותיה השונות של המתלוננת ראוי שתיעשה על ידי המותב שדן בתיק העיקרי, ששמיעת הראיות לפניו נמצאת בשלבי סיום וחזקה עליו שיכריע לאור התרשמותו הבלתי אמצעית מהמתלוננת.

על החלטה זו נסב עררו של המשיב.

השלכות השינוי בגרסתה של המתלוננת על הערכת חומר הראיות

8.

המשיב הצביע על סתירות כאלה ואחרות בחומר הראיות, שאיני רואה להידרש להן, באשר לטעמי מדובר בסתירות שאינן מהותיות, חלקן שוליות ומלאכותיות. לא בכדי מיקד אפוא המשיב את טיעונו בשינוי גרסתה של המתלוננת. לטענת המשיב, כפי שאין בית המשפט

בוחן את מהימנות גרסת המתלוננת בשלב שלאחר הגשת כתב האישום, כך עליו לנהוג גם בשלבים מאוחרים יותר, נוכח השינוי בגרסתה. לשיטתו, אם בהודעת המתלוננת במשטרה יש פוטנציאל הרשעתי, הרי שבעדותה של המתלוננת במשטרה יש יותר מפוטנציאל לזיכוי הנאשם ואת הלכת בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133 (1996) (להלן: זאדה ) יש להחיל באופן סימטרי הן לחובת הנאשם והן לזכותו.

9.

עודנו נדרשים לטענה זו, נשים נגד עינינו את חומר הראיות שעמד בפני בית המשפט שעה שהורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, טרם השינוי בגרסתה של המתלוננת. בהיעדר מחלוקת על ראיות אלה, הצדדים לא מצאו להניח בפניי את מלוא חומר הראיות הגולמי (אלא חלקו) והסתמכו על הסקירה המפורטת של כב' השופט נויטל בהחלטתו מיום 29.6.09. אלך אפוא בעקבות הצדדים ואציג את עיקרי חומר הראיות כפי שפורטו בהחלטה הנ"ל.

10.

מהמתלוננת נגבו מספר הודעות, שבכל אחת מהן סיפרה, באופן עקבי, על איומיו של המשיב לרצוח אותה, על השימוש בנשק ובכוח

ועל תחנוניה שיניח לה. כך, בהודעתה מיום 19.2.09, מספרת המתלוננת שבשל הפחד מהמשיב התפשטה לבד, המשיב ניסה לחדור אליה ללא הצלחה, היא בכתה והתחננה שיניח לה אך המשיב הורה לה לצאת מהרכב והיא צייתה לפקודתו. החוקרת שגבתה את ההודעה ציינה כי המתלוננת בוכה ורועדת.

בתישאול המתלוננת מיום 25.2.09 היא חוזרת על הדברים, מסכימה לבדיקת פוליגרף, מציינת כי היא מפחדת מהמשיב, שהוא יתן לה לשלם על זה גם כשהוא יושב בכלא, כולם מפחדים מהמשיב, הוא בן אדם מסוכן, שהרי אדם רגיל לא מסתובב כך עם נשק.

ביום 9.3.09 הגיעה המתלוננת עם אמהּ לתחנת המשטרה וביקשה לבטל את התלונה. השוטר התרשם כי המתלוננת מפחדת ואין לה גיבוי מאמה. למרות שביקשה לבטל את התלונה, המתלוננת דבקה בגרסתה שכל מה שאמרה היה אמת וכי המשיב אנס אותה. המתלוננת נשאלה אם ייתכן שקיימו יחסים בהסכמה והשיבה בשלילה חד משמעית וחזרה בפירוט שוב על גרסתה.

בהודעה נוספת מיום 22.3.09 המתלוננת נשאלה מדוע לא התלוננה והשיבה כי לא רצתה להתלונן מאחר שזה מזכיר לה את מה שהוא עשה לה.

תשאול נוסף נערך למתלוננת ביום 25.3.09 לאחר שביקשה לחזור בה מהתלונה שהגישה נגד המשיב, אך שוב חזרה המתלוננת וטענה כי לא שיקרה קודם. המתלוננת נשאלת אם התלוננה סתם על דבר שלא היה ולא נברא והיא משיבה "בטח שהיה", וכאשר היא נשאלת מה תגיד אם תשב מול המשיב "את עומדת על זה שזה היה ואת לא שיקרת לנו"? היא משיבה "כן" פעמיים.

בשיחה בינה לבין המשיב ביום מעצרו, המתלוננת מטיחה במשיב כי עשה לה את זה בכוח, והמשיב עונה לה שהוא רצה לבקש מחילה מבחינה רגשית, לא בגלל שעשה לה משהו אלא "מאחר שהיא כועסת עליו בגלל הסיטואציה של המצב הזה".

בעימות שנערך בין המתלוננת למשיב ביום 29.3.09 המתלוננת מטיחה במשיב כי לא הייתה הסכמה מצדה לקיום יחסי מין, ומתארת איך איים עליה באקדח. לקראת סוף העימות המשיב אומר שתופרים לו תיק. המתלוננת, תוך כדי בכי, אומרת לו שהוא משקר ומי יודע לכמה בחורות עשה את זה ושואלת אותו אם הוא לא האמין שילדה בת 17 תקום עליו. אחרי העימות אומרת המתלוננת שהיא לחוצה, רועדת, היא ראתה שהמשיב משקר, היא בהלם מהשיחה איתו, מפחדת ממנו כי הוא עבריין וכולם בשכונה מפחדים ממנו.

11.

גרסתה של המתלוננת נפרסה בפני שלוש דמויות בבית ספרה: המחנכת, רכזת השכבה והיועצת.

המחנכת של המתלוננת סיפרה בהודעתה במשטרה כי המתלוננת תיארה בפניה את האירוע, כי היא פחדה מהבחור שהכריח אותה להוריד בגדים באיומי אקדח, כי הגישה תלונה במשטרה אך חזרה בה מאחר שהיא פוחדת שהוא יתקע לה כדור בראש אם תגיד מילה.

היועצת בבית הספר סיפרה כי המתלוננת סיפרה לה על האונס, על כך שהתחננה שיעזוב אותה, בכתה וצעקה, אך פחדה מהאקדח של המשיב. לדברי היועצת, המתלוננת נשמעה ונראתה כקורבן אונס קלאסי, ולכל אורך סיפורה אמרה שהיא פוחדת, כי המשיב פושע, והיא רוצה לבטל את התלונה.

גם רכזת השכבה סיפרה בהודעתה, שהמתלוננת תיארה בפניה את שאירע, וכי המשיב שלח אליה את חבר שלו כדי לבקש סליחה. לדבריה, המתלוננת "מתה מפחד...מפחדת ממנו פחד מוות", מפחדת שהמשיב, שהוא עבריין כבד, יפגע בה או במשפחתה ולכן ביטלה את התלונה.

הנה כי כן, גרסתה של המתלוננת הייתה עקבית, לצד הבעת חשש ופחד מהמשיב ואף ניסיון לחזור בה מתלונתה. עוד נספר כי בחיפוש שנערך בדירתו של המשיב, נמצא אקדח פלסטיק בצבע שחור מתחת לבגדים בארון הבגדים, מה שמחזק לכאורה את גרסת המתלוננת.

12.

בעקבות צו הבאה שהוציא בית המשפט למתלוננת היא נעצרה ביום 10.1.10 ונחקרה במשטרה. הפעם טענה המתלוננת כי יחסי המין עם המשיב קוימו בהסכמה. נביא להלן חלקים מהתשאול של המתלוננת במשטרה (נספח ד1 לערר):

"חוקר 1: מה? אז מה האמת?

נחקרת 1: הוא לא עשה את זה בכוח.

חוקר 1: אז מה הוא עשה?

נחקרת 1: אני אה, איך אני יגיד לך את זה, אני, זה לא זה לא היה הכוח.

חוקר 1: אז מה זה היה?

נחקרת 1: אני לא יודעת אני כמו נכנסתי איתו כזה לבועה כזאת אני לא יודעת. אני אומרת לך גם בגלל זה לא הגעתי למשפט.

...

חוקר 1: אז מה היה?

נחקרת 1: אמרתי לך נכנסתי איתו כזה לבועה ו,

חוקר 1: מה זאת אומרת נכנסתי איתו לבועה?

נחקרת 1: לא יודעת זה משהו לא מובן.

בעמ' 11 –

חוקר 1: אז למה שיקרת?

נחקרת 1: אני לא יודעת, אני,

חוקר 1: מה?

נחקרת 1: אני לא יודעת להסביר מה היה לי בלב באותו רגע.

חוקר 1: שיקרת, זאת אומרת את הולכת ומכניסה אדם חף מפשע לבית סוהר על תיק אונס, כן? כן?

נחקרת 1: כן.

חוקר 1: למה?

נחקרת 1: כי אני אני כמו כזה רציתי אותו.

חוקר 1: רצית אותו? מאיזה בחינה רצית אותו?

נחקרת 1: כאילו בגלל שזה הוא, ועם כסף, כל הדברים האלו, אני רציתי אותו אבל אחרי זה כאילו לא יודעת, כאילו הילדים שלו וזה, שמעתי שיש לו ילדים זה רק אחרי שהתלוננתי, וגם בגלל זה אני הייתי כזה רוצה לוותר רוצה להמשיך רוצה לוותר, לא ידעתי מה.

(שתיקה ממושכת)

...

חוקר 1: אז מה נו. אז מה האמת? האמת שזה היה בהסכמה? או האמת שזה היה באונס?

נחקרת 1: בהסכמה זה היה.

חוקר 1: זה היה בהסכמה?

נחקרת 1: כן.

חוקר 1: כן?

נחקרת 1: כן.

חוקר 1: אז מה נתן לך לשקר?

נחקרת 1: אני אמרתי לך אני רציתי אותו.

חוקר 1: זה היה בהסכמה אני רציתי אותו למה? בגלל שהוא יפה תואר? מה? בגלל שהוא בחור מושך? מה? בגלל שהוא בגיל שלך? מה? תשכנעי אותי למה רצית אותו?

נחקרת 1: לא יודעת בגלל השם הכסף.

חוקר 1: מה? מה?

נחקרת 1: בגלל השם שלו הכסף שלו.

חוקר 1: בגל השם שלו, איזה שם?

נחקרת 1: כאילו הוא נחשב כזה חזק.

חוקר 1: מאיזה בחינה?

נחקרת 1: אני לא יודעת מאיזה בחינה אני לא יודעת אה,

חוקר 1: הוא נחשב חזק מהאיזה בחינה כוח? מה?

נחקרת 1: כסף.

חוקר 1: יש לו כסף?

נחקרת 1: כן.

חוקר 1: נו, אז מה?

נחקרת 1: אני רציתי אותו, ...אני יודעת למה אני רוצה בן אדם?

חוקר 1: אני רציתי אותו אוקי אז למה הגשת נגדו כתב, אה יש נגדו תלונה על אונס?

נחקרת 1: יום אחרי הוא אמר לי שהוא נשוי.

חוקר 1: ואז יום,

נחקרת 1: שהוא לא יכול להיות בקשר.

חוקר 1: אחרי הוא אמר לי שהוא נשוי, והוא לא יכול להיות איתי בקשר. כן.

נחקרת 1: מה עוד?

חוקר 1: אז מה?

נחקרת 1: הוא הבטיח לי דברים.

חוקר 1: והוא, כן.

נחקרת 1: הוא לא קיים.

חוקר 1: כמו מה?

נחקרת 1: שנצא ביחד שהוא,

חוקר 1: נו.

נחקרת 1: יביא לי כסף...

חוקר 1: שנצא ביחד והוא יביא לי כסף. כן.

נחקרת 1: זהו מה.

חוקר 1: אז בגלל זה שהוא לא הביא לך את התלוננת על אונס?

נחקרת 1: כן.

חוקר 1: כן?

נחקרת 1: כן.

חוקר 1: ואז בגלל שהוא לא נתן לי (לוחש מקליד).

נחקרת 1: ולא רק בגלל זה.

חוקר 1: כן.

נחקרת 1: אה, גם הייתי בקשר עם אלעד ורציתי שהוא ידבר עם ג'ולי...".

בעדותה ב בית המשפט מיום 19.1.10, חזרה המתלוננת על גרסתה זו והתכחשה להודעותיה במשטרה. המתלוננת הוכרזה כעדה עויינת והודעותיה במשטרה הוגשו (עמ' 298 לפרוטוקול). נציין כי גם עד תביעה נוסף, חבר של אחי המתלוננת, שבהודעתו במשטרה סיפר כי המתלוננת סיפרה לו אודות האונס, חזר בו מגרסתו והוכרז כעד עויין.

מכאן השאלה המונחת לפתחנו: היש בשינוי בגרסת המתלוננת כדי לכרסם בתשתית הראייתית שעמדה בשעתו בפני בית משפט קמא בעת שהורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים?

13.

בפסיקה נקבע כי נדרש שינוי דרמטי בראיות התביעה, המהווה מהפך ראייתי של ממש, בבחינת הפיכת הקערה על פיה, כך שבעקבות השינוי תיטה הכף לעבר זיכוי הנאשם על פני הרשעתו (ראו: בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.2003) (להלן: חזיזה ); בש"פ 6851/07 פאדל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.8.2007) (להלן: פאדל ); בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.1995); בש"פ 1119/07 מדינת ישראל נ' אריש (לא פורסם, 19.2.2007);

בש"פ 2565/98 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.1998)):

"מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות. אין בית משפט זה, בדונו בערר, בודק את העדויות אחת לאחת, שוקל את הסתירות בדברי העדים לעומת דבריהם הם בחקירה המשטרתית או לעומת דבריהם של עדים אחרים. אין זה מתפקידו לבדוק את מהימנותם של העדים, דבר שממילא לא ניתן לעשותו בהליך זה. כל אלה ייעשו בבוא העת על ידי השופט השומע ורואה את העדים ומתרשם מהם. כל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גירסת התביעה או כדי לכרסם בה כרסום עמוק, אין מקום להורות על שחרור הנאשמים ממעצר...".

;

בהחלטתה בבש"פ 6851/07 דחלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.2007), ציינה כב' השופטת ארבל כי משמעות דרישה זו אינה כי נשמט מניה וביה הבסיס הראייתי הלכאורי לאישום, אלא כי חל שינוי מהותי ומשמעותי במסד הראיות הלכאורי.

14.

לטענת המשיב, אין בית המשפט

של מעצר צריך לחקור ולדרוש במופלא ממנו, והמותב בפניו מתנהל התיק העיקרי הוא שיחליט לסופו של יום, אם לבכר את גרסתה המוקדמת של המתלוננת על פני גרסתה החדשה או להיפך. לגישה זו, כפי שאין בית משפט נדרש לשאלת מהימנות גרסתה של המתלוננת בשלב הראשון, כך הוא לא נדרש למהימנות גרסתה בשלב השני, לאחר ששינתה את גרסתה.

15.

איני סבור כך. אכן, אין בית המשפט

של מעצר נדרש לשאלות של מהימנות, מן הטעם הפשוט שאינו שומע את העדים ואין לו אלא החומר שבפניו. עם זאת, אין בית המשפט יוצא ידי חובתו בבחינה טכנית של איסוף החומר ושקילתו במאזניים "כמותיות" של מספר הראיות לחובתו או לזכותו של הנאשם. על בית המשפט להידרש למכלול הראיות, לפירכות ולסתירות מהותיות, להגיונם של דברים, לשכל הישר ולניסיון החיים. הסימטריה שמבקש המשיב לעשות בהלכת זאדה בין ראיות לכאוריות לחובת הנאשם לבין ראיות לכאורה לזכותו של הנאשם, היא סימטריה מלאכותית. בבוא בית המשפט לבחון אם יש בחומר הראיות את פוטנציאל ההרשעתי הנדרש, הוא לא שוקל בנפרד את קבוצת הראיות לזכותו של הנאשם ואת קבוצת הראיות לחובתו. נקודת המבט על התשתית הראייתית היא כוללת, ו בית המשפט בוחן בחדא מחתא הן את הראיות התומכות בעמדתה של התביעה והן את הראיות התומכות בהגנתו של הנאשם.

אילו אחזנו בשיטתו של המשיב, אזי בכל מקרה בו עד עיקרי חוזר בו מגרסתו הקודמת על בית המשפט

להורות על שחרורו של הנאשם ממעצר. ברם, לא כל שינוי גרסה של עד, ואפילו עד עיקרי, משמיטה מיניה וביה את הפוטנציאל ההרשעתי של חומר הראיות. כך על דרך הכלל, וכך במיוחד בעבירות מין שמתלוננות חוזרות בהן לעיתים מגרסתן בשל לחצים חיצוניים ופנימיים (ראו, לדוגמה, בש"פ 1752/01 מדינת ישראל נ' בבייב (לא פורסם, 13.3.2001)). מעשה של יום ביומו בבתי המשפט, שעד עיקרי חוזר בו בעדותו מהודעתו במשטרה, וזו מוגשת ומתקבלת בסופו של יום מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], ואין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא לכרסום בתשתית הראייתית. וכפי שנאמר בעניין חזיזה הנ"ל:

"כבר ציין בית משפט זה בעבר כי חזרת עד מעדות שנתן אינה מגעת, כשלעצמה, כדי כרסום שיש בו כדי לפגוע בתשתית הראייתית הליכאורית של התביעה לצורך הליך של מעצר שכן בשלב זה אין בית המשפט בוחן את אמינות הראיות ומשקלן (השופטת ביניש בבש"פ 1001/99 קורנבליט נ' מדינת ישראל ; בש"פ 7082/98 לוי נ' מדינת ישראל ; בש"פ 2070/98 דאדשב נ' מדינת ישראל ; בש"פ 6570/96 מדינת ישראל נ' וואתדסאלים " .

ה טעם לדבר הוא, שגרסה חדשה של עד אינה מאיינת את גרסתו הקודמת בבחינת פלוס מול מינוס במשוואה מתמטית. יכול והמשקל הפוטנציאלי של הגרסה הראשונה יעלה בהרבה על זו של הגרסה החדשה ולהיפך. מטעם זה, בית המשפט של מעצר נדרש לבחון את שתי הגרסאות, הישנה והחדשה כאחת, על רקע התמונה הכוללת של מכלול הראיות, ועל פי הגיונם של דברים וניסיון החיים. אין לנו אלא לחזור למושכלות ראשונים עליהם עמד בית המשפט בפרשת זאדה ( שם , בעמ' 149):

"היעדר מימצא בדבר מהימנות מוסר האמרה אינו מוביל למסקנה כי כל האמרות הן שוות מעמד ושוות משקל. על-כן, קיומה של אמרה המבססת את גירסת התביעה וקיומה

של אמרה השוללת גירסה זו, אין בהם כדי להביא מניה וביה למסקנה שאין סיכוי סביר ...כך, למשל, אם בחומר החקירה מצויות אמרה של מתלוננת כי הנאשם אנס אותה ואמרה של הנאשם כי אינו מכיר כלל את המתלוננת, אין במצב ראייתי זה, כשלעצמו, כדי לשלול סיכוי סביר להוכחת האשמה, שכן אם גירסת המתלוננת תימצא אמינה, יהא בכוחה להביא להרשעת הנאשם".

16.

ב מקרה דנן, מול גרסתה הראשונה של המתלוננת עומדת גרסת המשיב שאליה נוספה כעת גרסתה השניה של המתלוננת. ברם, הבחינה אינה "כמותית" אלא איכותית. הפחד של המתלוננת מהמשיב הוא מוטיב מרכזי העולה מתוך דבריה בפעמים הרבות בהן סיפרה על האירוע, הן בהודעותיה במשטרה והן בפני אחרים, והדבר בא לידי ביטוי בפעמים הרבות בהן הכריזה כי היא מבקשת לבטל את התלונה בשל פחדה מהמשיב. נזכיר כי עדותה של המתלוננת לא עומדת לבדה, ואליה יש להוסיף את מציאת האקדח (מפלסטיק) בביתו של המשיב, ואת עדויותיהן של המחנכת, היועצת ורכזת השכבה בבית ספרה של המתלוננת, בהן תואר חששה הרב מפני המשיב. גם השוטרים שגבו את הודעותיה של המתלוננת העידו על חששה מפני המשיב וגם אמה הביעה את החשש שמא יבולע לבתה אם לא תחזור בה מהתלונה. בכל אלה היה כבר טמון הזרע לאפשרות, המעוגנת גם בניסיון החיים ובהגיונם של דברים, שהמתלוננת תחזור בה מגרסתה בעת מתן עדותה בבית המשפט.

17.

מול הודעותיה המפורטות והקוהרנטיות של המתלוננת על פי גרסתה הראשונה, הרי שגרסתה החדשה "חלשה" על פניה כפי שעולה מהתישאול שצוטט לעיל ומפרוטוקול עדותה בבית המשפט. כך, לדוגמה, מול אין ספור התבטאויות של המתלוננת על פחדה מהמשיב, כפי שבא לידי ביטוי גם בהתנהגותה האותנטית על פי עדויות של אחרים, השיבה המתלוננת בעדותה ב בית המשפט כי היא "ממש לא פוחדת" מהמשיב (עמ' 302 לפרוטוקול). המשיב התקשה להצביע על מניע של ממש מדוע ביקשה המתלוננת להעליל עליו. הטענה כי המתלוננת, שבינה לבין המשיב יש פער גילאים של כעשרים שנה, חשקה במשיב אך "גילתה" לפתע שהוא נשוי, אינה מתיישבת עם העובדה שעל פי עדותו של המשיב עצמו, כאשר ביקשה את מספר הטלפון שלו לאחר שקיימו יחסי מין הוא אמר לה "תשמעי אני גבר נשוי שלא תחשבי שאת יכולה להתקשר אלי מתי שאת רוצה" (בעמ' 395 לפרוטוקול מיום 31.1.10). בהמשך נשאל המשיב אם המתלוננת ידעה שהוא נשוי עוד לפני ששכבה איתו והוא משיב "ברור שהיא ידעה שאני נשוי" ( שם , בעמ' 427).

18.

אילו גרסתה החדשה של המתלוננת אכן הייתה בגדר מהפך כה דרמטי, יש להניח כי גם המותב השומע את התיק העיקרי, היה אומר את דברו, אך המותב הקשה על המתלוננת באומרו כי ההסבר שנתנה לגרסתה החדשה "לא מספק תשובה אמיתית" (עמ' 364 לפרוטוקול מיום 19.1.10).

יפים לענייננו דברי כב' השופט חשין בבש"פ 2070/98 דאדשב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.1998) בהתייחסו למקרה בו אחת המתלוננות חזרה בה מתלונתה:

"...בנסיבות מעין-אלו נצפה אף לשמוע מפי בית-המשפט אשר לפניו מתנהל המשפט, המלצה - או, למיצער, רמז - כי ראוי שייערך דיון-חוזר בהחלטה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. לעיתים נדירות אפשר אף זאת, כי בית-המשפט שלפניו מתנהל המשפט יחליט עצמו על שיחרורו של הנאשם ממעצרו".

ס יכומו של דבר, שחזרתה של המתלוננת מעדותה, אינה בבחינת מהפך דרמטי המגיע כדי כרסום מהותי במשקל הראיות לכאורה כנגד המשיב.

19.

משהגענו למסקנה זו, ובהיעדר מחלוקת על קיומה של עילת מעצר כנגד המשיב, נדרשים אנו לשאלה אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. שאלה זו "מצטלבת" עם בקשתה של המדינה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 יום נוספים, ובכך נדון להלן.

בש"פ 711/10

20.

ככל שמתמשך ההליך וחולף הזמן שבו מצוי הנאשם במעצר, הולך וגובר משקלן של חזקת חפותו וזכותו לחירות על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר: בש"פ 180/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 18.1.2010); בש"פ 7838/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.2009) (להלן: פלוני ); בש"פ 2970/03

מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06

מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.3.2006); בש"פ 5827/06

מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.2006)).

הלכה זו מגלמת את מצוות המחוקק בסעיף 61 ל חוק המעצרים , לפיה "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה". עם זאת, ל בית המשפט העליון מוקנית הסמכות להאריך את התקופה בתשעים ימים נוספים לפי סעיף 62 ל חוק המעצרים . במסגרת זו שומה על בית המשפט

ליתן דעתו לשני שיקולים מרכזיים: האחד, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, והאחר, אופייה של העבירה וחומרתה, מידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם, ומידת החשש מפני שיבוש הליכי משפט או הימלטות מהדין במידה שישוחרר הנאשם לחלופה (ראו, למשל: בש"פ 6933/04

מדינת ישראל נ' חידיקל (לא פורסם, 28.7.2004); בש"פ 926/06

מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07

מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007)).

נבחן להלן שיקולים אלה.

21.

התקדמות המשפט : בבוא בית המשפט לבחון את קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, יש לבחון אם גם להתנהלותו של הנאשם יש משקל בהתארכות ההליך. במקרה דנן, חלפו למעלה מחודשיים מאז מעצרו של המשיב, ועד להסדרת ייצוגו ביום 26.5.09 על ידי עו"ד דרחי, בא כוחו הנוכחי. לבקשת עו"ד דרחי נדחה המענה לכתב האישום משך מספר חודשים, בין היתר, לצורך קבלת חומר חקירה. המשיב עתר בבקשה לקבלת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, בקשה שנדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' כוחן) מיום 20.10.09. על החלטה זו הגיש המשיב ערר ל בית משפט

זה, שהתקבל חלקית בהחלטותיה של כב' השופטת חיות מיום 8.11.09 ו- 10.11.09 (כב' השופטת חיות בבש"פ 8683/09).

ביום 2.9.09 כפר המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בישיבות שנתקיימו בימים 10.11.09 ו- 15.11.09 נשמעה עדותם של 14 עדי תביעה. ביום 24.11.09 נשמעה עדותם של שני עדי תביעה נוספים, והמשך הדיון נקבע ליום 22.12.09, אלא שהמתלוננת לא התייצבה למתן עדותה והמשך המשפט נדחה ליום 19.1.10 אז הובאה המתלוננת לעדות על פי צו הבאה.

ביני לביני, ועד לשמיעת בקשה זו, נסתיימה פרשת התביעה ופרשת ההגנה הייתה אמורה להסתיים ביום 18.2.10. ברם, שניים מעדי ההגנה לא התייצבו בשל תקלה טכנית, ונקבעה ישיבה נוספת ליום 18.3.10, בו אמורה להסתיים פרשת ההגנה.

הנה כי כן, חלק נכבד מהתארכות ההליכים מוטל לפתחה של ההגנה ומכל מקום, המשפט עומד כיום על סף תום שמיעת הראיות.

22.

חומרת העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם: העבירות המיוחסות למשיב הן חמורות ביותר, המדובר באינוס קטינה תוך איום בנשק, ואין צורך להכביר מילים. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי המכביד של המשיב בעבירות רכוש למיניהן, עבירות אלימות, החזקת נשק, איומים וסחיטה באיומים ועוד. המשיב כבר ריצה שלוש תקופות מאסר, שהאחרונה בהן של 42 חודשים, הושתה עליו בגזר דין מיום 2.9.03. כל אלה מעידים על מסוכנותו של המשיב לציבור בכלל ולמתלוננת בפרט.

23.

משהזכרנו את המתלוננת, נזכיר את הפחד שהביעה כלפי המשיב לכל אורך הדרך. נוכח עברו הפלילי הנכבד, המשיב נתפס על ידי המתלוננת וסביבתה כדמות מאיימת. בנסיבות אלה, גובר החשש כי שחרורו של המשיב יפגע במצבה הנפשי של המתלוננת (לשיקול זה ראו, לדוגמה, בש"פ 348/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.1.1999); בש"פ 2614/99 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 23.4.1999)). גם העובדה שהמתלוננת כבר העידה, אינה מפיגה את החשש לשיבוש הליכי משפט, חשש שעולה מעצם חזרתה של המתלוננת מגרסתה (השוו: בש"פ 7838/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.1999), בפסקה 8).

לכך יש להוסיף את החשש להימלטות המשיב מן הדין, נוכח העונש הצפוי לו אם יורשע.

24.

אשר על כן, אני דוחה את הערר ומורה על הארכת מעצרו של המשיב (העורר בבש"פ 1605/10) בתשעים ימים מיום 4.2.2010 או עד למתן פסק דין בעניינו בתפ"ח 1019/09 ב בית המשפט

המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם.