בש"פ 1368/07 פלוני נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) דחה את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

1.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי באשמת אינוס ומעשי סדום במספר רב של פעמים. כתב האישום מייחס לו ביצוען של עבירות אלה באחותו החורגת (להלן: המתלוננת ), ילידת 1990, שלה ולעורר אב משותף. המעשים בוצעו, על פי הנטען, עוד בטרם מלאו למתלוננת 14 שנים, תוך שהעורר עושה שימוש בכוח וגורם למתלוננת סבל גופני, חבלה גופנית ונפשית.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים משהוגש נגדו כתב אישום. לאחר שנשמעה עדותה של המתלוננת הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו, אך הבקשה נדחתה. בית המשפט ציין בהחלטתו כי בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצר, כמו גם שלב המעצר עצמו, אינם מתאימים לבחינת טענות העורר באשר למהימנות עדים. בית המשפט עיין בחומר הראיות אך לא התרשם כי חל כרסום של ממש בחומר הראיות ואף ציין כי בלב הדברים נותרה המתלוננת איתנה בדעתה, הגם שבפרטים שבשולי העדות הוסיפה מספר פרטים וגרעה פרטים אחרים ביחס לעדותה במשטרה. בית המשפט המחוזי לא מצא אף כי בעדויות אחרות שנשמעו יש כדי לשנות שינוי מהותי את תשתית הראיות שעל בסיסה התקבלה ההחלטה על המעצר.

2.

בא כוחו של העורר טוען כי בית המשפט קמא שגה בקבעו כי לא חל כרסום ממשי בחומר הראיות מאחר שלדבריו המתלוננת הכחישה בעדותה דברים שמסרה לחוקרת ונרשמו מפיה וטענה שכלל לא אמרה אותם, והוסיפה דברים שלטענתה אמרה אך לא נרשמו. לדבריו גרסתה רצופה פרטים שקריים, דוגמת טענתה בדבר אשפוז בבית חולים שלא הוכח, ניסיון התאבדות שאין כל ראיה לו, טענה בדבר קיומה של חברה שנפלה קרבן למעשים דומים ובעקבות סיפורה החליטה המתלוננת לחשוף את שאירע לה, אך זהותה של אותה חברה נותרה עלומה. כן הוא טוען כי מהעדות שמסרה המתלוננת בבית המשפט עולה כי המעשים בוצעו בהסכמתה וכי קיימות סתירות בנקודות מהותיות בין גרסת המתלוננת לדברים שמסר אביה. לטענתו, הרקע לתלונה הינו כפול: סכסוך בין העורר לבין אמה של המתלוננת וכן חששה של המתלוננת מפני פגיעה בכבודה לאחר שאיבדה את בתוליה "מחוץ לבית", ועל כן בחרה בפיתרון של הפיכת עצמה מנאשמת לקורבן. הוא מוסיף, כי העורר הפך מטרה לחיציה של המתלוננת כיוון שהוא זה שסיפר לאביה של המתלוננת כי היא מתרועעת עם גברים.

3.

באת כוחה של המדינה מציינת כי המשפט מצוי בסיומה של פרשת ההגנה ומכיוון שטיעוניו של העורר קוראים לבית המשפט להיכנס לנבכי הפרוטוקול ולקבוע האם המתלוננת אמינה, היא סבורה כי אלה טענות שמקומן להיטען בשלב הסיכומים בתיק העיקרי ולא ניתן לגבש עמדה באשר לאמינותה של המתלוננת במסגרת בקשה לעיון חוזר. לדבריה, העורר לא הצביע על כל כרסום דרמטי בתשתית הראיות אך מסכימה כי ייתכן שהיו פרטים שהמתלוננת מסרה בשלבים מוקדמים יותר, אך לא נרשמו. היא מבהירה כי התיק נולד על רקע התמוטטויות מהן סבלה המתלוננת. נערכה לה סדרת בדיקות והיא הופנתה לפסיכולוג, שם סיפרה קודם את שאירע לחברתה ולאחר מכן את שאירע לה. באת כוחה של המדינה מתייחסת למניעים שהעלה העורר להגשת התלונה נגדו ומבהירה כי לו היתה המתלוננת מבקשת לטפול אשמה על מאן דהוא אך כדי לחלץ עצמה מאשמת חילול כבוד המשפחה, היא יכולה היתה לטעון כי אחיה שהתאבד כמה חודשים קודם לכן הוא שפגע בה. היא מבהירה עוד כי המתלוננת מסרה עוד ועוד פרטים ככל שהתקדמה חקירתה ועל מהימנותה מצביעה העובדה שציינה כי בחלק מהמקרים לא התנגדה.

4.

דין הערר להידחות.

הכלל לענייננו הינו כי התערבות בשלב זה במסגרת בקשה לעיון חוזר מחייבת שינוי משמעותי בראיות התביעה באופן שמשנה באופן משמעותי מהערכת תשתית הראיות הקיימת. בענייננו אמורים הדברים בעיקר בעדות המתלוננת. כלל זה הותווה בבירור בפסיקת בית משפט זה:

"על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות הוכחות לכאורה להרשעת הנאשם, יש להצביע על שינוי דרמאטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה. צריך להיות בשנוי שחל, כדי להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזיכויו עולים על הסיכויים להרשעתו. מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות. אין בית משפט זה, בדונו בערר, בודק את העדויות אחת לאחת, שוקל את הסתירות בדברי העדים לעומת דבריהם הם בחקירה המשטרתית או לעומת דבריהם של עדים אחרים. אין זה מתפקידו לבדוק את מהימנותם של העדים, דבר שממילא לא ניתן לעשותו בהליך זה. כל אלה ייעשו בבוא העת על ידי השופט השומע ורואה את העדים ומתרשם מהם. כל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גירסת התביעה או כדי לכרסם בה כרסום עמוק, אין מקום להורות על שחרור הנאשמים ממעצר" (בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל , תק-על 95(3) 263 וההפניות שם (1995). כן ראו: בש"פ 8332/00 שרפוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(5) 241 (2000) ;

בש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' חדיף , תק-על 99(2) 1008 (1999) ; בש"פ 4593/06 מדינת ישראל נ' שורפי , תק-על 2006(2) 4152 (2006)).

די היה לי שאומר כי בטיעונים שהועלו בפניי לא מצאתי כי חל כרסום של ממש בחומר הראיות באופן המשמיט את הקרקע תחת התשתית הראייתית שבהתבסס עליה התקבלה ההחלטה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, אני מוצאת להידרש לטענות שהעלה הסנגור.

5.

הסנגור טוען לסתירות שנתגלו בין הגרסה שמסרה המתלוננת במשטרה לבין גרסתה בבית המשפט, כמו גם לסתירות בין גרסתה לעדויות אחרות ובראשן עדות אביה. גם אם אין סימטריה מוחלטת בין הגרסה שמסרה המתלוננת במשטרה לבין גרסתה בבית המשפט, אני תמימת דעים עם בית המשפט המחוזי כי אין מדובר אלא באי דיוקים שאינם יורדים לשורשו של עניין. המתלוננת, כך התרשמתי, נותרה עקבית בגרסתה באשר למעשים שבוצעו בה לטענתה והסתירות להן טוען הסנגור נוגעות לעניינים חיצוניים לאירועים נשואי כתב האישום שלטעמי רובם ככולם הינם טפלים לעיקר. כאמור, בעיקר לא התרשמתי כי חל שינוי - לגבי האירועים המיניים עצמם אין בפי הסנגור כל טענה לסתירות או לכרסום בתשתית הראיות.

טענותיו של הסנגור בדבר אי מהימנותה של המתלוננת, טענה המתבססת על הסתירות הנטענות ועל עדויות אחרות, אף הן לא יוליכוהו אל מחוז חפצו. העורר מנהל משפט במסגרתו הביאו הצדדים את ראיותיהם וההליך נמצא כעת בשלביה הסופיים של פרשת ההגנה. הערכת מהימנות עדים היא מלאכה המסורה לבית המשפט הדן בתיק, שראה את העדים והתרשם מהם, ואשר מעניק לעדות את משקלה גם על רקע מכלול הראיות שבתיק (בש"פ 5069/06 גואטה נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(3) 1670 (2006)). משלא שוכנעתי כי בעדותה של המתלוננת קרסה גרסתה, איני רואה להידרש לנושא זה.

אשר לטענות שמעלה העורר באשר למניע הנטען של המתלוננת לטפול עליו האשמות שווא. מקובלת עליי תשובת באת כוח המדינה כי

לא זו בלבד שלא הוצג כל בסיס של ממש לטענות אלה, למעט עדות אביה של המתלוננת באשר לחשדותיו בה, אלא שהן משתלבות היטב בהתרשמות שירות המבחן בתסקיר שנערך בחודש אוקטובר 2006, כי העורר נעדר תובנה והבנה למשמעות ולהשלכות החשדות המיוחסים לו, מרחיק עצמו מכל קשר לביצוע העבירות ועושה שימוש במנגנוני הגנה המאפיינים עברייני מין. יצוין כי בתסקיר זה העריך שירות המבחן כי לעורר פוטנציאל לפגיעה ולניצול קורבנות נוספים, ועל כן לא המליץ על שחרורו לחלופות המעצר המוצעות.

הנה כי כן, בתשתית הראיות שהובילה להחלטה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים לא נבקע בקע המשמיט את הקרקע תחת החלטה זו, ומסוכנותו של העורר אף היא נותרה בעינה. אין אפוא מקום לקבל הערר.

הערר נדחה.