בש"פ 3353/05 גיהארד שופי נ. מדינת ישראל

א.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת מוניץ, ב"ש 1447/05) מיום 1.3.05, אשר החליט לדחות את בקשת העורר לעיון חוזר על החלטתו לעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ב.כנגד העורר הוגש כתב אישום בעבירות הצתה, התפרצות למבנה וביצוע פשע, והיזק בזדון. על פי כתב האישום, בתמצית, התפרץ העורר למשרדה של סוכנת ביטוח עמה היה מסוכסך, השליך לתוכו בקבוק מלא חומר דליק, וכתוצאה מכך, גרם לדליקה ולנזק רב למשרד.

ג.בדיון שנערך ביום 9.1.05 הודיע בא כוחו של העורר באותה עת, על הסכמתו למעצר העורר עד לתום ההליכים נוכח חומר הראיות שבתיק, ובהתאם לכך החליט בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

ד.בקשתו של העורר לעיון חוזר, שהוגשה על ידי בא כוחו הנוכחי, נדחתה על-ידי בית המשפט. נקבע, כי בבקשה לעיון חוזר לא נטענה טענה של שינוי נסיבות, כנדרש, מלבד החלפת סנגורו של העורר, ונסיבה זו אינה מצדיקה עיון חוזר בהחלטה.

ה.(1) בערר נטען, כי בהסכמת בא כוחו הקודם של העורר למעצרו עד תום ההליכים, יש משום פגיעה קיצונית בזכותו לנהל משפט הוגן, שכן בא כוחו טרם קיבל באותה העת את חומר הראיות בתיק, והעורר הכחיש ומכחיש את עובדות כתב האישום. נטען, כי בעובדה האחרונה יש כדי להביא לידי מסקנה כי העורר עצמו לא היה מודע למתרחש בעת הדיון, וכי בטענות האמורות, בכללן, יש כדי להוות עילה מספקת לעיון חוזר בהחלטה. עוד נטען כי העבירות בהן מואשם העורר אינן ברשימת העבירות היוצרות חזקת מסוכנות, וכי לעורר לא ניתנה הזדמנות, כך נטען, להוכיח כי אינו מסוכן, או לכל הפחות להציע חלופת מעצר שפגיעתה בו פחותה. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לעובדה שלעורר, כנטען, אין עבר פלילי מחמיר; וגם אם אין בטענות שנמנו לעיל כדי להוות עילה מספקת לעיון חוזר בהחלטה, די בחלוף הזמן להוות עילה מספקת לכך, וזאת אף נוכח הזמן הרב שעתיד לחלוף, כנטען, עד לסיום משפטו של העורר, ועוד, היה על בית המשפט שדן במעצר, כנטען, להידרש לנושא הראיות אף שנתקבלה הסכמה.

(2) מנגד משיבה המדינה, כי לא הועלו טענות של ממש באשר לראיות ולעילה; לא היה מקום לבדיקת הראיות על-ידי בית המשפט משהודיע הסניגור על הסכמתו.

ו.איני רואה מקום להיעתר לערר. לא הוצגו על ידי בא כוח העורר בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה השגות ספציפיות באשר לדיות הראיות לכאורה. בנסיבות אלה, אין מקום לחלוק על הסכמתו של הסניגור הראשון באשר לכך. בית המשפט המחוזי אף ציין כי בא כוח העורר דאז שקל את חומר הראיות, ולא ראה מקום לביקורת על פעולתו. ועוד, דומני שבצדק הפנה בא כוח המשיבה להחלטת השופט (כתארו אז) מצא בבש"פ 303/04 יושבייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה). בין היתר נאמר שם:

"הודיית סניגור בדבר קיומן של ראיות לכאורה, או בדבר קיומה של עילת מעצר, מצמצמת את המחלוקת בין התביעה לסניגוריה בהליך המעצר ופוטרת את השופט מלהכריע בשאלות שלא נשנו במחלוקת. יותר מטרידה היא השגת הסניגור על עמדת הסניגורית הראשונה, שראתה להודות לפני בית-משפט השלום בקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר. אינני אומר שהשגה כזאת היא לעולם בלתי-אפשרית. דא עקא שבשנים האחרונות משתרשת תופעה מתרחבת והולכת, שפרקליטי נאשמים הטוענים בערר, או בערעור, אינם מהססים להטיל דופי בשיקול-דעתם המקצועי של פרקליטים שטענו לאותם נאשמים לפני הערכאה הראשונה. הטענה בדבר 'כשל בייצוג', שבעבר הלא רחוק נחשבה לטענה נדירה ויוצאת דופן, הפכה לטענה שגורה ושכיחה, שברוב המקרים אין בה יותר מאשר ניסיון לחפות על היעדר נימוקים ראויים לשמם לתקיפת ההחלטה השיפוטית העומדת לביקורת".

ז.לגופם של דברים ולענייננו: אם חפץ בא כוח העורר לנסות לשכנע, בגדרי הליכי המעצר, בהיעדר ראיות לכאורה או בחולשתן, עליו להגיש בקשה מנומקת ומפורטת באורח ספציפי לבית המשפט המחוזי לשם עיון חוזר. הוא הדין לענייני עילת המעצר, חלופות מעצר וכיוצא באלה. אזכיר את הידוע, כי "בחינתה של חלופת מעצר נעשית, ככלל, בשני שלבים": הראשון – האם ניתן כל עיקר להשיג את מטרות המעצר על דרך של חלופה, ורק אם נעברה משוכה זו – תיבחן בשלב השני חלופה קונקרטית (ראו בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (השופט עדיאל)). משהיתה הסכמה למעצר, לא היה מקום להידרש לחלופה. ואף כאן, כאמור, דבר זה עניינו בבקשה ספציפית לעיון חוזר.

ח.כאמור, אין בידי להעתר לערר.