פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
3715/07
בפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
העורר:
ג'מאל אבו שנב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בב"ש 2281/07 מיום 17.4.07
שניתן על ידי כבוד השופט יצחק כהן
תאריך הישיבה:
י"ט באייר התשס"ז
(7.5.07).
בשם המבקש:
עו"ד חנא בולוס
בשם המשיבה:
עו"ד עמית אופק
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן ) אשר דחה ערר על החלטתו של בית-משפט השלום (כבוד השופט
ו' חאמד ) מיום 17.4.07, בגדרה הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו .
1.
ביום 5.4.07 הוגש לבית-משפט השלום בעכו כתב אישום בגדרו נטען כי ביום 23.3.07, במהלך סיור שגרתי, הבחין שוטר ברכב הנהוג על ידי העורר. בבדיקה שערך השוטר במסוף המשטרתי, התברר כי לרכב האמור אין "טסט" כבר מיום 1.5.04. משהבחין השוטר כי העורר נוהג ברכבו בצורה מסוכנת, קרא לו לעצור לביקורת, אך זה הגביר את מהירותו. השוטר פתח במרדף אחר העורר, אשר הסתיים רק כאשר הגיע העורר לכפר מגוריו, שיח דנון. או-אז ביקש השוטר מן העורר לעלות לניידת, וזה בתגובה דחף אותו. כמו כן סרב העורר להוראות עיכוב שהופנו אליו, והחל מתפרע ומשתולל. כעבור זמן מה, ובשל התנהגותו של העורר, הגיע למקום שוטר נוסף על מנת לסייע לעמיתו. לאחר שניסה השוטר לכבול את העורר באזיקים, בעט בו העורר ואף ניסה לחנוק אותו. מייד לאחר מכן ברח העורר מן המקום, ואותר על ידי המשטרה רק ביום 31.3.07. יצוין, כי לפי המיוחס בכתב האישום,
תוקף רישיון הנהיגה של העורר פג עוד בחודש נובמבר 1997.
בגין כל אלה, יוחסו לעורר עבירות של תקיפת שוטרים בזמן מילוי תפקידם, תקיפה סתם והכשלת שוטר בזמן מילוי תפקידו, לפי סעיפים 273, 376 ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), נהיגה ללא רישיון בתוקף, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 ונהיגה ללא תעודת ביטוח בתוקף, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל – 1970.
2.
בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של העורר; כי העבירות בהן מואשם העורר מקימות עילת מעצר סטטוטורית; כי בשל חומרת המעשים המיוחסים לו, מהווה העורר סכנה לביטחון הציבור; כי נוכח הסתתרותו הממושכת מפני המשטרה
קיים חשש ממשי להימלטותו מן הדין; וכי לעורר הרשעות
קודמות בעבירות דומות.
3.
ביום 17.4.07 הורה בית-משפט השלום בעכו לעצור את העורר עד תום ההליכים. זאת, לאחר שמצא כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של העורר, ועל יסוד התרשמותו כי התנהגותו של העורר מלמדת על כך שנשקפת ממנו סכנה לביטחונם ולשלומם של אחרים. אלה, בצירוף עם הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות דומות לעבירות נושא כתב האישום הנוכחי, הובילו את בית המשפט למסקנה כי לא קיימת חלופה הולמת שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר או את החשש להימלטותו מן הדין. באשר לטענת העורר לפיה עמדה לו הזכות להתנגד לעיכוב בכוח משום שהעיכוב נעשה שלא כדין, קבע בית המשפט כי העורר תקף את אחד השוטרים עוד בטרם ניסה לעכבו;
עוד צויין כי
קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים הנוספים.
4.
על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה, שנסב בעיקרו על הבקשה לשחררו לחלופת מעצר. בפני בית-המשפט המחוזי טען העורר, כי מאז בוצעו העבירות המיוחסות לו הוא שיפר דרכיו ומתפרנס מעבודה מסודרת ומעצרו כעת עלול לדרדרו. עוד טען העורר, כי המסוכנות המיוחסת לו מקורה בנהיגה, ולפיכך די בשלילת
רישיון הנהיגה שלו על מנת לאיין מסוכנות זו.
5.
ביום 25.4.07 דחה בית המשפט המחוזי את הערר. בית המשפט התרשם כי העורר הינו אדם אלים, שאין עליו מורא הדין. בנוסף, מאחר ובני משפחתו של העורר נכחו בעת התרחשות האירועים אירוע שארע בכפרם, ולכאורה,
אף גוננו על העורר בשעה שהשוטרים ניסו לעכבו , סבר בית המשפט כי אין בחלופה המוצעת כדי להשיג את מטרת המעצר.
מכאן הערר שלפניי, בגדרו משיג העורר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניינו. בדיון מיקד בא-כוח העורר את הערר בבקשה להורות על חלופת מעצר. לטענתו, מאחר ומדובר בעבירות תעבורה אשר אינן מצביעות על מסוכנות אינהרנטית, שגה בית-משפט קמא כאשר קבע כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר. עוד נטען, כי מבלי בחינה קונקרטית של חלופת מעצר, לא ניתן לקיים את מצוות המחוקק כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996.
6.
לאחר שקילת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. ראשית ייאמר, כי טענת העורר לפיה העבירות המיוחסות לו הינן, בעיקרן, עבירות תעבורה, ואילו העבירות הנוספות הן שוליות יחסית, אינה מקובלת עלי. התנהגותו האלימה של העורר, כמו גם סירובו לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק, אין להם דבר עם עבירות התעבורה המיוחסות לו. תקיפת שני השוטרים אשר ניסו לעכבו ובריחתו מצביעות על מסוכנותו, ועבירות אלו, מהוות את "מרכז הכובד" של כתב האישום כנגדו.
7.
גם העבירות הנוספות המיוחסות לעורר מצביעות על מסוכנות. לפי המיוחס בכתב האישום, העורר לא שעה, לכאורה, להתרעות המשטרה, ולא עצר את מכוניתו. תחת זאת, הגביר את מהירותו, כאשר ניידת משטרתית דולקת אחריו. תוצאותיה של נהיגה פרועה זו עשויות היו להיות קטלניות והדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך שהעבירות בוצעו בשעה שהעורר נהג ללא "טסט", ללא רישיון וללא ביטוח חובה. (השוו: בש"פ 6/07 כוכבי נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 1753/07 אבו רקייה
נ' מדינת ישראל , לא פורסם).
8.
עילה נוספת שיש בה כדי לתמוך במסקנות הערכאה קמא הינה החשש הממשי להימלטותו מן הדין. כפי שצוין לעיל, תחילה נמלט העורר מפני ניידת המשטרה, לאחר מכן, נמלט מן השוטרים אשר ביקשו לעכבו, ולבסוף, אף הסתתר מפני כוחות המשטרה במשך עשרה ימים עד שאותר ונעצר. כמו כן, יש להעניק משקל
לעברו הפלילי של העורר, הכולל, בין היתר, עבירות אלימות ותקיפת שוטרים.
8.
על יסוד הנתונים שפורטו לעיל, מסקנתי היא כי אין יסוד להתערב בהחלטת הערכאה קמא, שקבעה כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר. כידוע, מקום בו מגיע בית המשפט למסקנה לפיה המקרה שלפניו אינו מתאים לחלופת מעצר, אין הוא חייב להורות על הכנת תסקיר (השוו: בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל, לא פורסם; בש"פ 9782/06 קרצב נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; בש"פ 1092/05 תראבין נ' מדינת
ישראל , בש"פ 3135/07 גדיר נ' מדינת
ישראל , טרם פורסם; בש"פ 3381/07 שלומוב נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). משכך, החלטתו של בית-משפט קמא שלא לשלוח את העורר לקבלת תסקיר שירות המבחן בדין יסודה, ולא נמצאה לי כל עילה לשנות ממנה.
על יסוד האמור, הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"א באייר התשס"ז (9.5.07).
ש
ו פ ט