בש"פ 6437/07 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופט ג' נויטל ), מיום 21.6.07, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

ביום 28.5.07 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום נגד העורר. בכתב האישום נטען, כי במהלך השנים 2005-2002, במספר הזדמנויות ביצע העורר מעשים מגונים בבת-דודתו, קטינה ילידת 1993 (להלן: "המתלוננת"), בעת שהיו בבית הוריו. באישום הראשון נטען, כי במספר הזדמנויות נגע העורר בחזה של המתלוננת ובאיבר מינה וחיבק אותה; במספר הזדמנויות אחרות, מישש העורר וליקק את חזה של

המתלוננת, תוך שהוא מתעלם מבקשותיה שיחדל, ובמספר הזדמנויות נוספות, חשף העורר את איבר מינו בפני המתלוננת, מישש אותו, והתקרב לעבר המתלוננת במטרה שתיגע באיבר מינו. באישום השני נטען, כי במועד שאינו ידוע לקראת סוף התקופה הרלוונטית, חשף העורר את איבר מינו בפני הקטינה, משך אותה אליו וכפה עליה לגעת באיבר מינו. או-אז, קירב העורר את איבר מינו אל פיה של הקטינה וניסה להחדירו. לאחר מכן, הוביל העורר את המתלוננת לחדרו, שכב על גבו, הפשיל את מכנסיו ואת מכנסי המתלוננת, והכריח את המתלוננת לשבת על איבר מינו. בהמשך, ביצע העורר תנוחות משגל, במהלכן קירב את איבר מינו סמוך לאיבר מינה של המתלוננת. לבסוף, השכיב העורר את המתלוננת על גבה, שכב עליה, וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת, בתגובה, קמה ומנעה מהעורר לחדור לתוכה.

בגין כל אלה הואשם העורר בעבירות של מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 14; ניסיון לאינוס קטינה מתחת לגיל 14 וניסיון לבצע מעשה סדום בקטינה מתחת לגיל 14, כל אלה עבירות לפי סעיפים 348(ב), 345(ב)(1), 345(א)(1), 349(ב), 347(ב) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען, כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של העורר בביצוע המעשים המיוחסים לו, וביניהן הודעותיה של המתלוננת; "עימות" בין המתלוננת והעורר, אשר נערך על ידי אמה ודודה של המתלוננת; העובדה כי העורר ביקש את סליחת אמה של המתלוננת למחרת העימות ועוד. כן מצוין בבקשה כי לעורר עבר פלילי: בשנת 2001 הורשע בעבירה של מעשה מגונה בפומבי, ובשנת 2004 הורשע בעבירה של היזק לרכוש במזיד. לבסוף טענה המשיבה, כי נשקפת מהעורר מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו - 1996, הנלמדת ממעשיו. המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אולם טען כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר בדמות מעצר בית.

בהחלטה מיום 6.6.07, הורה בית המשפט קמא על הגשת תסקיר שירות המבחן, אשר יבחן האם ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. תסקיר כאמור הוגש ביום 18.6.07, ובגדרו הוערכה מסוכנותו של העורר כגבוהה, והומלץ שלא לשחררו לחלופת מעצר שהציע, בבית חברי המשפחה ביישוב ערה.

בהחלטה מיום 21.6.07 קבע בית המשפט כי העורר ייעצר עד תום ההליכים במשפטו. התרשמותו של בית המשפט המחוזי ממסוכנותו של העורר היתה חד-משמעית ונחרצת. בית המשפט קבע שעל אף שקיימים שיקולים לקולא, לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. זאת, בעיקר משום שהמעשים המתוארים בכתב האישום מעידים על מסוכנות מובהקת.

3.

מכאן הערר שלפני, בגדרו משיג העורר על החלטתו של בית המשפט המחוזי לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המחלוקת בענייננו אינה נסבה על קיומן של ראיות לכאורה ועילת המעצר הנובעת מהן, ומתמקדת בחלופת המעצר. לטענת העורר המסוכנות הנשקפת ממנו הינה נמוכה, הן למתלוננת, הן לכל קטינה אחרת, וזאת משום שמדובר במסוכנות נקודתית אשר ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר בסביבה בה לא תהיה לו גישה לקטינות. העורר מוסיף וטוען כי השיהוי בהגשת כתב האישום מעיד על אף הוא על מסוכנותו הנמוכה, שכן חלפו עשרה חודשים מעת המעשה האחרון המיוחס לו, ועד שנעצר, במהלכם לא יוחסו לו עבירות נוספות. העורר אף הגיש חוות דעת פסיכיאטרית אשר נערכה בהזמנתו על ידי "המכון הישראלי להערכת מסוכנות", ובה מוערכת מסוכנותו כנמוכה, ככל שמדובר בטווח זמן של עד שנה ממועד ההערכה. לבסוף, מציע העורר חלופת מעצר נוספת על זו שהוצעה לבית המשפט קמא, והיא בעיר טייבה. כן מסכים העורר לאיזוק אלקטרוני ולהפקדת ערבויות. המשיבה, המתנגדת לערר, תומכת בהחלטת בית המשפט המחוזי מנימוקיו, ומוסיפה, כי השיהוי בהגשת כתב האישום נבע מניסיונות המשפחה לעמוד על פרטי העניין, מבלי לערב את הרשויות.

4.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את הצדדים שטענו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. כפי שצוין, אין מחלוקת בענייננו באשר לקיומן של ראיות לכאורה ובאשר לקיומה של עילת מעצר והיא המסוכנות הנשקפת מן העורר. כל שנותר לבחון אפוא, האם ניתן להפיג את המסוכנות האמורה בדרך של חלופת מעצר. אין בידי להסכים עם טענת העורר לפיה המסוכנות הנשקפת ממנו הינה "נקודתית" גרידא, ולכן ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר הרחק מהמתלוננת. נפסק לא אחת בבית משפט זה, כי עבירות מין המבוצעות בקטינים, מקימות מסוכנות אינהרנטית, אשר לא ניתן – בדרך כלל – להפיג באמצעות חלופת מעצר. ראו, למשל דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן :

"אין להכביר מילים על הסכנה הנוראה האורבת לקטינים תמימים, בני משפחה קרובים, המנוצלים על-ידי קרוביהם לרעה. אלה דורסים ברגל גסה את גופם ונשמותיהם של הקטינים, הנותנים בהם אמון ועומדים חסרי אונים מול מעלליהם הנפשעים. אנשים אלה מהווים סיכון ממשי ומיידי לקרובי משפחתם הקטינים, המשמשים להם פורקן לסיפוק יצריהם המיניים" (בש"פ 4234/98 מדינת ישראל נ' פלוני

(לא פורסם, 12.7.98); השוו גם: בש"פ 5336/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.6.05)).

כבית המשפט קמא, אף אני סבור כי מן העורר נשקפת מסוכנות גבוהה. תסקיר המבחן מצביע על תפיסתו של העורר את יחסיו עם המתלוננת כיחסים שוויוניים, הגם שהעורר היה במועדים הרלוונטיים כבן עשרים ותשע שנים, והמתלוננת קטינה כבת שתים-עשרה שנים בלבד. שירות המבחן התרשם כי נשקפת מן העורר מסוכנות גבוהה, וכי חלופת המעצר הקונקרטית שהוצעה, אין בה כדי לאיין את מסוכנותו. כפי שנפסק לא אחת, רק לעיתים נדירות יסטה בית המשפט מהמלצה שלילית של שירות המבחן, בהתקיים נימוקים מבוססים וכבדי משקל לעשות כן (ראו, למשל, בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד (לא פורסם, 18.4.07)). איני סבור כי במקרה שלפני קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים סטייה מההמלצה השלילית שבתסקיר. חוות הדעת ה"פרטית" שהגיש העורר, לא הוגשה לבית המשפט קמא, ולפיכך לא אוכל ליתן לה משקל של ממש; גם בנפרד מכך, אין חוות דעת זו יכולה לגבור על הערכת מסוכנות מצד הגורם המקצועי המופקד על כך על פי דין. נוסף על כל אלה אזכיר, כי לעורר עבר פלילי, הכולל הרשעה בעבירה של מעשה מגונה בפומבי. נוכח כל האמור, אני סבור כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ולפיכך החלטתו של בית המשפט קמא בדין יסודה.

אשר על כן, הערר נדחה.