בש"פ 4572/11 יוסי מירלשווילי נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ) לדחות בקשה לעיון חוזר במעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.

בחודש מרץ 2010 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום רחב יריעה נגד שמונה נאשמים, ובהם העורר. בכתב האישום נטען, כי הנאשמים היו מאוגדים בארגון פשיעה שבראשו עמד נאשם 1, חגי זגורי. כלפי העורר נטען, בין היתר, כי היה ממנהליו של ארגון הפשיעה; כי ניהל והחזיק מועדוני הימורים; כי עבר עבירות כלכליות שונות; וכי היה מעורב בניסיון רצח במהלכו הצביע העורר עבור מעורבים אחרים על כלי רכב על מנת שיוטמן בו מטען חבלה, ואכן המטען הוטמן, אך לא התפוצץ. בחודש יוני 2010 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ההחלטה ניתנה בהסכמת העורר, בלא בחינת קיומן של ראיות לכאורה, ובכפוף לשמירת זכותו של העורר לעתור לעיון חוזר בהחלטת המעצר. בינתיים החל להישמע משפטם של העורר ושל הנאשמים האחרים. ביום 5.4.2011 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. טענתו המרכזית של העורר הייתה, כי לא קיימת בעניינו תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את המשך מעצרו. ביום 18.5.2011 דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ) את הבקשה לעיון חוזר. מכאן הערר שבפניי.

3.

העורר עותר לבחינת עוצמת הראיות נגדו. נראה, כי עומדת לו הזכות לעשות כן מכוח החלטת המעצר המוסכמת מחודש יוני 2010. נשאלת השאלה, כיצד יש לבחון את טענות העורר, בהתחשב בעובדה שבינתיים נשמעו מרבית העדויות המרכזיות הנוגעות לאישומים נגדו. הלכה פסוקה היא, כי לצורך שחרור ממעצר בעקבות בקשה לעיון חוזר יש להראות שינוי בראיות התביעה באופן המכרסם משמעותית מעוצמתן (ראו בש"פ 6440/07 אבו תאיה נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 והאסמכתאות שם (טרם פורסם, 5.8.2007)). אומנם, כלל זה נקבע במקרים בהם נמצא, בהחלטה שקדמה לבקשה לעיון חוזר, כי קיימות ראיות לכאורה, ואילו במקרה דנא לא נערכה כל בחינה כזו בעניינו של העורר. אך דומני, כי העובדה שהעורר הסכים למעצרו הראשוני בלא בחינת קיומן של ראיות לכאורה, והמתין בהגשת בקשה לעיון חוזר רק לאחר שנשמעו מרבית הראיות הנוגעות לאישומים נגדו, מצדיקה את בחינת הבקשה דנא לפי אמות המידה הרגילות החלות בבקשה לעיון חוזר. במילים אחרות, על מנת להצדיק את שחרורו של העורר ממעצרו היה עליו להצביע על כרסום משמעותי ודרמטי בראיות התביעה, כתוצאה מן ההתפתחויות במשפטו.

4.

איני סבור כי חל במהלך משפטו של העורר שינוי משמעותי בעוצמת הראיות באופן המצדיק את שחרורו ממעצר. טענותיו של העורר מתמקדות, בעיקרן, באישום הנוגע לנסיון הרצח. לטענת העורר, קיים ספק רב באשר לזיהויו במקום האירוע על-ידי אחד מעדי המדינה. יצויין, כי זיהויו של העורר בידי עד המדינה מהווה את הראיה המרכזית נגדו בכל הנוגע לאישום זה. דא עקא, הספקות שמעלה העורר באשר למהימנותו של עד המדינה נוגעות בעיקר לדברים שמסר העד במשטרה ולאירועים שהתרחשו במהלך החקירה. אומנם, העורר מפנה בהרחבה רבה לעדותו של עד המדינה במהלך המשפט, וטוען כי ניתן ללמוד ממנה על אי מהימנות גרסתו. אך מנגד טוענת המדינה כי עד המדינה סיפק הסברים שונים במהלך עדותו במשפט לקשיים עליהם מצביע העורר. בנסיבות אלה, איני סבור כי עלה בידיו של העורר להראות כי במהלך משפטו חל שינוי כה משמעותי בעוצמת הראיות באופן המצדיק את שחרורו ממעצר. מדובר, אם כן, בטענות שצריכות להתברר בהליך העיקרי ולא בגדר בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים (ראו והשוו, בש"פ 2070/98 דאדשב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.1998)). מסקנה זו נכונה אף באשר לטענותיו האחרות של העורר הנוגעות לאישומים הנוספים נגדו (בעיקר, האישומים בדבר השתייכותו לארגון הפשיעה ובאשר להפעלת מועדוני ההימורים). לאחר שבחנתי אף את טענות המדינה, לא שוכנעתי כי קיים צידוק לשחרר את העורר ממעצר, בשל כרסום משמעותי שחל בראיות התביעה ביחס לאישומים אלה. לסיום טוען העורר, כי יש לשחררו ממעצר נוכח התמשכות המשפט נגדו. אף בטענה זו אין כדי להטות את הכף לטובת העורר. זאת, ולוּ מן הטעם שאך לפני מספר שבועות נבחנה ונדחתה הטענה על-ידי בית משפט זה, במסגרת ההחלטה להאריך את מעצרו של העורר ושל נאשמים נוספים בתשעים ימים (החלטת השופט ח' מלצר מיום 14.6.2011 בבש"פ 4002/11).

5.

אשר על כן, הערר נדחה.