בש"פ 7593/09 שאדי נאסר נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת מעצר עד תום ההליכים.

2.

העורר הואשם במעשה סדום בנסיבות אינוס שנעשה במתלוננת, עובדת זרה מהפיליפינים אותה אסף ברכבו כטרמפיסטית, במעשים מגונים ובשוד של המתלוננת. לא היתה מחלוקת על הראיות לכאורה או על קיומה של עילת מעצר. אציין כאן בקצרה כי לאחר הצהרה כי יש ראיות לכאורה ניסה בא כוח העורר לטעון נגד עוצמת הראיות. בית המשפט המחוזי לא איפשר לו זאת, ואף בערר זה אין מקום לטעון טענות הנוגדות את ההצהרה הברורה שניתנה בפני בית המשפט המחוזי.

3.

המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלה אם יש מקום לחלופת מעצר. תסקיר שירות המבחן שהוגש לבקשת העורר היה שלילי. התסקיר מציין בעקבות חוות דעת דיאגנוסטיות שנערכו לעורר בשלוש הזדמנויות שונות כי יכולותיו הקוגניטיביות של העורר נמוכות, וכי מטעמים שונים שלא נפרטם כאן בשל צנעת הפרט המשאבים הקוגניטיביים הדלים עלולים להביאו לשפוט באופן לא מותאם סיטואציות חברתיות. שרות המבחן בחן חלופת מעצר שהוצעה – שהות בבית הוריו של העורר. לעניין זה צוין בתסקיר כי אף שגישת הוריו אינה מגוננת, הרי ההורים מתקשים לייחס לעורר את המיוחס לו ומקווים כי מ דובר בטעות. ההורים שללו בעיות בהתנהגותו של העורר לאורך השנים ותארו אותו כאדם שקט וסבלני, וזאת כפער לעובדה שבעת הגשת התסקיר התנהלו נגד העורר שני תיקים על אלימות. לדברי השירות חוות הדעת הדיאגנוסטית מלמדת על אימפולסיביות וקושי בוויסות רגשות. לבני משפחתו קושי להתמודד עם מצבו, וכתוצאה לא נראה שהם יוכלו להפחית את רמת הסיכון שלו. על כן, כך מסכם שירות המבחן, קיימת רמת סיכון שלא ניתן לשלול אותה, ואין השירות בא בהמלצה על שחרורו.

4.

לאחר הגשת התסקיר שהוגש, כאמור, ביוזמת הסניגור, הגיש העורר חוות דעת של המכון הישראלי להערכת מסוכנות שנערכה על ידי דרור אורטס שפיגל, עובד סוציאלי. מ דובר בחוות דעת פרטית. גם מחוות דעת זו עולה כי לעורר ישנה מוגבלות, ומצוין כי מגבלות תרבותיות לא מאפשרות למשפחה להודות בכך שאחד מבניה מוגבל. עוד צוין כי מ דובר

במשפחה הדואגת לבניה. להורים ניתן כבוד ונראה כי החלטות וקביעות של ההורים, ובמיוחד של האב מתקבלות ללא ערעור על ידי הצעירים. לאחר ניתוח ארוך ומפורט המליץ עורך חוות הדעת לעצור את העורר מעצר בית מוחלט בבית הוריו בפיקוח צמוד של אביו, אמו אשתו ואחיו, איזוק אלקטרוני, בדיקת אפשרות לקבל טיפול תרופתי וערבות כספית משמעותית. להערכת כותב חוות הדעת אם יבוצעו המלצותיו המסוכנות הכללית והמסוכנות המינית הנובעות מהעורר לצורך חלופת מעצר יהיו נמוכות.

5.

בית המשפט המחוזי איפשר, כאמור, לקבל את חוות הדעת הפרטית (בעוד העורר במעצר). בהחלטה הסופית בעניין מעצר עד סיום ההליכים, היא ההחלטה לגביה הוגש ערר זה, החליט בית המשפט (כב' השופט כספי) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט:

"העמדתי את שתי חוות הדעת זו מול זו, על השיקולים, הנסיבות וההסברים המופיעים בהם, ונראה לי להעדיף את האמור בתסקיר המעצר של שירות המבחן. אינני סבור כי צריך להיות קושי בהגדרתו של המשיב כבעל עיוותי חשיבה, כפי שסובר מומחה ההגנה, שכן קביעה זו של שירות המבחן מעוגנת היטב בחוות הדעת הדיאגנוסטית והיא נתמכת ביתר הממצאים הנזכרים.

אינני רואה כיצד יכול היה מומחה ההגנה להגיע למסקנה כי בנסיבות הכוללות האלה על בסיס עיוותי מחשבה, מבנה האישיות של המשיב וקשיי ההתמודדות שלו ויתר הנסיבות שהזכרתי אודותיו, הסיכוי שהמשיב לא ישמע להוריו או למפקחים עליו או יעזוב את מקום חלופת המעצר, הוא אפסי. אינני סבור כי הערכה זו ישימה בנסיבות האלה, לא כל שכן כאשר הוא עצמו מצא כי בני המשפחה מתקשים להתמודד לא רק עם מה שמיוחס לו בכתב האישום, מה שיכול להיראות טבעי, אלא גם עם מבנה אישיותו המוגבל של המשיב."

6.

בא כוח העורר טען בערר כי התסקיר אינו ממצה, ולא ברור כיצד ולפי איזה קריטריונים מקצועיים, מדעיים וטיפוליים הגיע שירות המבחן למסקנתו, המנוגדות לממצאי המכון הישראלי להערכת מסוכנות. העורר מסתמך על החלטתו של השופט רובינשטיין ב-בש"פ 11080/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.1.2009). בעניין זה הורה השופט רובינשטיין על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לשם קביעת חלופה לשחרור. בסעיף ח' להחלטה צוין כי השופט רובינשטיין עיין בחומר שהגיש הסניגור, לרבות חוות דעת של העובד הסוציאלי דרור אורטס שפיגל, מן המכון הישראלי להערכת מסוכנות, וכן בתסקירי שרות המבחן.

בדיון הערתי כי כל שצוין בהחלטה האמורה הוא שהשופט רובינשטיין עיין בחוות הדעת הפרטית, וגם בענייננו עיין בית המשפט בחוות הדעת. בעקבות זאת ביקש בא כוח העורר , לחלופין, כי אורה לשרות המבחן לתת תסקיר משלים בו יתייחס לחוות הדעת האמורה.

7.

לא ראיתי מקום להיעתר לא לערר במתכונתו המקורית ולא לבקשה החלופית שהועלתה בדיון. לעניין החלטתו של השופט א' רובינשטיין, אותה הזכרתי לעיל – אין בה אלא את שיש בה, לאמור שהשופט רובינשטיין עיין בחוות הדעת. לעומתו, השופט פוגלמן ב-בש"פ 6437/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.8.2007) ציין לגבי חוות דעת פרטית מאותו המכון, כי כיוון שהיא לא הוגשה לערכאה הדיונית, אין ליתן לה משקל של ממש. גם בנפרד מעניין זה, כך צוין בהחלטה:

"אין חוות דעת זו יכולה לגבור על הערכת מסוכנות מצד הגורם המקצועי המופקד על כך על פי דין".

8.

אכן, לשירות המבחן תפקיד סטטוטורי לעניין הגשת תסקיר מעצר לפי סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. מותר לו לבית המשפט להעדיף חוות דעת של הגוף אותו קבע המחוקק לצורך הערכת מסוכנותו על פני חוות דעת פרטית (ראו והשוו: בג"ץ 6406/00 בזק נ' שר התקשורת , פ"ד נח(1) 433 (2001)). אין אני באה לומר כי בית המשפט ימנע מלעיין בחוות דעת פרטית כזו; מותר לבית המשפט לעיין בכל עניין רלוונטי להחלטתו. עוד אין אני באה לומר כי לעולם לא יבקש בית המשפט התייחסות כזו או אחרת של שירות המבחן למה שעולה מחוות הדעת הפרטית. ואולם, בית המשפט רשאי להעדיף את עמדתו המקצועית של שירות המבחן (השוו: רע"ב 1318/98 לביא נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם, 16.4.1998)). אין המדובר בחוות דעת שוות מעמד. וכמובן, הפוסק הסופי בשאלת מעצר או שחרור בערובה הוא לעולם בית המשפט.

9.

איני רואה מקום להתערבות במה שהחליט בית המשפט במקרה זה. הכל מסכימים כי לעורר ישנה מוגבלות שהמשפחה מתקשה להתמודד עימה. בינתיים גם הורשע העורר על פי הודאתו בשני התיקים שהיו תלויים ועומדים נגדו והתמונה הכוללת היא תמונה של מי שפועל בלא מעצורים. אין מקום ליצור "פרקטיקה" של תגובה של שירות המבחן לחוות דעת פרטיות. שירות המבחן עמוס לעייפה ואנו נתקלים יום-יום בבקשות דחייה להגשת תסקירי מעצר. גם בכך יש להתחשב ואין להטיל על השירות מטלות סרק. בענייננו צדק בית המשפט בדחותו את בקשת השחרור.

10.

הערר נדחה.