בש"פ 9198/04 דן אבדולייב נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת נגה אהד) בב"ש 92907/04 מיום 23.9.04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו, בשני אישומים נפרדים, עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. על-פי האישום הראשון, העורר שדד את המתלוננת, עובדת של מסעדה בהרצלייה, כאשר זו הגיעה לבנק במטרה להפקיד את פדיון המסעדה. העורר נאשם בכך שניגש למתלוננת בעודה יושבת ברכבה, כאשר הוא מזוין בסכין ומלווה באחר, שזהותו אינה ידועה, ותוך איומים על המתלוננת נטל את התיק בו נמצא פדיון המסעדה והעבירו לאחר. בטרם עזב את הרכב, כך נטען, תקף העורר את המתלוננת כשהוא מכה אותה בפניה באמצעות אגרוף. כאשר ניסו העורר והאחר להימלט מהמקום, ניסה שומר החניון לעצור בעדם, אולם אז תקף אותו העורר באגרופו והפילו ארצה. על-פי האישום השני, כאשר נעצר העורר בדירתו, נתפסו ברשותו סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, בקשה המשיבה מבית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, ואף לא חלק על קיומה של עילת מעצר בשל מסוכנות, אלא ביקש מבית המשפט המחוזי להורות על הכנת תסקיר מעצר על מנת לבחון חלופת מעצר. בית המשפט קבע, שבמקרה דנן אין הצדקה להורות על עריכת תסקיר, שכן "מדובר בבחור צעיר, צורך סמים, לשם מימון הסמים מבצע עבירות רכוש על דרך של שוד מזוין, כשאנו למדים מעברו, כי הוא רק עולה בדרגה מאז ועד היום, ועל כן מסוכנותו זועקת לשמיים". נוכח קביעה זו, הורה בית המשפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. מכאן הערר שבפניי.

4.

בעררו ממקד העורר טיעונו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו. לטענתו, קודם לגזירת עונש מאסר המחוקק מחייב עריכת תסקיר מעצר לגבי נאשם שטרם מלאו לו 21 שנה, וחובה זו חלה גם בענייננו, שכן העורר הנו בן 20 שנה. עוד נטען, כי אין לתת משקל יתר לעברו הפלילי של העורר, שכן מדובר בעבר פלילי שאינו מכביד. מאידך, טוען העורר, יש לייחס משקל לנסיבות אחרות בעברו, בהן העובדה שסיים 12 שנות לימוד והנו בעל מקצוע ואף עבד במקום עבודה מסודר טרם מעצרו. לטענת העורר, מעצר בית מלא יוכל להבטיח את מטרות המעצר, שכן משפחתו מוכנה לקלוט אותו בבית אחותו, לחתום על ערבויות ולממן הפקדה כספית ככל שיידרש.

5.

לטענת המשיבה, מסוכנותו של העורר גלומה בנסיבות האלימות בהן נעברו העבירות המיוחסות לו, ובעברו הפלילי, הכולל שתי הרשעות בעבירות תקיפה בתנאים מחמירים, תקיפה סתם והפרת הוראה חוקית. עוד טוענת המשיבה, כי במקרה דנן לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר, ומשכך, אין צורך להטריח את שירות המבחן בעריכת תסקיר מעצר לצורך בחינת חלופה קונקרטית.

6.

כאמור, במקרה דנן אין מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומן של ראיות לכאורה. גם עילת מעצר סטטוטורית קיימת בענייננו, וזאת בשל חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א) באשר ל"עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם" – חזקה אשר לא נסתרה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת, אם כן, בנושא החלופה, ובשלב ראשון, בצורך להורות על הזמנת תסקיר מעצר כדי לבחון חלופה כזאת.

7.

סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 מורה כי בית המשפט לא יצווה על מעצר, חרף קיומה של עילת מעצר, אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". סעיף זה אמנם מחייב את בית המשפט לבחון חלופת מעצר, אולם הסעיף אינו מחייב, בכל מקרה ומקרה, לבחון חלופת מעצר קונקרטית. בחינתה של חלופת מעצר נעשית, ככלל, בשני שלבים: בשלב הראשון, בוחן בית המשפט אם ניתן להשיג את מטרות המעצר על דרך של חלופת מעצר – יהא טיבה אשר יהא. רק אם מגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי ניתן להשיג את מטרות המעצר בחלופת מעצר, הוא יפנה לבחינתה של חלופת המעצר הקונקרטית הראויה בנסיבות העניין (השווה: בש"פ 7399/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' אבו סביח (לא פורסם)). כאשר מדובר בנאשמים צעירים גוברת הנטייה להורות על הזמנת תסקיר מעצר, אך גם כאן, בית המשפט אינו חייב להורות על הכנת תסקיר כזה, אם ברור לו, גם ללא תסקיר מעצר, שמדובר במקרה שאינו מתאים לחלופה וכי כל חלופה שתוצע לא תפיג את מסוכנותו של הנאשם.

8.

בענייננו, מיוחסות לעורר עבירות חמורות ביותר. מדובר בשוד מתוכנן היטב, בשיתוף עם אחר, המלווה באיומי סכין ובאלימות. על כך נוספה העבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. לחובתו של העורר נזקפות, חרף גילו הצעיר, גם שתי הרשעות בעבירות אלימות (תקיפה) וכן הרשעות בהחזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה. בנסיבות אלה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא כי מסוכנותו של העורר הנה רבה, ולא ניתן להפיגה בחלופת מעצר. אני סבור שבית המשפט המחוזי היה רשאי להגיע למסקנה זו גם בלא להיזקק לתסקיר מעצר.

הערר נדחה.