בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ. נאיף אבו סבייח

ערר המדינה על החלטה לשיחרור ממעצר.

המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי באר-שבע בעבירות של החזקת נשק שלא כדין וסיוע לסחר בנשק. עם הגשת כתב האישום, ולבקשת המדינה, הורה בית-המשפט על מעצרו עד תום ההליכים, אך בבקשה לעיון חוזר נהפכה הקערה על פיה ובית-המשפט החליט לשחררו ממעצר בתנאים של "מעצר בית" ותנאים נילווים. על החלטה זו ערר המדינה שלפניי ועתירתה היא כי אורה על החזרתו של המשיב למעצר.

על-פי האמור בכתב האישום, ייבא פלוני שלא כדין שלושים רובי קלצ'ניקוב ממצרים לישראל, במטרה להעבירם לשטחי הרשות הפלסטינאית בגדה המערבית. פלוני פנה אל המשיב וביקש ממנו כי יחביא את כלי הנשק באיזור ביתו - ליד ערוער שבנגב - תמורת סך של 10,000 ש"ח. המשיב ידע על הכוונה להעביר את כלי הנשק לשטחי הרשות, או, למיצער, עצם עיניו באשר לכוונת ההברחה לרשות. המשיב הסכים להצעה שהוצעה לו, קיבל לידיו את כלי הנשק והחביא אותם במקום שהחביאם כפי שנתבקש.

אין חולקין על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, אף לא על קיומה של עילת מעצר הנעוצה בסיכון הנשקף מן המשיב. השאלה אינה אלא זו, אם ראוי הוא המשיב כי יזכה בחלופת מעצר אם לאו. בתחילה הוצגו לפני בית-המשפט שני תסקירי מעצר וחוות-דעתו של שירות המבחן הייתה כי קשה "להגיע לתמונה מלאה אודות הסיכון להישנות פריצת גבולות". שירות המבחן אף דחה את חלופות המעצר שהוצעו בידי המשיב. ואולם לימים, לעת הבקשה לעיון חוזר, נראה היה לו לשירות המבחן כי חלופת המעצר שהוצעה בידי המשיב חלופה ראויה היא, ובית-משפט קמא הלך בעקבות שירות המבחן והורה על שיחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

כהוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 ( חסד"פ ) לא יצווה בית-משפט על מעצר - חרף קיומה של עילת מעצר - אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שיחרור בערובה ותנאיי שיחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה". השאלה הראשונה אפוא שבית-משפט משווה לנגד עיניו היא, אם ניתן לבטל את המסוכנות הנשקפת מפלוני על דרך של חלופת מעצר. כך, למשל, אם מדובר בפלוני שיש ראיות לכאורה להיותו שודד-רוצח שעבר פלילי עשיר מאחוריו, לא יעלה על הדעת לשחררו ממעצר הואיל ולא ניתן יהיה להשיג את מטרת המעצר אלא במעצר ממש ולא בחלופת מעצר. רק אם מגיע בית-משפט לכלל מסקנה כי המסוכנות הנשקפת מן הנאשם מסוכנות היא שניתן לבטלה או להפחיתה בעיקרה - לפי המשוער - על דרך של חלופת מעצר, רק אז יבחן בית-המשפט אם חלופת מעצר המוצעת, חלופת מעצר ראויה היא בנסיבותיו של העניין.

ועוד בעניין חלופת מעצר, והוא באשר ל"חלוקת העבודה" בין בית-המשפט לבין שירות המבחן. שירות המבחן, אליבא דכולי עלמא, הינו ידו הארוכה של בית-המשפט, ותפקידו הוא, בין השאר, לבחון ולבדוק נושאים שבית-המשפט עצמו מתקשה לבחון ולבדוק. במובן מסויים ניתן לדמות את שירות המבחן לפריסקופ הנשלח מצוללת והמעביר אל קברניט הצוללת תמונות שהקברניט מתקשה לראותן בעיניו שלו. אלא שלהבדילו מפריסקופ, שירות המבחן מצרף לחוות-דעתו הערכות באשר לחלופות מעצר ובאשר לאופיו של הנאשם. חלוקת העבודה והסמכויות בין בית-המשפט לבין שירות המבחן ברורה, לכאורה, אך קיים בין-לבין שטח אפור שנתקשה לעיתים לומר אם בתחומו של שירות המבחן הוא או אם בתחומו של בית-המשפט. בה-בעת, ומתוך שבית-המשפט הוא האמור להחליט בנושא המעצר - והאחריות לפיתחו היא רובצת - חוות-דעתו של שירות המבחן חייבת לעבור את מבחן שיקול דעתו של בית-המשפט.

אשר לענייננו שלנו, כאמור בחוות-דעתו הראשונה, נתקשה שירות המבחן להמליץ על חלופת מעצר למשיב מטעמים הנעוצים באישיותו. בחוות-דעתו השנייה הוסיף שירות המבחן כי הגורמים שלעניין "מקשים עלינו להעריך ביתר דיוק את רמת הסיכון [הנשקפת מן המשיב] במידה וישוחרר". וכך, "בהעדר יכולת להעריך רמת סיכון זו" לא המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר. לא נמצא לי כי שירות המבחן חזר בו מהערכת-אופי זו בחוות-הדעת השלישית, זו חוות-דעת שהביאה לשיחרורו של העורר ממעצר, ועל-כן נתקשיתי להבין מה ארע בין-לבין. אכן, חוות-הדעת השלישית, בעיקרה, אינה אלא חוות-דעת על חלופות המעצר שהוצעו בידי המשיב לגופן. ורק לסופה של חוות-הדעת כותב שירות המבחן כי "להערכתנו יש בכוחן לנטרל הסיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות". ואם סברנו כי זוהי המלצתו של שירות המבחן, הנה בסמוך לכך הוסיף השירות וכתב "לאור האמור אנו משאירים החלטה בעניינו לכבוד בית-המשפט". אין ולאו ורפיה בידיה.

האישום שהמשיב עומד עליו לדין הינו אישום המוכיח על אופיו של אדם, שבעבור בצע כסף מוכן הוא לעשות מעשים אשר לא ייעשו ולסכן חיי אדם. רובה קלצ'ניקוב נועד שיירו בו כדי להרוג ולפצוע, ואין צורך בדמיון מפליג או בניחוש פרוע כדי להבין ולידע כי המדובר הוא בהרג - שמא אומר ברצח - של יהודים או ישראלים. ומדגיש אני את הפגיעה הצפויה ביהודים או בישראלים משום שהמשיב הוא אזרח ותושב ישראל, ומכאן החומרה היתרה הנודעת למעשיו. ואולם, גם לו המדובר היה בפגיעה במי שאינם יהודים או ישראלים, גם אז לא הייתה פוחתת החומרה הנלווית למעשיו של המשיב. אין ולא כלום בטענתו של בא-כוח המשיב כי חלקו של המשיב בהברחה היה חלק קטן ביותר, שהרי המבריחים נדרשו לעזרתו של המשיב, ולולא הוא היו הם מתקשים בביצוע המעשה.

מעשהו של המשיב מעשה חמור הוא ביותר, ומעשהו מעיד על המסוכנות הנשקפת ממנו. בנסיבות אלו לא נמצא לי הצדק לשיחרורו ממעצר לכל חלופת מעצר שהיא.

אני מחליט לקבל את הערר, לבטל את החלטתו של בית-משפט קמא, ואני מוסיף ומחזיר את ההחלטה הראשונה, ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים, על כנה.

היום, ג' בתמוז תשס"ד (22.6.04).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04058590_G02.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il