בש"פ 7533/10 יהודה ויניוורטר נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט

המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן-עמי ), בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים.

להלן נפרט את הנתונים הרלבנטיים.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית

המשפט המחוזי בירושלים, המייחס לו עבירה של ניסיון רצח. על פי עובדות כתב האישום, העורר תקף בתאריך 3.5.2010 את אשתו (להלן: המתלוננת ) ואיים להורגה. המתלוננת הזעיקה את המשטרה והעורר נעצר, אך שוחרר יומיים לאחר מכן בתנאים מגבילים. מכתב האישום עולה עוד כי בתאריך 6.5.2010 (שלושה ימים לאחר המקרה הראשון), הגיע העורר, בשעת בוקר מוקדמת, לבית המשפחה והחל לחנוק את המתלוננת שישנה באותה עת במיטתה. בנם של בני הזוג ששמע את הרעש נכנס לחדר, ומשלא הצליח להפסיק את מעשיו של העורר, הוא חבט בו במחבט. בעקבות המכות השתחררה המתלוננת מאחיזת העורר, אך הוא הצליח לדקור אותה בסכין שהיתה בידו ולאחר מכן דקר גם את עצמו, כך כתב האישום.

3.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להאריך את מעצרו עד לתום ההליכים בעניינו. בתאריך 2.6.2010 הסכים בא-כוחו הקודם של העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר וציין כי הוא שומר על זכותו לפנות בבקשה לעיון חוזר, אם וכאשר תהיה בידו האפשרות להציע חלופת מעצר. נוכח הסכמה זו, האריך בית המשפט המחוזי הנכבד את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

4.

מאז ההחלטה האמורה הוחלף ייצוגו של המבקש ובאת-כוחו הנוכחית הגישה בקשה מטעמו – לעיון חוזר במעצרו. הבקשה התבססה על שני נימוקים עיקריים: חומר הראיות כנגד העורר איננו עומד, על פי הטענה, בדרישת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו, והמצאותה של חלופת מעצר ראויה – בישיבה מסוימת שהוצעה לצורך זה. באת-כוח העורר טענה בהרחבה בפני בית המשפט

המחוזי הנכבד ביחס לשני הנימוקים הללו, ואילו המדינה התנגדה לשחרורו.

5.

בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הבקשה לעיון חוזר, בקובעו כי השינוי בייצוגו של העורר איננו מצדיק חזרה מהסכמה שניתנה לגבי קיומן של ראיות לכאורה. בגדר "למעלה מן הצורך" התייחס בית המשפט לראיות הקיימות בתיק וקבע כי מקריאת החומר עולה שקיימות לכאורה די והותר ראיות למיוחס לעורר ובפרט לכך שחנק את המתלוננת (עיקר הראיות מצוי בהודעות המתלוננת ושני בניהם המשותפים של העורר והמתלוננת).

אשר לחלופת המעצר שהוצעה, נקבע כי קשה ליתן בעורר את האמון הבסיסי הנדרש לשם שחרור כזה, וזאת מן הטעם שעיקר המעשים המיוחסים לו בוצעו כשהיה משוחרר בתנאים מגבילים על רקע אלימות קודמת שהפעיל כלפי המתלוננת. באשר לבקשתו של העורר כי ייערך לו תסקיר מעצר, זו נדחתה תוך שנקבע כי נוכח העומס הרב המוטל על שירות המבחן, אין להטיל עליו עומס נוסף לגבי עצור שלא ניתן כלל מלכתחילה ליתן בו את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר כלשהי. למעלה מן הצורך נקבע גם כי החלופה שהוצעה – איננה מאיינת את המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העורר.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

6.

בערר העלתה באת-כוח העורר טענות רבות לגבי משקלו של החומר הראייתי בתיק ואולם בדיון בעל-פה הסכימה לצמצם את הערר, כך שיתייחס רק לבקשתו של העורר כי תיבחן עבורו חלופת מעצר. בהקשר זה נטען כי נסיבותיו האישיות הקשות של העורר מצדיקות בחינת שחרורו לחלופת מעצר. באת-כוח העורר הדגישה כי מרשה הוא אדם בן 66, ללא עבר פלילי, שעבד שנים רבות כקלינאי תקשורת עד לפיטוריו לפני כחמש שנים. מאז שקע לדבריה בדיכאון ובאלכוהוליזם ואושפז במוסדות פסיכיאטריים לצרכי גמילה מאלכוהול. עוד מצוין בערר כי העורר, בהיותו אזרח אוסטרי, נכלא בסוריה בין השנים 1977-1976 בחשד שהוא מרגל ישראלי וסבל שם עינויים קשים. לאחר שחרורו מן הכלא הסורי הוא השתקם, עלה לישראל ונישא למתלוננת. מעצרו כאן עורר בו מחדש את הטראומות הישנות וגורם לו למצב נפשי קשה. לכן, לאחר ששוחרר מן המעצר הראשוני – בתאריך 5.5.2010 – הוא לא ידע לאן ללכת ומצא עצמו שותה לשוכרה בגן ציבורי ולמחרת הגיע לבית המתלוננת, בעודו שיכור. העורר טוען כי מאז מעצרו הנוכחי הוא התפכח וקיבל טיפול במעצר ולכן איננו מהווה עוד סכנה לציבור וניתן לשחררו לחלופת מעצר. חלופת המעצר המוצעת על ידי העורר היא בישיבת "אנשי מידות" בירושלים, בפיקוח שני ערבים. לטענתו, מדובר בחלופה ראויה, שכן בישיבה לומדים כ-14 אברכים ומדובר במקום ששימש בעבר כחלופת מעצר. העורר גם מוכן להיות נתון באיזוק אלקטרוני בעודו בישיבה.

המדינה, מנגד, סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד והדגישה כי אין מקום לעריכת תסקיר בעניינו של העורר.

7.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ולאחר שבאת-כוח העורר הודיעה כי היא חוזרת בה מן הערר בכל הנוגע לראיות לכאורה, הוריתי לשירות המבחן להכין תסקיר חלופת מעצר לעורר, וזאת בשים לב לנסיבות האישיות המיוחדות של העורר ושל המקרה. שירות המבחן התבקש לבחון בפרט האם קיימות חלופות מוסדיות כלשהן לטיפול בבעיותיו של העורר.

8.

מהתסקיר שהוכן בעניינו של העורר עולה כי הוא סובל מהתמכרות לאלכוהול, אשר החלה לפני זמן רב ונעשו בעבר ניסיונות לא מעטים לטפל בה במסגרות שונות ואף על פי כן – לא הצליח העורר לשמור על פיכחות למשך תקופה ארוכה. עוד מתברר כי תחת השפעת האלכוהול העורר מאבד שליטה על התנהגותו ומהווה סכנה לעצמו ולסביבה. שירות המבחן הביע איפוא דעתו כי נוכח נתוני אישיותו של העורר והעובדה שהפר את צו ההרחקה מאשתו – קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה כלפי אשתו, המתלוננת. האפשרות לצמצם את מסוכנותו היא רק במסגרת של חלופת מעצר הרמטית, עם גבולות נוקשים וברורים, וחלופה כזו, בשלב זה, איננה בנמצא. להשלמת התמונה נציין עוד כי מן התסקיר עולה כי נבדקה האפשרות לחלופת מעצר במסגרת טיפולית סגורה (מרכז צעדים בבית החולים קריית שלמה) ואולם זו איננה מוכנה לקבל על עצמה לשמש כחלופת מעצר.

9.

בעקבות התסקיר השלילי התבקש העורר להודיע האם הוא עומד, בנסיבות העניין, על הערר. בהודעתו מתאריך 24.11.2010 הודיע העורר כי הוא עומד על הערר, צירף חוות דעת פסיכיאטרית פרטית שהוכנה על ידי פרופ' שמואל פניג בעניינו ואף העלה טענות שונות וביקש כי יתקיים דיון נוסף בעקבות התסקיר. כבר עתה אציין כי לא ראיתי מקום לקיים דיון נוסף כאמור, שכן כל החומר הרלבנטי מצוי עתה בפניי. לגוף העניין, טענותיו העדכניות של העורר הן כי תסקיר שירות המבחן והמלצותיו אינם מחייבים את בית המשפט

וכי יש לתת עדיפות לחוות דעתו של הפסיכיאטר, פרופ' שמואל פניג , אשר בדק את העורר פעמיים במרפאת הכלא בחודש אוקטובר 2010 ומצא, לשיטתו, כי הוא איננו מסוכן לעצמו, למתלוננת, או לסביבתו. עוד נטען כי בניגוד לאמור בתסקיר – קהילת "צעדים" יכולה לשמש מעין חלופת מעצר. באת-כוח העורר מדגישה בהקשר זה כי כל הקהילות הטיפוליות פועלות במתכונת דומה, שבמסגרתה המטופלים מתחייבים שלא לעזוב את המקום ואף הקהילה עצמה מחויבת להודיע למשטרה על כל הפרה של תנאי השחרור. העורר מציין עוד כי בתאריך 13.12.2010 נקבע לו ראיון קבלה לקהילה הטיפולית האמורה ומבקש כי נורה לשב"ס ללוותו לראיון הקבלה האמור.

10.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הרב שבמכלול – נחה דעתי כי

דין הערר להידחות . להלן אפרט את הנימוקים למסקנתי זו.

11.

אין חולק כי מן העורר נשקפת מסוכנות רבה. המעשים המיוחסים לעורר בוצעו תוך הפרת התנאים המגבילים שהושתו עליו במסגרת שחרורו ממעצר בגין תקיפה קודמת של המתלוננת. אופן ביצוע המעשים מלמד על תעוזה ועל כך שאימת הדין איננה שורה על העורר וכי כאשר הוא משתכר – לכאורה אין לו מעצורים. אינני רואה נפקות רבה בכך שהמעשים בוצעו, כטענתו, רק בשל שכרותו, שכן מן החומר שבפני עולה כי העורר איננו מצליח להתמיד בניסיונות הגמילה וחוזר שוב ושוב לצריכת אלכוהול. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם ממהות המעשים הקשים המיוחסים לעורר. חומרה יתרה נובעת לעניינו מן העובדה שהעורר נעצר ושוחרר בתנאים מגבילים רק יומיים קודם למעשה העבירה החמור הנוסף המיוחס לו והדבר לא היווה לגביו כל גורם מרתיע, גם על פי דבריו, שכן היה שתוי.

נעבור עתה לבחון את טענותיו הקונקרטיות של העורר.

12.

בקשתו העיקרית של העורר היא להשתחרר לחלופת מעצר במסגרת של קהילה טיפולית. ואולם, כבר נקבע לא אחת כי שלב המעצר, בדרך כלל, איננו השלב המתאים לבחינת אפשרות שילובו של הנאשם במסגרת גמילה טיפולית, שהרי מקומו הראוי של תהליך כזה הוא, בעקרון, בעת ריצוי העונש, או לאחר מכן (ראו: בש"פ 2642/91 מדינת ישראל נ' ביטון (לא פורסם, 23.6.1991); בש"פ 11057/ 08 בר אל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.2009); בש"פ 4186/09 שריקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.5.2009); בש"פ 7145/09 חזן נ' שירות בתי הסוהר

(לא פורסם, 17.9.2009)). סטייה מכלל זה מתאפשרת רק במקרים חריגים, בהם משתכנע בית המשפט כי רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הינו כן ואמיתי, וסיכוייו להצליח בטיפול גבוהים (ראו: בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 140 (1999); בש"פ 10562/05 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.12.2005);

בש"פ 3977/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2009)). החריג לכלל נועד לאפשר לנאשמים בעלי פוטנציאל שיקומי רב להיטיב את דרכם עוד טרם שהורשעו ונגזר דינם, כאשר ברור לכל כי מהשיקום עתידים ליהנות הן הנאשם והן הציבור בכללותו (ראו: בש"פ 4893/09 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2003)). לצורך בדיקת עניין זה הוריתי איפוא פה על עריכת התסקיר, כאמור בפיסקה 7 שלעיל.

13.

בעקבות הוראתי הנ"ל, שירות המבחן קבע בתסקירו כי השימוש באלכוהול אצל העורר מהווה מפלט מפני קשיי המציאות. זאת ועוד, בעברו מספר ניסיונות גמילה שכשלו, מה שמעיד לכאורה על סיכויי הצלחה נמוכים של ההליך המוצע בשלב זה (השוו: בש"פ 893/08 דקא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2008)). חוות דעתו של פרופ' פניג אמנם מגיעה למסקנה שונה ואולם בכפוף לאמור בפיסקה 15 – אין לנו עניין כאן באחד מאותם מקרים חריגים שבהם יש לאפשר שחרורו של נאשם לחלופת מעצר בקהילה טיפולית.

14.

בהקשר למסקנה שהובאה לעיל – עלינו להתייחס לשתי טענות שהעלה העורר –בדבר נפקותו של תסקיר שירות המבחן השלילי ובדבר העדפת חוות הדעת הפסיכיאטרית הפרטית שנערכה לו על פני תסקיר שירות המבחן – ולהעיר לגבי אלה כדלקמן:

(א)

נכון הדבר כי התסקיר הוא רק כלי עזר בידי השופט, אשר נועד לסייע לו להחליט בכל הנוגע למעצרו של נאשם. אולם מקובל כי בית המשפט לא ידחה המלצה שלילית של שירות המבחן, מבלי שיבוא בפניו שיקול כבד משקל, המכריע את הכף כנגד ההמלצה (ראו: בש"פ 9354/02

מדינת ישראל נ' גידניאן (לא פורסם, 5.11.2002); בש"פ 5859/04

מדינת ישראל נ' אבו סבייח (לא פורסם, 22.6.2004); בש"פ 3286/07

מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 16.4.2007); בש"פ 3386/07

מדינת ישראל נ' אשד (לא פורסם, 18.4.07); בש"פ 3083/08 עיס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.7.2008)). במקרה שלפנינו אינני מאתר כאמור כל שיקול מכריע כזה, שיש באפשרותו להטות את הכף כנגד ההמלצה השלילית המנומקת בתסקיר. לטענת העורר, שיקול כאמור ניתן למצוא בחוות הדעת הפסיכיאטרית שנערכה לו על ידי פרופ' פניג , ולכך נתייחס מיד להלן.

(ב)

שלילת הטענה כי יש להעדיף את חוות הדעת הפסיכיאטרית – על פני תסקיר שירות המבחן : ככלל, שירות המבחן הוא הגוף המוסמך להגיש תסקיר מעצר לפי סעיף 21א ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 . בהתאם, נקבע כי מותר לו ל בית המשפט להעדיף חוות דעת של הגוף שאותו קבע המחוקק לצורך הערכת מסוכנותו – על פני חוות דעת פרטית (ראו: בש"פ 7593/09 נאסר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.9.2009)). מובן כי אין בכך כדי למנוע מ בית המשפט מלעיין בחוות דעת פרטית שכזו, ואף לבקש התייחסות של שירות המבחן לאמור בחוות הדעת, ואולם בית המשפט רשאי להעדיף את עמדתו המקצועית של שירות המבחן על פני עמדה מקצועית של גורם פרטי כזה או אחר (השוו: רע"ב 1318/98 לביא נ' שירות בתי הסוהר

(לא פורסם, 16.4.1998)). בכל מקרה, המכריע היחיד בשאלות אלה הוא בית המשפט והן התסקיר והן חוות הדעת נועדו, כאמור, רק לסייע לו בקבלת ההחלטה בנושא.

15.

נוכח האמור בפיסקה 14(ב) שלעיל – עיינתי בחוות דעתו של פרופ' פניג

והגעתי למסקנה כי טענותיו המשפטיות של העורר הנוגעות למצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו וכן הטענות הנלמדות, לשיטתו, מחוות דעתו של פרופ' שמואל פניג – ראוי להן שייבחנו בקפידה ואולם דבר זה איננו יכול להיעשות במסגרת הערר שבפני, אלא בשלב המשפט ועל ידי הערכאה המבררת. סוגיית שכרותו של העורר ושיקומו האפשרי – מקומן שם ולכן אמנע מלקבוע מסמרות כלשהן במכלול האמור.

16.

נוכח כל האמור לעיל – לא ראיתי לנכון גם להיעתר לבקשתו של העורר כי יינתן לו לצאת – בליווי – לראיון קבלה בקהילת "צעדים" בתאריך 13.12.2010, שכן אם לא נחה דעתי שניתן לשחרר כעת את העורר לחלופה זו – אין טעם בשלב זה בקיום ראיון הקבלה.

17.

סוף דבר – הערר נדחה.