בש"פ 4563/98 מנחם אברהם נ. מדינת ישראל

1.הערר הוא על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. העבירות המיוחסות לו בכתב האישום שהוגש נגדו הם: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה.

לפי כתב האישום הגיע העורר ו8- חברים לפאב ביפו, שם התפתח וויכוח על רקע העובדה שלא ניתן להם להיכנס משום שהגיעה שעת סגירת הפאב. העורר שלף סכין מתקפלת מכיס מכנסיו ודקר בו את אחד מעובדי הפאב (ניר), בירכו. וכן דקר הוא את בעל המקום (גיל). כתוצאה מן הדקירה נחתכו עורקים ראשיים וורידים בירכו של ניר ונפגע העצב. הוא אושפז ונותח. גם גיל נזקק לתפירת החתך באצבעו שנפגעה.

העורר וחבריו נמלטו מן המקום.

2.ב"כ העורר מיקד את טענותיו בשני ראשים: תחילה טען להעדר ראיות לכאורה נגד העורר והצביע על סימני שאלה רבים בקשר לזיהוי הדוקר, המעידים על כך כי לא ניתן לייחס לעורר את השימוש בסכין ואת דקירת המתלוננים. לחלופין, ביקש הוא חלופת מעצר בבית הוריו, המוכנים לקבלו ולפקח עליו באופן הדוק ויעיל. הוא ציין כי התיק טרם נקבע ואין סיכוי שייקבע בעתיד הקרוב בגלל מצב ההמתנה בבית משפט השלום בתל-אביב.

3.אשר לשאלת קיומן של ראיות לכאורה - לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים ועיינתי בתמליל השיחה עם המדובב, נחה דעתי כי קביעותיה של שופטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ. סוקולוב) מבוססות כדבעי, ואין לי אלא להתייחס לניתוח התשתית הראייתית שבסעיף 2 ו3- להחלטה וכן להתייחסותה המפורטת לכל טענותיו של הסניגור בהתייחס לתשתית הראייתית. לא מצאתי כי יצאה שגגה מלפניה בקובעה כי שוכנעה בקיומה של תשתית ראייתית לכאורה מספקת, שיש בה כדי להקים סיכוי סביר להרשעה. השופטת בדקה בזהירות את טענותיו של הסניגור אחת לאחת והשיבה עליהן ולא נראה לי שיש מקום להתערב בכך או לקבוע אחרת. נראה לי, אפוא, שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר.

4.האירוע משקף פרשיה עגומה שלצערנו, חוזרת ומתרחשת במקומותינו, כאשר אנשים צעירים, בעלי סף גירוי נמוך, פותרים סכסוכים ולו הקלים ביותר, באלימות, בכוחנות, ללא ריסון עצמי ובתת-תרבות הסכין ומסכנים חייהם שלהם וחייהם של אחרים.

לגבי העורר, אין זו הסתבכותו הראשונה ותלויים ועומדים נגדו תיקים נוספים בעבירות דומות. המעשים שמיוחסים לעורר, מעמידים חזקת מסוכנות והמסוכנות היא מסוכנות של ממש המאיימת על שלומו, רווחתו, שלמות גופו וחייו של הזולת. יש להרחיק את העורר ושכמותו מן הציבור ומיחידיו בגין מסוכנותם ואין להמעיט בערך ההרתעה גם בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים, בגין מעשים מסוג זה. ידע העורר וידעו אחרים כי מי שמעורב בעימותים אלימים בהם משתמשים בנשק חם או קר, יורחק מרחובה של עיר ומקרבתם של קורבנות פוטנציאליים.

הערר נדחה.