בש"פ 1001/99 קורנבליט אהרן נ. מדינת ישראל

1.הערר שבפניי מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.2.99, בהליך של עיון מחדש, לדחות את בקשת העורר לשחררו בחלופת מעצר.

ביום 27.11.98 ציווה בית המשפט המחוזי בירושלים על מעצרו עד תום ההליכים של העורר, אשר הועמד לדין בגין השתתפותו במעשי פרעות שנערכו בשתי דירות של נוצרים בירושלים. האישום מייחס לעורר, ביחד עם אחרים, עבירות הצתה, התפרצות, היזק בזדון, גניבה וקשירת קשר לביצוע פשע. לפי המתואר בכתב האישום, הרסו הפורעים את הדירות, השחיתו אותן, עקרו ממקומם משקופי דלתות וחלונות וכן השליכו את תכולת הדירות וציודן לאש.

על החלטת המעצר הוגש ערר לבית משפט זה. ביום 24.12.98 דחה חברי השופט טירקל את הערר, בקובעו כי מתקיימת עילת מעצר בעניינו של העורר ושל אחרים שעררו עמו. חברי הוסיף וקבע כי הסיכון שהעוררים יחזרו על מעשיהם וכן עברו הפלילי של העורר, מכריעים את הכף שלא לשחררו בחלופת מעצר.

ביום 27.1.99 הגיש בא-כוח העורר לבית המשפט המחוזי בירושלים, בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. בקשתו נסמכה על הטענה שחל כרסום ממשי בתשתית הראייתית עליה התבססה החלטת המעצר עד תום ההליכים.

על פי טענתו של בא-כוח העורר, הראיות נגד מרשו מבוססות על הודעתו במשטרה של אדם בשם יהושע וייס, אשר הואשם בכתב אישום נפרד בעבירות שבוצעו באותו ארוע שבגינו הועמד העורר לדין. כיוון שאותו וייס, במהלך משפטו שלו, חזר בו מגירסתו המפלילה נגד העורר, חל כרסום משמעותי בראיות התביעה, ולפיכך יש לשחרר את העורר ממעצרו ולהסתפק בחלופת מעצר.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר, בקובעו כי חזרה מעדות מפלילה מתרחשת לא אחת, ואין בה כשלעצמה כדי לכרסם בראיות המפלילות נגד העורר.

מכאן הערר שלפנינו.

2.בפניי חזר בא-כוח העורר על טיעוניו בדבר הכרסום שחל בראיות. לטענתו, עדותו של העד היחיד - וייס - ממילא טעונה חיזוק, בהיותו שותף לעבירה. צורך נוסף בחיזוק יתעורר, אם וייס לא יחזור על עדותו המפלילה בבית המשפט, והתביעה תבקש להסתמך על הודאתו במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971- (להלן: "פקודת הראיות"). לפיכך, טען הסניגור המלומד שכיוון שהעד שחזר בו הוא עד יחיד, פוטנציאל ההרשעה הגלום בראיות, כמשמעותו בהלכת זאדה (בש"פ 8087/95 ­זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133)), נחלש עד כי אין עוד בסיס מספיק להמשך המעצר.

מנגד טען בא כוחה של המדינה, כי העד חזר בו במשפטו שלו מגירסה מפלילה, המסבכת הן אותו והן את העורר, אך אין בכך כדי ללמד שאין סיכוי שהעד יעיד על פי הודעתו במשפטו של העורר. עוד טען, כי הפוטנציאל הראייתי לא נפגע בשל חזרת העד מן הגירסה המפלילה. ב"כ המדינה היפנה לכך שהעד - וייס - הורשע בינתיים ובהכרעת הדין בעניינו נקבע, כי דבריו בבית המשפט לא היו אמינים, וכי גירסתו היתה בלתי הגיונית. כן נקבע, כי הטענה שהעלה בעדותו ביחס לחלקו בארוע, היא טענה שאינה מתיישבת עם הודעתו במשטרה ממנה ניסה לסגת ללא הצלחה. בהודעה במשטרה, מסר וייס פרטים על האנשים שנטלו חלק בהשחתת הדירות וציודן, תוך ציון פרטי המעשים שבוצעו. היינו, לטענת התביעה, על פי הכרעת הדין, נראתה גירסתו של וייס במשטרה עדיפה על פני עדותו בבית המשפט, בה חזר מן החלקים המפלילים שבהודעתו.

3.שקלתי את טענות הצדדים ולאחר שבחנתי את ההחלטות הקודמות שניתנו בעניינו של העורר, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

חזרתם של עדים מעדותם אינה נדירה לצערנו, ובדרך כלל יש בה כדי לעורר חששות בדבר הסיבה לשינוי הגירסה. כדי לאפשר ניהול הליכים תקינים במשפט פלילי ולמנוע מנאשם לקצור את פרי החזרה מהעדות - אם וככל שזו נעשתה ממניעים פסולים - נחקקה הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות, המכשירה כראיה קבילה את הודעת העד שחזר בו. מובן כי הסתמכותו של בית המשפט על הודעה כזו מחייבת זהירות וטעונה חיזוק.

אין אני נוקטת עמדה ביחס לטעמי חזרתו של העד וייס מן ההודעה במשטרה, ואין לנו כל תשתית להתייחס לסיבותיה. שאלה זו כלל אינה עומדת בפני; אך בהתחשב באפשרויות השונות העשויות להביא לחזרה מעדות, כבר אמרנו לא אחת כי בדרך כלל חזרה מעדות אינה מהווה כרסום שיש בו כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית של התביעה, בעת בחינת הראיות בשלב המעצר. מסקנה זו מתבקשת מכך שבשלב זה, אין בית המשפט בוחן את אמינותן של הראיות ומשקלן. כדבריה של השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 4794/95 שאבי ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות הוכחות לכאורה להרשעת הנאשם, יש להצביע על שינוי דרמאטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה. צריך להיות בשנוי שחל, כדי להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזכוייו עולים על הסיכויים להרשעתו. מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות ... כל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גירסת התביעה או כדי לכרסם בה כרסום עמוק, אין מקום להורות על שחרור הנאשמים ממעצר".

(עוד ראו לענין זה בש"פ 7082/98 לוי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) מפי חברי השופט אילן; בש"פ 2070/98 דאדשב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם) מפי חברי השופט מ' חשין; בש"פ 6570/96 מדינת ישראל נ' אחמד וואתדסאלים (לא פורסם)).

בענין שלפנינו מסר וייס בהודעתו במשטרה גירסה לפיה היה העורר משתתף פעיל בארועי אותו לילה, והוא אף המריץ אחרים לכך. לגירסת העורר עצמו הוא נכח במקום, אף כי לפי הודעותיו במשטרה היה רק בחדר המדרגות. בנסיבות אלה אין לומר כי חל כרסום משמעותי בראיות מן הסוג שיש בו כדי להשמיט את הקרקע מאותן ראיות לכאורה שבגינן ניתנה ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

כבר נקבע בהחלטות המעצר בעניינו של העורר, כי נוכח המעשים המיוחסים לו ועברו הפלילי, הכולל הרשעות בעבירות של איומים, השתתפות בהתפרעות, העלבת עובד ציבור, התפרעות שסופה נזק והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופה למעצר.

בהתחשב בכך, השינוי הנטען בראיות אין בו כדי להצדיק את שינוי ההחלטה בדבר מעצרו של העורר. אשר על כן, הערר נדחה.

בשולי הדברים אעיר, כי נמסר לי שהמשך משפטו של העורר קבוע לשמיעה בסוף מרץ.

בדחותו את הערר על המעצר ציין חברי השופט טירקל, כי:

"כפי שעולה מדברי באי כח בעלי הדין בדיון לפני ניתן לסיים את משפטו של כל אחד מן העוררים ביום דיונים אחד".

והוסיף, כי השופטים מתבקשים "לבדוק את האפשרות לקבוע מועדים קרובים ככל האפשר לסיום המשפטים".

משפטו של העורר התעכב בשל הצורך להעיד את וייס. כפי שנמסר לי, גזר דינו של וייס יינתן השבוע, ואין עוד מניעה לשמיעת המשך משפטו של העורר. אין לי ספק שיומנו של בית המשפט המחוזי עמוס, אך ראוי הוא כי ייעשה כל מאמץ שהמועד שנקבע יוקדם ומשפטו של העורר יסתיים בקרוב.