פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
2070/98
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
העורר
:
אלי דאדשב
נגד
המשיב
ה:
מדינת ישראל
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 22.3.98 בב"ש 342/98
שניתנה
על ידי כבוד השופט א' בייזר
תאריך
הישיבה: ו' בניסן תשנ"ח (2.4.98)
בשם
העורר: עו"ד א' שקלאר
בשם
המשיבה: עו"ד ר' דוד
החלטה
העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של מעשה סדום בצוותא בנסיבות של אינוס בנסיבות מחמירות (שתי פעמים), בעבירה של מעשה סדום בנסיבות של אינוס בנסיבות מחמירות ובהדחת קטין לשימוש בסם. לאחר מספר הליכים שלא אעמוד על פרטיהם, הורה בית-המשפט העליון, מפי השופט א' גולדברג, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.
אין פלא בדבר שבית-המשפט העליון החליט כפי שהחליט. לא אחזור ולא אפרט את מעשי-הזוועה שהעורר וחבריו הרעים ביצעו בנערות קטינות - שמא אומר: ילדות בנות כ12- וכ16- שנים - שהנייר יוכל לשאת בקושי את תיאורי המעשים. לא אגזים אם אומר, כי העורר וחבריו עשו מעשי סדום ועמורה, מעשים שלא שמענו עליהם ולא ידענו אותם בשנים עברו. מסוכנותם של העורר וחבריו הינה כה-רבה, עד שהחזקתו של העורר במעצר הינה הכרח המציאות ממש.
לא כך סובר העורר. מאז שחברנו השופט א' גולדברג הורה על מעצרו - ביום 25.11.97 - חוזר הוא ומטריד את בית-המשפט, חזור והטרד, בבקשות חוזרות ונישנות לשיחרורו ממעצר. היש יסוד לבקשות אלו? תשובתי היא בשלילה נחרצת. טוען ואומר בא-כוחו של העורר: התפתחויות שהיו במשפטו של העורר מאז החלטת המעצר, יש בהן כדי להצדיק עיון חוזר בהחלטת המעצר, ולסופו של אותו עיון - שיחרורו של העורר ממעצרו. טעם הדבר הוא, לטענתו של עורך-דין שקלאר, כי אחת המתלוננות חזרה בה מתלונתה, והשינוי שחל במיצבור הראיות של התביעה יש בו כדי להשמיט את הקרקע מתחת לגירסת האישום. האמנם כך?
קראתי בתשומת-לב את כתב-הערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי (החלטה אשר דחתה את בקשתו של העורר לעיון חוזר), ושמעתי את טיעוניו על-פה של עורך-דין שקלאר. קראתי, שמעתי, ודמיתי בעיניי כמי שקורא ושומע סיכומים לסופה של פרשת ראיות במשפט פלילי. הינה זה בעמוד פלוני בשורה פלונית אומרת העדה כך וכך; בעמוד אלמוני בשורה אלמונית אומרת היא אחרת; בעמוד גלמוני בשורה גלמונית שוב אומרת היא אחרת; והמסקנה הנדרשת היא, כי נשמטה הקרקע מתחת למסכת התביעה. טיעון זה, אפשר יפה הוא - "אפשר" אמרתי, לא רב מכך - לסיכומים לסופו של משפט. אין בו ולא כלום לנושא מעצר עד תום ההליכים.
בא-כוח העורר סובר, ככל הנראה, כי במקביל למשפט המתנהל כנגד מרשו, זכאי הוא לנהל - מעת-לעת - הליכים באשר למעצר עד תום ההליכים. על-פי הלוך מחשבה זה נאמר - דרך ההפלגה - כי אחרי שמיעת עדותו של כל עד אשר דבריו בבית-המשפט אינם תואמים את הודעותיו במשטרה, יוכל סניגור לבקש לעיין מחדש בהחלטה לעצור של מרשו עד תום ההליכים. למותר לומר כי לא זה הדין. משהחליט בית-משפט על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, רשאי הוא אותו נאשם לבקש עיון-חוזר בהחלטה לעוצרו, בייסדו עצמו על אירועים שאירעו במהלך משפטו. ואולם, אותם אירועים חייבים שיהיו אירועים כיבדי-משקל ביותר, אירועים הקרובים במאוד להיותם אירועים דרמטיים, אירועים שמשקיף מן הצד יידע ויבין מעצמו, כי משמיטים הם מעצמם את הקרקע מתחת לגירסת התביעה. בנסיבות מעין-אלו נצפה אף לשמוע מפי בית-המשפט אשר לפניו מתנהל המשפט, המלצה - או, למיצער, רמז - כי ראוי שייערך דיון-חוזר בהחלטה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. לעיתים נדירות אפשר אף זאת, כי בית-המשפט שלפניו מתנהל המשפט יחליט עצמו על שיחרורו של הנאשם ממעצרו. לכך, דומני, כיוון חברי השופט מצא בהחלטתו מיום 13.1.98 (בש"פ 47/98 דהן ). באותו עניין סתר אחד מעדי התביעה - בעדותו בבית-המשפט - את גירסתו בחקירת המשטרה, וטענת הסניגור היתה כי בנסיבות אלו יש לשחרר את הנאשם ממעצרו. אמר על-כך השופט מצא כי "טענות מסוג זה מקומן בפני בית-המשפט שלדיון, שלפניו מתברר המשפט, ולדעתי אין זה מן המידה כלל שבית-משפט זה [דהיינו, בית-המשפט הדן במעצר] יידרש להן בעוד המשפט לפני הערכאה הדיונית מתנהל והולך". כוונתו של השופט מצא היתה, כמסתבר, לאותם מקרם קיצוניים שהזכרתי למעלה.
אכן, הערכת העדויות הבאות לפני בית-משפט אינה נעשית אלא לסופו של דיון; וחוץ מאשר במקרים נדירים ביותר, הליכי מעצר לא נועדו להערכתן של עדויות במשפט ולשיחרורו של נאשם על-יסוד הערכה זו. מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נעשה על-פי ראיות לכאורה המובאות לפני שופט הדן בנושא המעצר, ורק לעת קריסה-בעליל של גירסת התביעה, ניתן יהיה להורות על שיחרורו של אותו נאשם ממעצרו. על דרך הכלל, שיחרורו של נאשם לא ייעשה אלא בתום משפטו ועם זיכויו (או עם הרשעתו בעבירה קלה שאינה מצדיקה, כשהיא לעצמה, המשך החזקתו במעצר). ראו והשוו: בש"פ 3001/96 - נעימה ; בש"פ 6590/96 - סאלים ; בש"פ 4794/95 - שאבי ; בש"פ 2260/95 - מסרואה .
בענייננו-שלנו, לא נתקיימה אף לא אחת מן הנסיבות המזכות את העורר בעיון-חוזר.
אשר לטענת ההפליה - שנאשם אחר שוחרר ממעצר בעוד אשר העורר ממשיך לשהות במעצר - טענה זו נפלאתה ממני. השופט גולדברג בהחלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים, הוסיף והורה על שיחרורו של אותו נאשם אחר: הן מפאת היותו קטין והן מפאת "שחלקו בפרשת הקטינה השניה קטן לאין-ערוך" מזה של העורר וחבר-רע אחר שלו. מה לו, איפוא, לבא-כוח העורר כי מעלה הוא עתה טענה זו בבקשה לעיון חוזר? אכן, העלתה של טענה זו אינה במקומה, ואני דוחה אותה.
כללם של דברים: אני מחליט לדחות את הערר.
היום, ו' בניסן תשנ"ח (2.4.98)
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98020700. G01