בש"פ 476/04 יעקב יחיאל נ. מדינת ישראל

1.העורר, כבן 19 שנים, עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בחיפה בגין ביצוע שוד מזוין, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי הנטען בכתב-האישום, הגיע העורר בבוקר יום 3.12.2003, יחד עם שניים אחרים, אל דירת המתלונן א.ק., קטין כבן 14, ברח' לח"י 4 בקרית ביאליק. העורר וחבריו הזדהו בפני א.ק. כשוטרים, נכנסו בכוח לדירה, קשרו אותו למיטה, חסמו את פיו באמצעות חולצה ואיימו עליו בסכין ש"יחתכו לו את הגרון". לאחר מכן, כיסו השלושה את פניהם בכובעי גרב, לבשו כפפות ועלו לקומה השניה בדירה, שם ישן בחדרו המתלונן א.ס., קטין אף הוא. השלושה דקרו את א.ס. בישבנו ופצעו אותו בראשו, ואף איימו באמצעות הסכין לחתוך אותו אם לא יגלה להם את הקוד לפתיחת הכספת. במשך כשעה וארבעים דקות חיפשו השלושה אחר כסף בדירה וניסו לפרוץ לכספת, תוך שהם משגיחים על המתלוננים הקטינים לבל יזוזו ממקומם. לבסוף, נטלו כ- 160 ₪ מארנקו של א.ס. ועזבו את הדירה, בעוד א.ק. נותר כבול למיטתו וא.ס. מתבוסס בדמו.

2.עם הגשת כתב-האישום נגד העורר (שני אחרים לא נתפסו), הגישה המשיבה בקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו. בית-המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות המצוי בידי המשיבה והגיע לכלל מסקנה כי מדובר ב"ראיות לכאוריות חזקות ביותר, הקושרות את הנאשם בקשר הדוק למעשה השוד המתואר בכתב האישום". מבין הראיות, התייחס בית-המשפט להודעה שמסר שכן בבניין, אשר זיהה את מכוניתו של העורר, כמכונית אשר נסעה בסביבת הבניין, בבוקר בו בוצע השוד. עוד מסר אותו שכן, כי בשלב כלשהו הבחין בשלושה אנשים, יושבים בתוך המכונית וצופים על הבניין ואחד מהם אף ניסה לפרוץ למכונית סובארו שחנתה בקרבת מקום. במכונית העורר נמצאו מגזרי תיל, בגד אפור מוכתם בדם וכסף מזומן. פרופיל DNA שהופק מדגימת רוק של המתלונן א.ס. נמצא תואם את פרופיל ה- DNA שהופק מכתמי הדם שעל הבגד. כמו כן, בבית בו בוצע השוד הותקנה מצלמת טלויזיה נסתרת במעגל סגור, אשר קלטה את השודדים בשעת מעשה. בית-המשפט צפה בקלטת והבחין כי אחד השודדים לבש בגד זהה לזה שנתפס במכוניתו של העורר. לבסוף, בדיקת מעבדה של סימני נעליים, אשר אותרו על הקיר הסמוך לכספת, מצביעה על אפשרות סבירה שמדובר בנעליו של העורר. על כל אלה, הוסיף בית-המשפט וציין כי העורר לא שיתף פעולה בחקירתו, סירב לענות לשאלות החוקרים ולא הגיב לממצאי החקירה. עוד קבע בית-המשפט כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים חזקת מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 וכי העורר לא פעל להפריך את מסוכנותו וכאמור, שתק בחקירתו. בית-המשפט הדגיש כי במהלך חיפוש שנערך בחצריו נמצאו כלי פריצה וחפצים כגון גלגלי מכונית ומכשירים סלולריים, שיש יסוד לחשד כי הם גנובים. עוד הדגיש בית-המשפט כי על אף גילו הצעיר, הועמד העורר לדין בעבר בפני בית-משפט לנוער, בגין עבירת אלימות. אשר לחלופת מעצר, בית-המשפט בחן את החלופה שהוצעה על-ידי באת-כוח העורר, בביתו של אביו בקרית אתא, אך לא ראה בה חלופה הולמת.

בית-המשפט המחוזי הורה, אפוא, על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, ומכאן הערר.

3.בערר מיקדה באת-כוח העורר את טענותיה בעניין חלופת המעצר. לדבריה משבחרה המשיבה לא לחקור את המצהירים אשר הוצעו כמשגיחים במסגרת חלופת מעצר, אין מקום למסקנה כי חלופת המעצר שהוצעה אינה ראויה. עוד נטען, כי העורר מסר בחקירתו גרסה מלאה לחשדות שהופנו נגדו, תוך שעשה שימוש בזכותו לאי-הפללה עצמית, וממילא, נסתרת מסוכנותו נוכח גילו הצעיר ונוכח העובדה שאין בעברו הרשעות קודמות. באת-כוח העורר מוסיפה כי העורר עצור בתחנת משטרת זבולון, עקב מצוקת אכלוס בבתי המעצר, ושם נמנעות ממנו זכויות בסיסיות המוקנות לכל עצור, ובכללן ביקורים, טיול יומי, שיחות טלפון ועוד.

4.דין הערר להידחות.

כבר נפסק כי החובה להתייחס לאפשרות של חלופת מעצר בטרם יורה בית-המשפט על מעצר עד תום ההליכים, אין משמעותה בחינת חלופה קונקרטית בכל מקרה ומקרה וזאת משום שיתכנו מקרים אשר בהם חלופה – יהא טיבה אשר יהא – אינה הולמת את נסיבות המקרה (ראו: בש"פ 7399/01 עיסא בהר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

כזה הוא המקרה שבפנינו. המעשים המיוחסים לעורר נגועים בחומרה מופלגת, הן בשל התכנון המוקדם והן בשל האכזריות הקשה שהופנתה כנגד הקטינים. אינדיקציה נוספת למסוכנותו הרבה של העורר עולה מן ההליך הפלילי אשר התקיים נגדו לפני פחות משנתיים בבית-המשפט לנוער. באותו הליך הואשם העורר בגרימת חבלה ובפציעתו של מתלונן בשטח בית הספר שבו למד, בכך שהלם בראשו באבן וגרם לו חתך בקרקפת. עבירה זו ביצע העורר בהיותו כבן 16 שנים. שופטת הנוער (כב' השופטת ד. מרשק-מרום), נענתה אז לבקשת הסנגורית, נמנעה מהרשעה והסתפקה בקביעה כי העורר עבר את העבירה שיוחסה לו. זאת לאחר שהעורר הביע בפניה חרטה על מעשיו והבטיח כי לא ישנו. כמו כן, חויב העורר לחתום על התחייבות בסך 3,000 ₪ ולהימנע במשך שנתיים מביצוע עבירות אלימות. והנה לא חלפו שנתיים מאז, והעורר שב ומסתבך, לכאורה, במעשים נשוא כתב-האישום שבפנינו.

בנסיבות אלה, הוכיח העורר כי לא למד את לקחו וכי לא ניתן לסמוך על דברתו. על כן, צדק בית-משפט קמא בקובעו כי אין מקום לחלופת מעצר בעניינו. אשר לתנאי המעצר, יש לקוות כי בענין זה לא יגרע חלקו של העורר וכי יזכה לאותם תנאים שלהם זכאים עצורים אחרים דוגמתו. המשיבה תברר ותוודא כי אכן זהו המצב, נוכח הטרוניות שהעלתה בעניין זה באת-כוח העורר.

בכפוף לאמור לעיל בעניין תנאי המעצר, הערר נדחה.