בש"פ 6389/07 דוד הרוש נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא, השופט א' אמינוף ), לפי סעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לעיון מחדש בתנאי מעצרו.

1.

ביום 13.3.07 הוגש נגד העורר כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת. בכתב האישום נטען, כי בלילה שבין 28.2.07-27.2.07, בשעה 00:15 לערך, עת נהג העורר ברכבו מכיוון צ'ק פוסט לטבעון, הבחין ב-ו' (להלן: "המתלוננת"), עומדת בתחנת האוטובוס. העורר עצר לידה והציע להסיעה ליעדה, והיא נענתה ועלתה לרכבו. משהגיעו סמוך לצומת נהלל, פנה העורר לכביש עפר צדדי. המתלוננת ביקשה מהעורר שיעצור את הרכב, אך הוא לא שעה לבקשתה, נעל את דלתות הרכב והמשיך בנסיעה. כשעצר לבסוף העורר את רכבו, פנה אל המתלוננת והחל להכותה בראשה באמצעות אגרופיו, והמשיך להכותה גם לאחר שהניחה ידיה על ראשה וקיפלה את רגליה אל גופה בניסיון להתגונן. בשלב מסוים אחז העורר את המתלוננת בצווארה, ואמר לה: "אם לא תהיי ילדה טובה, אני אשבור לך את הראש". לאחר מכן אחז העורר בידו האחת בשערה של המתלוננת ובידו השנייה בחפץ כלשהו אשר הצמיד לעינה, איים עליה לבל תזוז, שכן אז "יקרע לה את הפנים", הורה לה לבצע בו מין אוראלי על מנת שיגיע לזקפה, והמתלוננת עשתה כן. או-אז ניסה העורר להוריד את מכנסיה של המתלוננת, והחדיר את אצבעו לאיבר מינה, הוציאה, וחוזר חלילה, תוך שהמתלוננת צועקת מכאב ומתחננת כי יחדל. לאחר מכן, החדיר העורר את אצבעו לפי הטבעת של המתלוננת. אחר כך, שוב הורה העורר למתלוננת לבצע בו מין אוראלי, תוך שהוא אוחז בראשה, מעלה ומוריד אותו. לבסוף, הורה העורר למתלוננת לצאת מרכבו, ועזב את המקום. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלוננת כאבים, חבלות ופציעות בכל חלקי גופה. אציין, כי עובדות כתב האישום נסמכות על גרסת המתלוננת, אשר לפיה – ולכך עוד אשוב בהמשך – התרחשו האירועים כולם במושב הקדמי של הרכב. בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של אינוס ומעשי סדום, לפי סעיפים 345(ב)(3) ו-347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

יצוין, כי בתחילה הכחיש העורר בחקירתו במשטרה את כל המיוחס לו, ובכלל זה גם את עצם המפגש עם המתלוננת; לאחר מכן שינה גרסתו לגרסה בה הוא דבק כעת, לפיה אכן קיים עם המתלוננת יחסים אינטימיים, אולם אלה היו בהסכמה, לאחר היכרות מוקדמת. לגרסתו, היחסים קוימו במושב האחורי של הרכב.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביום 13.3.07, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וביום 1.4.07, קיבל בית המשפט את הבקשה (ב"ש 1519/07). בית המשפט קבע, כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של העורר; כי נשקפת מהעורר מסוכנות כלפי הציבור בכלל וכלפי המתלוננת בפרט; וכי הרשעתו של העורר בעבר בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית ובריחה ממעצר, מלמדות כי קיים סיכוי שיחמוק מהליכי שפיטה. נוכח כל האמור, נקבע כי אין בנמצא חלופת מעצר אשר עשויה להפיג את מסוכנותו של העורר.

2.

ביום 10.6.07, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו. בבקשה נטען, כי בבדיקת סיבים שנערכה ברכבו של העורר נתגלו שלושה סיבים במושב האחורי – אשר ייתכן ומתאימים לחולצתה של המתלוננת, ובכך יש כדי לקעקע את גרסתה של המתלוננת, לפיה לא שהתה עם העורר כלל במושב האחורי. עוד טען העורר, כי מאחר ומועדי ההוכחות הבאים קבועים לחודש אוקטובר 2007, הרי שיחלפו שבעה חודשים בהם ישהה במעצר עד לישיבת ההוכחות הראשונה. נוכח כל האמור, טען העורר, ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר בדמות מעצר בית בתוספת איזוק אלקטרוני.

ביום 2.7.07 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון חוזר, לאחר שקבע כי ממצאי המעבדה לסיבים אינם מהווים קביעה פוזיטיבית, ולפיכך אינם יכולים לפעול לטובת העורר. עוד קבע בית המשפט, כי אפילו הייתה הקביעה פוזיטיבית, אזי הייתה מתיישבת יותר עם טיעוני המשיבה, שכן נקבע בבדיקה כי אין בכמות הסיבים שנמצאה כדי להתאים לתרחיש של שהייה במושב האחורי של הרכב ולכן – לכאורה – ממצאי הבדיקה לא רק שלא מחלישים את עצמתן של הראיות לכאורה, אלא מחזקים אותן. עוד ציין בית המשפט, כי במקרה דנן קיימת אף עדות אובייקטיבית לתמיכה בגרסתה של המתלוננת, בדמות הודעתו של נהג המונית אשר הסיעה סמוך לאחר האירוע וכי העורר לא בחר לערער על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים, ופרק זמן הקצר שעבר מאז ניתנה ההחלטה אינו מצדיק היענות לבקשה לעיון חוזר. עוד נקבע כי עברו הפלילי של העורר מצביע על כך כי אינו ראוי לאמונו של בית המשפט, אשר עומד בבסיסה של כל חלופת מעצר.

3.

מכאן הערר שלפני, בגדרו משיג העורר על החלטה זו. העורר חוזר על טענותיו לפני בית המשפט קמא, ובפרט על טענתו בדבר היחלשות עצמת הראיות נוכח בדיקת הסיבים, ומוסיף כי הודעתו של נהג המונית אינה מהווה הוכחה לכך כי התרחשו העבירות האמורות, אלא אך לכך שהתרחש אירוע אלים, ולכן עשויה לתמוך אף בגרסתו; כי עברו הפלילי אינו מעיד על כך שלא ניתן ליתן בו אמון ולשחררו לחלופת מעצר, משום שהעבירות שנושאן בריחה ממשמורת חוקית וממעצר בוצעו לפני שנים רבות, ומאז תיקן דרכיו; וכי שגה בית המשפט קמא כאשר סרב להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינו. המשיבה מתנגדת לערר, מנימוקיו של בית המשפט המחוזי.

4.

לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני ושמעתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין הערר להידחות. על מנת לקבוע כי נחלשה עצמתן של ראיות לכאורה במסגרת עיון חוזר, יש להצביע על שינוי בראיות התביעה באופן שמשנה באופן משמעותי מהערכת תשתית הראיות הקיימת. על השינוי במערכת ראיות התביעה להיות דרמטי, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שמכלול הראיות יצביע על כך שלא ראוי היה לעצרו מלכתחילה (ראו, למשל, בש"פ 8204/04 מדינת ישראל נ' מחאנג'ה (13.10.04) ראו גם: בש"פ 6440/07 אבו תאיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.8.07), וההפניות שם).

במקרה שלפנינו, טענתו של העורר מתרכזת במהימנות גרסתו אל מול גרסתה של המתלוננת. העורר תולה את עיקר יהבו בבדיקת הסיבים האמורה, אשר לשיטתו די בה כדי להחליש את עצמתן של הראיות המפלילות הקיימות נגדו. אין בידי להסכים עם טענה זו. כפי שציין בית המשפט קמא, הבדיקה לא העלתה כל ממצא פוזיטיבי, ודאי לא כזה אשר בשלב הנוכחי – בו טרם שמע בית המשפט את העדים – יכול להחליש או לחזק איזו מבין הגרסאות. לא זו אף זו, כבית משפט קמא, אף אני סבור כי גם אם היתה קביעה פוזיטיבית מצד המעבדה, לא היה בכך כדי לסייע לעורר, וזאת משום שממצאי הבדיקה מורים מפורשות כי "כמות זו של סיבים אינה מתימה [מתאימה – ע' פ'] לתרחיש של שהיה על המושב האחורי". ממצא זה אינו עולה בקנה אחד עם גרסתו הנטענת של העורר – לפיה יחסים קוימו בהסכמה במושב האחורי של הרכב, כי אם מתיישב עם גרסת המתלוננת, ולפיכך אין בו כדי להחליש – לעת הזו – את עצמתן של הראיות לכאורה.

טענה נוספת בפי העורר, הינה כי חלוף הזמן מעת נעצר מהווה שיקול כבד משקל לטובת שחרורו. אכן, לעיתים יש לראות בחלוף הזמן משום נסיבה חדשה המשנה את האיזון בין מסוכנות לחירות (בש"פ 7674/06 ששון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.9.06)). בנקודת הזמן הנוכחית, פרק הזמן שחלף אינו משנה את נקודת האיזון. טענת העורר לפיה היה על בית המשפט להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינו על מנת לבחון חלופות מעצר אפשריות – דינה להידחות אף היא. הלכה היא כי ההחלטה אם להורות על הגשת תסקיר אם לאו מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. במקרים בהם מצא בית המשפט כי אין בנמצא חלופה אשר עשויה לאיין את מסוכנותו של נאשם, אין הוא מחויב להורות על הגשת תסקיר מעצר (ראו, למשל, בש"פ 3715/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.07), וההפניות המופיעות שם). במקרה דנן, נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר ועברו הפלילי העשיר, רשאי היה בית המשפט להימנע מלהורות על הגשת תסקיר, ואיני

מוצא עילה להתערב בהחלטתו.

אשר על כן, הערר נדחה.