בש"פ 1073/10 אבראהים שהין נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' מקובר) מיום 3.2.10.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של נסיון לחבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ועבירות בנשק.

בין משפחת עישאווי למשפחת אל מרבוע קיים סכסוך דמים. העורר מקורב למשפחת עישאווי בכפר קאסם. המתלוננים הם בני משפחת אל מרבוע ומתגוררים ברמלה.

על פי האישום הראשון, ביום 25.9.09, הגיעו שניים ממשפחת אל מרבוע וכן אחמד עישאווי אל מוסך ברמלה. העורר שהה שם עם אחרים. כשהבחין במתלוננים, בני משפחת אל מרבוע, איים על אחד מהם באמירה "תצא מכאן לפני שאני אזיין אותך". המתלוננים חזרו לרכבם ואז העורר שלף אקדח וירה לעברם. הקליעים פגעו ברכב, וגרמו לנזקים. על פי האישום השני, ביום 30.11.09 נסעו המתלוננים, בני משפחת אל מרבוע, ברכב באזור השוק ברמלה. העורר נסע באזור עם אחרים ברכב משלהם. העורר וחבריו חסמו את נתיב הנסיעה של רכב המתלוננים, ויצאו מרכבם כשהם נושאים נשק, דרכו אותו וכיוונו אותו אל עבר המתלוננים. המתלוננים נמלטו על נפשם ברכב, כשהעורר והאחרים רודפים אחריהם. במרדף, פנו העורר והאחרים לרחוב בניגוד לכיוון התנועה ובניגוד לתמרור "אין כניסה", תוך נסיעה במהירות מופרזת. רכב המתלוננים נמלט אל תחנת המשטרה.

יש לציין, כי האחרים שהיו עם העורר בשני הארועים המתוארים בכתב האישום נמצאים בבריחה, ודרושים לחקירה על ידי משטרת ישראל.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר טען נגד קיומן של ראיות לכאורה. בפרט נטען, כי קיימות סתירות בחומר הראיות, וכי אין לתת אמון בעדים, על רקע סכסוך ארוך שנים בין משפחת העורר למשפחת המתלוננים. בהחלטה מיום 3.2.10 סקר בית המשפט קמא את עיקרי חומר הראיות, ובעיקרם – הודעות המתלוננים, דו"חות על קיום עימותים בין המתלוננים לבין העורר, והודעתו של שאדי אלשמאלי, עד ראיה לארועי האישום השני. בית המשפט מצא, כי אלה מהווים ראיות לכאורה לאשמתו של העורר. עוד התייחס בית המשפט לטענותיו של ב"כ העורר באשר לסתירות ותמיהות בחומר הראיות; לגבי עיקרי הטענות במישור זה נאמר, כי מקומן בהליך העיקרי, וכי אין בהן כדי לגרוע מקיומן של ראיות לכאורה לענין המעצר. אשר לטענת אליבי שהעלה העורר נאמר, כי היא אינה נתמכת בהודעה שמסרה אמו בענין זה. נקבע, כי טיב העבירות המיוחסות לעורר מצביע על מסוכנות גבוהה. בית המשפט התייחס לבקשת העורר להשתחרר לחלופת מעצר, ובפרט לטענה בדבר עברו הנקי מעבירות אלימות; הוא קבע, כי בנסיבות המקרה – הכוללות עבירות חמורות, לרבות נסיונות ירי, על רקע סכסוך דמים בין משפחות – לא ניתן להסתפק בכל חלופת מעצר שהיא.

3.

בערר שלפני שוטח העורר בהרחבה את טענותיו בענין חומר הראיות. בעיקרו של דבר נטען, כי אין לתת משקל רב לעדויות המתלוננים, בני משפחה המסוכסכים עם משפחתו של העורר; וכי העדויות השונות אינן עקביות בפרטיהן. לגבי האישום הראשון נטען עוד, כי העדויות העיקריות לגביו ניתנו בשלב מאוחר – לאחר ארועי האישום השני – וכי אין ראיות בעלות אופי אובייקטיבי לאישום זה. עוד נאמר ביחס

לאישום השני, כי הוא אינו מקים מסד משפטי לעבירת נסיון לחבלה בכוונה מחמירה, הואיל ולא נורו יריות. כן אין יסוד לתחולתה של עבירת סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הואיל ולא העורר הוא שנהג ברכב.

4.

בטיעון בעל-פה הרחיב ב"כ העורר בטענותיו לענין הראיות, וציין את עיקרי הדברים הבאים: לדבריו, מ דובר

בשני אישומים שבהם שני עדי התביעה העיקריים הם בני דודים שלהם סכסוך מר ונוקב עם משפחת העורר. הם עצמם העלו את נושא האישום הראשון כאשר נחקרו תחת אזהרה בענין ירי שבוצע לעבר בית משפחת העורר. אשר לאישום הראשון, לא נמצאו בזירה כלי נשק, קליעים או תרמילים; כמו כן, הרכב שלכאורה ניזוק מהירי לא נבדק, ואין ראייה שהיה במוסך, וספק אם הוא נפגע. בעל המוסך, שעל פי הנטען בעיסקו התרחש הארוע, נמנע מלאשר את הדבר וטען כי לא נתקל בארוע כזה. בעל הרכב טען בעדותו כי המתלונן יאסף סיפר לו שהרכב נפגע, וכי הוא לא יודע מי עשה זאת. העדויות כבושות, ולראשונה מדברים המתלוננים על הארוע הראשון בחודש דצמבר 2009, כאשר הוא התרחש בחודש ספטמבר 2009. העדויות על הארוע הראשון עולות רק כאשר המתלוננים עצמם נחקרים על אלימות כלפי המשפחה היריבה, והן אינן באות מיוזמתם החופשית של המתלוננים. ב"כ העורר טוען עוד כי עד התביעה אחמד אליסאווי שהיה נוכח במוסך בארוע הראשון סותר בעדותו את גרסת המתלוננים; וכן לא ניתן להסתמך על עדות אמו של העורר ביחס לאליבי שנטען על ידיו לאחר זמן כה רב מקרות הארוע. ב"כ העורר עומד על סתירות ותמיהות נוספות בחומר העדויות.

5.

אשר לאישום השני נטען, כי העד האובייקטיבי שאדי אינו מזהה את העורר, ואינו מזהה קיומם של כלי נשק. גם בעדויות המתלוננים ביחס לאישום זה מצויות סתירות. ככלל, נטען כי יש להתייחס לעדויות המתלוננים בזהירות רבה בשל המניע הטמון בסכסוך רב השנים עם המשפחה היריבה.

6.

אשר לחלופת מעצר נטען, כי יש להתחשב בחולשת הראיות, בגילו הצעיר של העורר ובכך שיש לחובתו הרשעה אחת בגין גניבה בשנת 2005. כן נטען כי הוצעה חלופת מעצר מרוחקת, עם ערבויות. ב"כ העורר קובל על כך כי נתבקש תסקיר מעצר אך בית המשפט סירב לכך.

7.

ב"כ המדינה פרשה את ההשתלשלות הראייתית. היא מצביעה על כך כי ביום הארוע הראשון ב-25.9.09, התקבל מידע על ידי מודיע לפיו נשמע ירי באזור המוסך. המשטרה ניסתה לאתר את הארוע, אך ללא הצלחה. יום למחרת, ב-26.9.09, המתלוננים עצמם נחקרו בחשד לביצוע ירי על ידם כלפי משפחת העורר. במהלך אותה חקירה הם התייחסו לכך שהם עצמם נורו יום קודם לכן. הם ציינו כי היורים היו רעולי פנים. מה שהביא את המתלוננים להתלונן היה הארוע השני, שבו ניסו לירות על הרכב שלהם, והם נמלטו לתחנת המשטרה כדי להפסיק את המרדף. הם מסבירים את החשש הממשי שלהם מפני משפחת העורר. ישנו חיזוק אובייקטיבי של מודיע לגבי הירי בארוע הראשון; בעל הרכב העיד כי מסרו לו שהיה ירי לעבר הרכב, אך הרכב נמסר לו לאחר שתוקן, והמתלוננים מעידים כי מיד לאחר הארוע תיקנו את הרכב. גם עדות בעל הרכב חיזקה את גרסת המתלוננים. לטענת המדינה, בעל המוסך לא רצה לשתף פעולה כדי לא להסתבך בסכסוך הבין-משפחתי. אשר לארוע השני, ישנו חיזוק חיצוני של עד ראייה שאינו קשור לאף אחת מהמשפחות, אשר נקלע למרדף בין הרכבים. לדברי המדינה, קיימת תשתית ראייתית מספקת לצורך הליך מעצר, ואין מקום לשחרור בחלופה. מסוכנות העורר רבה, ולא ניתן לאיינה בחלופת מעצר. השימוש בנשק על רקע יריבות עמוקה בין המשפחות שעודה בעיצומה אינה מתירה שחרור ואפילו לחלופה בריחוק-מקום.

8.

לאחר בדיקת הראיות על רקע כלל נסיבות הענין, מסקנתי היא כי דין הערר להידחות.

אשר לראיות לכאורה – דרישה זו באה על סיפוקה לצורך הליך מעצר. אין פירוש הדבר כי לא קיימות שאלות מהימנות ומשקל שצריך יהיה לתת עליהן את הדעת בהליך העיקרי, ולהכריע בהן לאחר פרשת ההוכחות, אך לצורך הערכת ראיות לכאורה בשלב מקדמי בטרם תחילת המשפט, התיק מכיל ראיות המצביעות לכאורה על מעורבות העורר בעבירות נשוא שני הארועים העברייניים המיוחסים לו.

9.

העדויות העיקריות כוללות את הודעתו של המתלונן אוסאמה אל מרבוע מיום 2.12.09 המפלילה את העורר בשני הארועים; דו"ח עימות בין אוסאמה לעורר מיום 3.12.09 מזהה את העורר כמי שירה על הרכב בארוע הראשון, ובו מסביר המתלונן כי פחד להתלונן מחשש מפני משפחת העורר. העד קשר את העורר גם לארוע השני. בצד הודעותיו של אוסאמה, ישנה הודעה של יאסר במשטרה מיום 30.11.09 ביחס לארוע השני ובה הוא מתייחס גם לארוע הראשון. ביום 2.12.09 התייחס יאסר בהודעה לארועים הראשון והשני, וקשר את העורר לשניהם. גם בהודעה מיום 9.12.09 הוא מתייחס לארוע השני, וקושר את העורר אליו. בעימות עם העורר מיום 3.12.09 חזר המתלונן יאסר וקשר את העורר לשני הארועים. ביחס לארוע השני ניתנה גם עדות שאדי אשמאלי מיום 20.12.09 המתאר את המרדף, ומזהה את הנהג באסם שנהג ברכב.

10.

צדק בית המשפט קמא במסקנתו כי די בחומר הראיות האמור כדי לספק את דרישת הראיות לכאורה לצורך הליך מעצר, וכי אין זה המקום להיכנס לשאלות מהימנות פרטניות ולבחון פרטי פרטים של סתירות שמקומן להתלבן בהליך העיקרי. חשוב לציין בהקשר זה, כי ניתן הסבר על ידי המתלוננים לאי הגשת תלונה לאחר הארוע הראשון בשל הפחד להסלים את העימות עם בני המשפחה היריבה אשר עשוי היה להגביר את הסיכון הצפוי להם מפגיעה.

כן צדק בית המשפט קמא כי אף שהעורר לא נהג ברכב בארוע השני, העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה המיוחסת לו ביחד עם אחרים מתבססת על ביצוע בצוותא חדא, ולכן אין, לכאורה, קושי בהאשמתו גם בסעיף עבירה זה על בסיס העובדות המתוארות בסעיף האישום.

יש, אפוא, ראיות לכאורה המקימות יסוד סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו.

11.

אשר לחלופת מעצר: בית המשפט קמא נמנע מבקשת תסקיר מעצר, ובנסיבות המיוחדות של מקרה זה, בדין עשה כן.

חלופת מעצר היא אופציה שיש לשוקלה בכל הליך בקשה למעצר עד תום ההליכים. עם זאת, אין פירוש הדבר כי בכל מקרה ומקרה על בית המשפט להורות על תסקיר מעצר, גם אם מלכתחילה שחרור בחלופת מעצר איננו מהווה אופציה סבירה בנסיבות הענין. בחינת חלופת מעצר נעשית בשני שלבים: ראשית, יש לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר. שנית, רק אם המסקנה היא כי ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופה יש לבחון חלופת מעצר קונקרטית.

אם בנסיבות הענין נראה, על פניו, כי אין מקום להחלת חלופת מעצר, כי אז אין ברכה בפנייה לשירות המבחן לקבלת תסקיר מעצר. מקום שקיים ספק אם חלופת מעצר היא אופציה אפשרית, או כאשר חלופה כזו נתפסת כאפשרות סבירה אך יש לבחון חלופה מתאימה קונקרטית, כי אז תסקיר מעצר עשוי לסייע, ואז הפנייה לשירות המבחן בבקשה לתסקיר מעצר מתבקשת מאליה (בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.11.2004); בש"פ 476/04 יחיאל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.1.2004)).

12.

בענייננו, המסוכנות הנשקפת מהעורר היא רבה ביותר, כעולה מחומר הראיות. לכאורה, הוא מעורב עם אחרים בסכסוך דמים עם בני המשפחה היריבה, ופועל במסגרת סכסוך זה בדרך אלימה, תוך שימוש בנשק, וסיכון מיידי וישיר של חיי אדם. הסיכון אינו מצטמצם לנפשות הפועלות ישירות במסגרתו. הוא מסכן בהתנהגותו את הציבור הרחב, העלול להיפגע משימוש בנשק או מנסיעה עבריינית בכבישי העיר והארץ תוך סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בלא אבחנה בין קרבן מכוון לקרבן מיקרי.

13.

החשש מהישנות מקרי אלימות במצב של סכסוך מתמשך בין משפחות יריבות מקשה על שחרור בחלופת מעצר במקרה זה; גם חלופה מרוחקת מבחינה גיאוגרפית לא תאיין את הסכנה להישנות מעשי אלימות בין המשפחות הניצות שהעורר לכאורה מעורב בהם, תוך שימוש בנשק חם, ותוך יצירת סיכון חמור לפגיעה בחיי אדם ממעשיו. בענין זה, גילו הצעיר ועברו הפלילי של העורר שאינו מכביד במיוחד אינם מהווים שיקול מכריע.

14.

דינו של העורר להישאר במעצר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.