ע"א 5407/99 מדינת ישראל נ. מאיר אדרי

המדינה מבקשת להאריך את מעצרם של המשיבים 1 ו- 2 בתום תקופה של תשעה חודשים בה הם נתונים במעצר.

1.ביום 26.11.98 הוגש כתב אישום כנגד המשיבים וכנגד שניים אחרים, אלברט לוי ויחיאל לוי. לפי המתואר בכתב האישום, בערב יום 6.11.98 ישבו אלברט ויחיאל לוי במסעדה יחד עם נשותיהם. אלברט לוי פנה בכעס לארבעה סועדים שישבו בשולחן סמוך (להלן: המתלוננים), וביקש כי ינמיכו את קולם. על רקע זה התפתחו חילופי דברים בין הצדדים, לאחריהם- נרגעו הרוחות. בהמשך הערב, הגיעו למסעדה המשיבים 1 ו- 2 ונשותיהם, והצטרפו לשולחנם של אלברט ויחיאל לוי. כעבור זמן קצר, יזמו ארבעת הנאשמים קטטה בכך שקמו משולחנם, הסתערו על המתלוננים ותקפו אותם.

המשיב 1 הואשם בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, בגין דקירת אחד המתלוננים באמצעות סכין ששלף. המשיב 2 הואשם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וברצח בכוונה תחילה, בגין דקירות סכין שפצעו את אחד מהמתלוננים וגרמו למותו של אחר. שני הנאשמים האחרים הואשמו, האחד בגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, והאחר בתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות.

2.ביום 18.1.99 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע על מעצרו של המשיב 1 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת לאחר שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב 1; לא נסתרה בעניינו חזקת המסוכנות; וקיים חשש ששחרורו יביא לשיבוש הליכי משפט. עררו של המשיב 1 על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים נדחה ביום 10.2.99 על ידי כבוד השופטת ד' דורנר (בש"פ 686/99).

ביום 22.3.99 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע על מעצרו של המשיב 2 עד תום ההליכים. עד למועד זה היה המשיב 2 עצור, בהסכמתו, על פי החלטת בית המשפט קמא מיום 16.12.98. בהחלטת המעצר עד תום ההליכים, פסק בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב 2, וכן מתקיימת נגדו עילת מעצר על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(1), סעיף 21(א)(1)(ב) וסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. נוכח חומרת המעשים המיוחסים למשיב 2, לא ראה בית המשפט קמא מקום לחלופת מעצר. עררו של המשיב 2 על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים נדחה ביום 8.4.99 על ידי כבוד השופט ת' אור (בש"פ 2110/99). בקשתו של המשיב 2 לעיון חוזר במעצרו, נדחתה אף היא על ידי בית המשפט המחוזי.

ביום 9.12.98 נערכה בבית המשפט קמא ישיבת הקראה, ונקבעו מועדים לשמיעת התיק. נוכח החלפת סניגורו של המשיב 1 בוטלו שתיים מהישיבות שנקבעו. בהמשך, אושפז בבית חולים הנאשם אלברט לוי, והדבר גרם לביטול שתי ישיבות נוספות. נוכח מצבו הרפואי של האחרון, החליט בית המשפט קמא ביום 25.5.99 על הפרדת הדיון בעניינו. למעט עיכובים אלה, התנהל המשפט עד כה בקצב סביר. אציין כי במהלך המשפט חזר בו הנאשם יחיאל לוי מכפירתו בעובדות, והורשע על פי הודאתו. המשך הדיון בבית המשפט המחוזי בעניינם של המשיבים 1 ו- 2 קבוע ליום 15.9.99 (בו צפויה פרשת התביעה להסתיים) וליום 22.9.99.

3.בבקשתה, עותרת המדינה להארכת מעצרם של המשיבים 1 ו- 2 מעבר לתשעה חודשים וזאת בשל הסכנה הצפויה משחרורם נוכח מהות העבירות המיוחסות להם ועברם הפלילי.

4.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הכתוב שהוגש, החלטתי להיענות לבקשת המדינה.

בא כוחו של המשיב 1 טען בפניי כי עדה מרכזית אשר מסרה בהודעתה במשטרה כי ראתה את המשיב 1 דוקר בסכין, חזרה בה מעדותה. לגישתו של הסניגור, כרסום זה בחומר הראיות מצדיק את שחרור המשיב 1 ממעצר.

חזרתם של עדים מעדותם אינה תופעה נדירה לצערנו, וכדי להתמודד עימה נחקק סעיף 10א לפקודת הראיות. אין אני נוקטת עמדה לגבי טעמי חזרתה של עדת הראייה מעדותה במקרה דנן, אולם מטבע הדברים, כל מקרה של חזרה מעדות מעורר חשש בדבר הסיבה לשינוי הגירסה. על כן נפסק כבר כי חזרה מעדות אינה מהווה בדרך כלל כרסום שיש בו כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית של התביעה בעת בחינת הראיות בשלב המעצר. (ראו: בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל,

תקדין-עליון, כרך 95 (3) 263 מפי השופטת שטרסברג-כהן; בש"פ 2070/98 דאדשב נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98 (2) 25 מפי השופט חשין; וכן בש"פ 1001/99 קורנבליט נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון כרך 99 (1) 794). בעניין שלפניי, אינני סבורה כי חזרת עדת הראיה מעדותה יוצרת כרסום דרמטי ומשמעותי במערך הראיות הלכאוריות הנדרשות בשלב זה, שיש בו כדי להצדיק את שחרור המשיב 1 ממעצר.

אינני רואה להתייחס לטענותיו הנוספות של סניגורו של המשיב 1, הנוגעות להערכת אמינותן ומשקלן של הראיות השונות כנגד מרשו; זהו עניין להליך אחר, ומקומו אינו בדיון אשר לפניי.

טענתו הנוספת של בא כוח המשיב 1 התייחסה לנאשם אחר בפרשה, אלברט לוי. נאשם זה הועמד לדין בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, בגין חיתוך אוזנו של אחד המתלוננים באמצעות שבר בקבוק. בית המשפט המחוזי עצר את אלברט לוי עד תום ההליכים, אולם עררו בפני בית משפט זה התקבל, והשופטת ד' דורנר הורתה על שחרורו בתנאים מגבילים. לטענת בא-כוחו של המשיב 1, יש להורות כך גם בעניין מרשו, שהרי הוא הועמד לדין בעבירה דומה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. טענה זו נדחתה כבר על ידי כבוד השופטת דורנר, במסגרת עררו של המשיב 1 על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים. וכך קבעה השופטת:

"...העבירה המיוחסת לעורר (המשיב 1), כשלעצמה, ולא כל שכן בנסיבות בהם בוצעה - הסתערות בחבורה על יושבי בית קפה בסכין שנשא עימו - מקימה חזקת מסוכנות, אשר לא ניתן להסירה על ידי תנאים מגבילים. בכך נבדל עניינו של העורר, שכאמור דקר אדם בסכין שנשא עימו, מעניינם של אותם נאשמים ששוחררו ממעצר".

(בש"פ 686/99 אדרי מאיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

אינני רואה לשנות מדברים אלה, אשר רלוונטיים גם בשלב זה של בקשה להארכת מעצר. אציין כי למצער, מאז החלטתה של השופטת דורנר נוצר אבחון נוסף בין המשיב 1 לאלברט לוי, עקב מצבו הרפואי של האחרון.

הקטטה שבמהלכה נטען כי המשיב 1 שלף סכין ודקר את המתלונן, ארעה בשל עניין של מה בכך, ללא פרובוקציה מצד המתלונן. לפי המתואר בכתב האישום, עשה המשיב 1 שימוש פזיז וחסר כל הצדקה בסכין אותה נשא עימו. כל אלה מצביעים על מסוכנותו הליכאורית. בהתחשב בסוג העבירה המיוחסת למשיב 1 ובנסיבות ביצועה, וכן בהתחשב בקיומו של עבר פלילי למשיב 1, אינני רואה מקום לחלופת מעצר שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר. וכך נאמר על ידי השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 4563/98 אברהם נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98 (2) 74:

"האירוע משקף פרשיה עגומה שלצערנו, חוזרת ומתרחשת במקומותינו, כאשר אנשים...בעלי סף גירוי נמוך, פותרים סכסוכים ולו הקלים ביותר, באלימות, בכוחנות, ללא ריסון עצמי ובתת-תרבות הסכין ומסכנים את חייהם שלהם וחייהם של אחרים... המעשים שמיוחסים לעורר, מעמידים חזקת מסוכנות והמסוכנות היא מסוכנות של ממש המאיימת על שלומו, רווחתו, שלמות גופו וחייו של הזולת. יש להרחיק את העורר ושכמותו מן הציבור ומיחידיו בגין מסוכנותם...ידע העורר וידעו אחרים כי מי שמעורב בעימותים אלימים בהם משתמשים בנשק חם או קר, יורחק מרחובה של עיר ומקרבתם של קורבנות פוטנציאלים".

(וראו גם: בש"פ 3379/98 כהן נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 98 (2) 558 מפי השופט זמיר, וכן בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 94 (2) 129 מפי השופט חשין).

למשיב 2 מיוחסת מלבד העבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, גם עבירת רצח. האישום ברצח, כשלעצמו, יש בו כדי להצביע על הסיכון הנשקף משחרורו של המשיב 2, כפי שעולה מסעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996. (ראו: בש"פ 622/99 מדינת ישראל נ' מסראווה, תקדין-עליון, כרך 99 (1) 1135). נוכח חומרת העבירות המיוחסות למשיב 2 ונסיבות ביצוען כפי שהן מתוארות בכתב האישום, וכן בהתחשב בעברו הפלילי הכולל עבירות אלימות, אינני רואה מקום לחלופת מעצר בעניינו.

אכן, חלוף הזמן מאז נעצרו המשיבים והסיכוי שהמשפט לא יסתיים תוך שלושה חודשים, מחייב בדיקה מחודשת של הסיכון הנשקף מהמשיבים כנגד התמשכות מעצרם. יחד עם זאת, בסופו של שיקול, סבורה אני כי הכף נוטה לכך שיש להיעתר לבקשת הארכה שלפניי.

אשר על כן, יוארך מעצרם של המשיבים 1 ו- 2 בתשעים יום נוספים החל מיום 25.8.99, או עד למתן פסק דין בת"פ 959/98 לפי המוקדם.

אין לי אלא לצפות כי הצדדים ובית המשפט קמא יעשו את המאמץ הנדרש, ויעלה בידם לקבוע בהקדם מועדים נוספים מלבד אלה שכבר נקבעו, כדי לסיים את שמיעת משפטם של המשיבים מהר ככל האפשר, ובתוך תקופת הארכת המעצר.