בש"פ 6440/07 סלימאן אבו תאיה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.7.07 בב"ש 2349/07 (כב' השופט בנימין ארבל ), בגדרה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בנצרת מיום 10.7.07 בב"ש 3223/07 (כב' השופטת לילי יונג-גפר ) אשר דחה בקשה לעיון חוזר בשאלת מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

רקע

1.

ביום 21.3.07 הוגש לבית משפט השלום בנצרת כתב אישום נגד העורר, רופא שיניים במקצועו (ת.פ. 1546/07). כתב האישום תוקן ביום 27.3.07, והוא כולל שלושה אישומים, שיפורטו להלן.

האישום הראשון מייחס לעורר תקיפה בנסיבות מחמירות וכליאת שווא, עבירות לפי סעיפים 382(ב), 392(ג) ו-377 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין). כפי המיוחס בכתב האישום, במהלך חמש השנים שקדמו להגשת כתב האישום נהג העורר להכות את אשתו (להלן: המתלוננת) דרך קבע בתדירות של כפעם בשבוע. החל ממחצית שנת 2006 החל העורר תוקף את המתלוננת מדי יום. בחצי שנה שקדמה להגשת כתב האישום נעל העורר את המתלוננת בבית והותיר אותה כלואה מספר פעמים.

האישום השני מונה מספר רב של מקרים שהתרחשו בין השנים 2002 עד 2007 בהם תקף העורר את המתלוננת, וקילל אותה. במקרים נוספים כיבה העורר סיגריות על גופה של המתלוננת, השליך עליה חפצים שונים, שפך עליה תה רותח ועוד. כן נטען כי העורר כלא את המתלוננת בבית. בכתב האישום נטען כי אירועים אלה נמשכו עד לחודש פברואר 2007, עת ברחה המתלוננת לחו"ל למספר שבועות, כשהיא לוקחת את ילדיהם המשותפים של בני הזוג עימה (מטיעוני הצדדים עולה כי המתלוננת עזבה את ישראל לא בחודש פברואר 2007, אלא ביום 25.1.07, וחזרה אליה ביום 11.3.07). בגין אלה מיוחסים לעורר פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות, וכליאת שווא, עבירות לפי סעיפים 334 (בצירוף 335(ב)(1)), 382(ב), 382(ג), ו-377 לחוק העונשין.

האישום השלישי מייחס לעורר הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, עבירות לפי סעיפים 245(ב), ו-244 לחוק העונשין. כפי הנטען, סיפרה המתלוננת לידידה בשם ג'יהאד אבו תאיה על יחסו של העורר כלפיה. כמספר חודשים לאחר מכן, הגיע העורר לביתה של ג'יאהד ואמר לה לא לספר דבר על מעשיו.

2.

ביום 1.4.07 הורה בית משפט השלום בנצרת על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו (ב"ש 2175/07, כב' השופטת לילי יונג-גפר ). נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, כי קיימת עילת מעצר, וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת (להלן: החלטת המעצר).

חלק מחומר הראיות נגד העורר כלל צילומים של המטומות וכוויות (להלן: החבלות) על גופה של המתלוננת (להלן: הצילומים). הצילומים כללו צילומי וידאו מיום 24.2.07 (שצולמו בעת שהמתלוננת היתה בירדן), וצילומי סטילס שצילמה משטרת ישראל ביום 13.3.07. המתלוננת טענה כי החבלות נגרמו במהלך האירוע האלים האחרון שהתרחש ביום 24.1.07 ובמהלכו היכה אותה העורר וכיבה סיגריות על גופה.

ביום 22.4.07 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו. את בקשתו זו סמך העורר, בעיקר, על חוות דעת מומחה מטעמו, פרופ' דן מלר (להלן: מלר), אשר בחן את הצילומים וקבע כי החבלות הן תוצאה של פגיעות שנגרמו בין שבוע לשבועיים קודם למועד הצילום. משכך, טען העורר, לא ייתכן כי החבלות הן תוצאה של אירוע שכנטען התרחש ביום 24.1.07. הבקשה לעיון חוזר נדחתה בהחלטה מיום 20.5.07 (ב"ש 2557/07, כב' השופטת לילי יונג-גפר ). ערר על ההחלטה נדחה ביום 27.5.07 (ב"ש 1968/07, כב' השופט זיאד הווארי ).

בין לבין החל מתנהל משפטו של העורר בבית המשפט ונשמעה עדותה של המתלוננת. בנוסף, העבירה התביעה את הצילומים למומחה מטעמה, פרופ' יהודה היס (להלן: היס). היס קבע כי החבלות בתמונה שצולמה ביום 13.3.07 נגרמו מפגיעה שהתרחשה כעשרה ימים קודם למועד הצילום. לגבי החבלות שנראות בצילום מיום 24.2.07 קבע היס כי אלה נגרמו כשבוע עד שבועיים לפני מועד הצילום.

נוכח התפתחויות אלה שב העורר ופנה בבקשה נוספת לעיון חוזר. הבקשה נדחתה ביום 10.7.07 (ב"ש 3223/07, כב' השופטת לילי יונג-גפר) . בית המשפט קבע כי בעדותה של המתלוננת ניתנו הסברים לכאוריים לקושי העולה מחוות הדעת. נוכח האמור קבע בית המשפט כי עוצמתן של הראיות הלכאוריות לא נחלשה במידה שיש בה להצדיק את שינוי החלטת המעצר. בית המשפט הדגיש בנוסף, כי התשתית הראייתית בתיק כוללת ראיות נוספות, אשר לגביהן לא הועלתה כל טענה.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערר הועלתה טענה נוספת לכרסום בתשתית הראייתית המתייחסת לאירוע התקיפה מיום 24.1.07. העורר טען כי רק מעדותה של המתלוננת בבית המשפט נודע לו לראשונה כי לטענתה ביום האירוע שהה העורר בביתו החל מן השעה 20.00 ותקף אותה כעשרים דקות לאחר מכן. להבדיל מכך, לטענת העורר – הנתמכת בתצהירים – באותו יום הוא טיפל במטופל (בן-דודו) במרפאתו עד לאחר השעה 20.00, ולאחר מכן בילה בחברת חברים עד לשעה מאוחרת.

בית המשפט המחוזי דחה את הערר ביום 15.7.07 (ב"ש 2349/07, כב' השופט בנימין ארבל ). בית המשפט בחן את עדותה של המתלוננת בבית המשפט וקבע כי "אין לומר כי גרסתה של המתלוננת קרסה במהלך חקירתה הנגדית". בהתייחס לחוות הדעת קבע בית המשפט כי "מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא, כי היה בהסבר המתלוננת כדי להותיר פתח סביר לאפשרות כי הדברים אכן התרחשו כפי שתוארו על ידה". בית המשפט עמד עוד על כך כי כתב האישום מתייחס "למערכת ארוכת שנים של יסורים, אותם עברה המתלוננת. לא נמצא לי בבקשה דנן, כי נגרע מעוצמתו של חומר הראיות, הנוגע לכל אותה מסכת". בית המשפט עמד על כך כי גם בנפרד מן האירוע מיום 24.1.07, מלמדת מסכת הראיות בתיק, אם תמצא כנכונה, כי "העורר נקט באלימות חריגה ואכזרית ביותר ביחס למתלוננת. אלימות זו, מעידה על מסוכנותו". כן עמד בית המשפט על כך כי בכתב האישום מיוחסות לעורר גם עבירות של שיבוש מהלכי משפט. נוכח כל אלה נקבע, כי הגם שחוות הדעת הרפואיות פוגמות בעוצמת הראיות, אין בהן "להנחית מכת מוות על גרסתה של המתלוננת". בהתייחס לראיות הנוספות שהוצגו, קבע בית המשפט כי למרות ששעת התקיפה המדויקת לא נמסרה בשעתו, "כיבושן של ראיות אלה עד לשלב זה, אומרת 'דרשני'". מכל מקום קבע בית המשפט כי בעדויות אלה "אין כדי להביא לקריסת מסכת הראיות כולה, אלא רק להוות ראיות הגנה נוספות, אשר יבחנו, בבוא העת". בית המשפט הדגיש כי ראיות נוספות אלה מתייחסות אך ורק לאירוע התקיפה מיום 24.1.07. נוכח כל אלה, נדחה הערר בבית המשפט המחוזי, ומכאן הערר שלפני.

טענות הצדדים

3.

העורר טוען כי יש להורות על שחרורו ממעצר. לשיטתו, הראייה הממשית היחידה שתמכה בטענות המתלוננת היא הצילומים, אשר לטענתה מתעדים חבלות שנגרמו לה מאירוע בו תקף אותה ביום 24.1.07. כעולה מחוות הדעת (מטעם שני הצדדים) החבלות נגרמו במועד מאוחר יותר, ולכן – ומכיוון שאין חולק כי החל מיום 25.1.07 לא היה קשר בין העורר למתלוננת – נמצא כי לא העורר הוא שגרם לחבלות אלה, וכי גרסתה של המתלוננת לגבי אירוע יום 24.1.07 היא שקרית. מכאן ממשיך העורר ומסיק "שכל דבריה [של המתלוננת], טענותיה והאשמותיה נגד העורר, אינם נכונים בעליל, ולמעשה בשקר יסודם". העורר מדגיש כי מלבד הצילומים אין כל ראייה חפצית המעידה על האירועים הנטענים בכתב האישום, וכי גם עדויות בני משפחת המתלוננת, אשר לכאורה תומכים בגרסתה, הן עדויות שמיעה. כן נטען כי ההסברים שנתנה העוררת בחקירה נגדית אינם משכנעים. לכך מוסיף העורר את התצהירים שהביא, אשר לכאורה מספקים לו אליבי למועד בו, כנטען, ארעה התקיפה ביום 24.1.07. נוכח הכרסום הנטען בראיות התביעה מבקש העורר את שחרורו לחלופת מעצר, ומציע כי יישלח למעצר בית אצל אחיו בירושלים.

המדינה מתנגדת לערר. המדינה מדגישה כי בשתי חוות הדעת הועלו ספקות שונים, והמסקנות אותן למד העורר מהן אינן חד-משמעיות. עוד מוסיפה המדינה, כי בהתייחס למקצת מן האירועים עליהם נסב כתב האישום, קיימים עדים נוספים מלבד המתלוננת. המדינה ממשיכה וקובעת כי בשלב הנוכחי אין לבחון את מהימנות העדים, וכי שאלה זו, כמו גם שאלת האליבי, תיבחן בסיומו של המשפט. המדינה טוענת כי מן העורר נשקפת מסוכנות שלא ניתן להפיג באמצעות חלופת מעצר.

דיון והכרעה

תשתית משפטית

4.

הבקשה לעיון חוזר מתמקדת בטענת העורר לכרסום בתשתית הראייתית הלכאורית להרשעתו. לאחרונה שב ועמד בית משפט זה על הכלל הנהוג בכגון דא:

"הכלל לענייננו הינו כי התערבות בשלב זה במסגרת בקשה לעיון חוזר מחייבת שינוי משמעותי בראיות התביעה באופן שמשנה באופן משמעותי מהערכת תשתית הראיות הקיימת" (בש"פ 1368/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.2.07)).

וכן ראו:

"על - פי ההלכה הנקוטה בידינו, על - מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט, לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות ראיות לכאורה להרשעת הנאשם, יש להצביע על שינוי דרמטי במערכת ראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה. השינוי צריך להיות כזה שיש בו כדי להפוך את הקערה על פיה עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם, באופן שהסיכויים לזיכויו עולים על הסיכויים להרשעתו" (בש"פ 8832/00 מדינת ישראל נ' שורפוב , פ"ד נד(5) 241, 243).

דברים אלה נכונים במיוחד מקום בו נטען לפגיעה במהימנותו של עד תביעה.

קביעת מהימנותם של עדים נתונה להכרעתו של השופט היושב לדין, ותוכרע בסופו של משפט, לאחר שמיעת הראיות כולן. ראו בהקשר זה ע"פ 2070/98 דאדשב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.98):

"משהחליט בית-משפט על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, רשאי הוא אותו נאשם לבקש עיון-חוזר בהחלטה לעוצרו, בייסדו עצמו על אירועים שאירעו במהלך משפטו. ואולם, אותם אירועים חייבים שיהיו אירועים כיבדי-משקל ביותר, אירועים הקרובים במאוד להיותם אירועים דרמטיים, אירועים שמשקיף מן הצד יידע ויבין מעצמו, כי משמיטים הם מעצמם את הקרקע מתחת לגירסת התביעה. ... אכן, הערכת העדויות הבאות לפני

בית-משפט אינה נעשית אלא לסופו של דיון; וחוץ מאשר במקרים נדירים ביותר, הליכי מעצר לא נועדו להערכתן של עדויות במשפט ולשיחרורו של נאשם על-יסוד הערכה זו. מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נעשה על-פי ראיות לכאורה המובאות לפני שופט הדן בנושא המעצר, ורק לעת קריסה-בעליל של גירסת התביעה, ניתן יהיה להורות על שיחרורו של אותו נאשם ממעצרו. על דרך הכלל, שיחרורו של נאשם לא ייעשה אלא בתום משפטו ועם זיכויו (או עם הרשעתו בעבירה קלה שאינה מצדיקה, כשהיא לעצמה, המשך החזקתו במעצר)".

כן ראו בש"פ 2260/96 מסרואה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.3.96, פסקה 4), שם נאמר כי "אין השלב בו מצויים ההליכים, ערר על עיון חוזר, שלב מתאים להעריך את משקל הראיות ולקבוע מהימנות".

על רקע המסגרת הנורמטיבית עליה עמדנו, נבחן את טענות העורר.

התשתית הראייתית – חוות הדעת

5.

עיקר טענות העורר לכרסום בתשתית הראייתית מתבססות על חוות הדעת. נעמוד אפוא על האמור בהן.

בחוות דעת היס נסקרו החבלות השונות שנראו על גופה של המתלוננת. בהתייחס לצילומי הסטילס צויין לגבי מקצת החבלות כי "סביר להניח שנגרמו כ-10 ימים או שבועיים לפני התאריך 13/3/07". בהתייחס לקלטת הוידאו נקבע כי "לא ניתן לאבחן ברמת הוודאות הרצויה את מהות הכתמים הכהים בצד החיצוני של הירכיים ובמידה והינם דימומים תת עוריים מחבלה קהה הם נגרמו כשבוע – שבועיים לפני מועד צילום קלטת הוידאו".

בחוות דעת מלר נקבע כי "אני מעריך שהינד נפצעה (נכוותה?) ברגליה זמן קצר (שבוע עד שבועיים) לפני צילום הסרטון ... קרוב הרבה יותר ליום 24.2.07 מאשר ליום 24.1.07 ... מדובר בהערה שיש להתייחס אליה בזהירות, לאור העובדה שהינד [המתלוננת] לא נבדקה על ידי אף פעם ולאור העובדה שקצב ההחלמה והריפוי של כוויות ... שונה מאדם לאדם ואף מכוויה לכוויה" (סעיף 12 לחוות הדעת). עוד הוסף "ככל שמדובר בשטפי דם התת-עוריים ... הרי שטפי הדם שנראים בסרטון נראים כשטפי דם 'טריים'

... צבעם הכהה של שטפי הדם, מעיד על כך שמדובר במכות וחבלות שספגה הינה ימים ספורים בטרם צולם הסרטון (בין 7 ל-14 ימים)" (סעיף 13 לחוות הדעת). בחוות הדעת הוסף עוד כי "אם צבעם של שטפי הדם המצולמים בסרטון היה בהיר יותר עם נטייה לירוק ... יכול היה להיות ספק בעניין מועד קבלת המכות והחבלות ... שכן השלב שבו מתחיל צבעו של שטף הדם להיות בהיר יותר, הוא שלב הריפוי וההחלמה. כמובן, שקצב הריפוי וההחלמה שונה מאדם לאדם ותלוי במשתנים נוספים ... ואולם, כאשר מדובר בפגיעה בעוצמה חזקה מאוד, כמשתקף משטפי הדם המצולמים בסרטון, צבעו של שטף הדם בימים הראשונים צפוי להיות זהה עד דומה אצל בני האדם בעלי אותו גוון עור" (סעיף 17 לחוות הדעת).

הנה רואים אנו, כי המומחים מטעם שני הצדדים הטילו ספק בגרסת המתלוננת כי הצילומים מתעדים חבלות שנגרמו לה (מידי העורר) ביום 24.1.07. עם זאת, עיון בחוות הדעת מעלה, כי הממצאים אינם קונקלוסיביים, בעיקר משום שהמומחים עיינו בצילומים ולא בדקו אישית את המתלוננת.

עוד נציין, כי כעולה מהחלטת המעצר, כבר בחקירתה נשאלה העוררת כיצד נותרו החבלות על גופה משך זמן כה רב, והשיבה כי "בגלל שהמכות שקבלתי היו חזקות מאוד ומה גם שהכוויות שהיו מהסיגריות היה לי דלקת ולא טפלתי בהם במשך כחודש ולכן רואים שהן נראות כטריות" (חקירה מיום 15.3.07, ש'

53 – 54). בחקירתה בבית המשפט אמרה העוררת דברים דומים. וכך ענתה לשאלת התובע, כיצד נותרו הסימנים על גופה במשך חודש שלם (חקירה מיום 1.7.07, עמ' 85 – 86):

"כי הגוף שלי ככה. אני גם סבלתי מזיהומים בכוויות, כי אני לא ישר הלכתי וקיבלתי טיפול רפואי, והגוף שלי ככה שאיך שנוגעים בו, משאירים סימנים. זה לא בעיה שלי, שהגוף שלי כאשר מכים בו משאיר סימן לחודש, חודשיים. כל אחד מגיב אחרת לפגיעה מסוימת".

גם בחקירתה הנגדית אמרה המתלוננת דברים דומים: "אני אמרתי שהמכות שאני קיבלתי, קיבלתי בתאריך הזה [24.1.07 – ע' פ'], הגוף שלי רגיש, ואני ה, עור שלי לבן [כך במקור], העור שלי הוא לבן, וכל מכה, כל מכה שאני מקבלת, זה משאיר לי סימנים"

(ח"נ מיום 3.7.07, עמ' 179, ש' 8 – 10).

נוכח כל האמור, ניתן לומר, כי עלה בידי העורר להציג תהיות לגבי משקלם של הצילומים להוכחת גרסתה של המתלוננת לגבי אירועי יום 24.1.07. עם זאת, בשלב הנוכחי, כאשר טרם נחקרו המומחים, וכאשר הוצגו מטעם המתלוננת הסברים לכאוריים במגמה ליישב את ממצאי המומחים עם גרסתה, לא ניתן לקבוע כי גרסת המתלוננת בעניין זה "קרסה". מכל מקום, וכפי שיוסבר להלן, גם אם היינו מוצאים כי גרסת המתלוננת קרסה באופן שבו סיכויי הזיכוי – בכל הנוגע לאירועי יום 24.1.07 – עולים על סיכויי ההרשעה, לא היה בכך כשלעצמו כדי להגיע למסקנה דומה ביחס מכלול האירועים המפורטים בכתב האישום.

טענת אליבי

6.

העורר טוען טענת אליבי בהתייחס לשעת האירוע הנטענת. טענה זו הועלתה לראשונה לפני בית המשפט המחוזי בערר, ואומר כבר כעת, כי בשלב הנוכחי איני רואה ליתן לה משקל מכריע. ראשית לכל, טענה זו הוצגה בשלב מאוחר. אמנם, כהסבר לכך טוען העורר כי רק בעדותה בבית המשפט ציינה המתלוננת את השעה המדויקת בה התרחשה התקיפה, אך קשה לקבל הסבר זה. כבר מחקירתה של העוררת במשטרה נלמד כי לגרסתה האירוע היה בשעות הערב (עמ' 5 להודעה מיום 11.3.07, שורות 132 – 133). משכך, ניתן היה לצפות מן העורר כי עוד קודם לעדותה של המתלוננת בבית המשפט יטען כי כלל לא היה בבית, ובפרט כאשר מתואר בהודעה כי לאחר האירוע "הוא [העורר] יצא מן הבית וחזר בארבע בבוקר" (שורות 144 – 145). מכל מקום, טענת העורר לאליבי מבוססת – בשלב זה – על תצהירים שהציג של מטופל במרפאתו (שהוא גם בן דודו) ושל חברים עימם בילה. לפנינו, אם כן, טענה לגרסאות סותרות, ובשים לב לכבישת הגרסה האמורה, איני מוצא – בשלב הדיוני הנוכחי – לתת משקל רב לטענה זו של העורר. למותר לציין, כי בית המשפט הדן בעניינו של העורר ישמע את העדים, ויקבע את ממצאיו לגבי טענה זו של העורר. לא זו מלאכתנו בשלב הנוכחי.

מהימנות המתלוננת

7.

העורר מודע לכך כי אירועי יום 24.1.07 הם רק אירוע יחיד מני רבים המוזכרים בכתב האישום, וכי בהשמטת הבסיס לראיות הנוגעות לאירוע זה אין די כדי לשנות את החלטת המעצר. לשיטת העורר, משנמצא כי גרסת העורר בהתייחס לאירועי יום 24.1.07 קרסה (כך לשיטתו) מתחייבת המסקנה כי כל גרסתה של המתלוננת אינה מהימנה, ויש כרסום של ממש בתשתית העומדת בבסיס כתב האישום כולו.

יש קושי של ממש לקבל טענה זו. גם אם היינו מניחים לטובת העורר כי עלה בידו לשכנע כי גרסת המתלוננת לגבי אירועי יום 24.1.07 קרסה, וסיכוי הזיכוי בהתייחס לאירועי יום זה גבוהים מסיכויי ההרשעה, לא היה בכך להביא לקביעה דומה בהתייחס ליתר חלקי האישום. קביעת מהימנותה הכוללת של המתלוננת היא עניין לבית המשפט השומע את התיק, אשר יתרשם ממכלול העדויות ובפרט מעדותה של המתלוננת אשר נשמעה לפניו ארוכות. בהקשר זה נעיר, כי אף העורר מודה כי הגם שלשיטתו נפלו בעדותה סתירות "אלה לא ישמשו בהליך של שחרור ממעצר דנן". עוד נזכור, כי ישנם עדים נוספים שאמורים לתמוך בגרסת המתלוננת (ראו פסקות 17 – 25 להחלטת המעצר). אמנם, העורר טוען כי נוכח דברים שאמרה המתלוננת בעדותה בבית המשפט, אין ליתן משקל לעדות האם, אך מלבד האם קיימים מספר עדים נוספים. המסקנה מכל אלה, כי גם אם עלה בידי העורר להטיל ספק בגרסת המתלוננת בהתייחס ליום 24.1.07, אין בכך כדי לבסס טענה כי גרסתה הכוללת קרסה וכי יש לקבוע כבר עתה כי בית המשפט לא יתן בה כל אמון בעת שיבוא להכריע את הדין.

סיכום

8.

העורר הצליח לכרסם במידת מה במשקלן של הראיות לכאורה שנגדו. עם זאת, נוכח התשתית שהוצגה, אין לומר כי הדבר מצדיק לעת הזו עיון מחדש בשאלת מעצרו. בצד האמור, אין לפסול את האפשרות כי עם תום ראיות התביעה תתבהר התמונה באופן שיהיה בו להביא לבחינה מחודשת של שאלת המעצר (נזכיר כי באותו שלב יקהה החשש לשיבוש מהלכי משפט, אשר עמד אף הוא בבסיס החלטת המעצר). לעורר שמורה זכותו לשוב ולעתור לעיון מחדש לאחר שתסתיים שמיעת ראיות התביעה, וכן לבקש כי ייערך בעניינו תסקיר מעצר.

על יסוד האמור, הערר נדחה.