בש"פ 5336/05 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' חשין), שדחה בקשה לעיון חוזר ולשחרורו ממעצר של העורר.

נגד העורר הוגש כתב אישום המגולל מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, מספר עברות אינוס ומעשי סדום עברות לפי סעיפים 348(ב) ו-351(ג)(2), 345(ב)(1) ו-351(א), 347(ב) ו-351(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977. המעשים בוצעו, על פי הנטען, בבת אחותו שהינה ילידת 1990, בהיותה קטינה בת שתים עשרה. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. לא הייתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה (אלא על נסיבות בצוע העבירות). בית המשפט השתכנע שקימת עילת מעצר מכוח מסוכנותו של העורר וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

כעבור תקופה של כשבעה חודשים, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר. טענתו העיקרית היא שעם סיום עדותה של המתלוננת הופג החשש ששחרורו עלול להפעיל לחץ עליה. מצדו של העורר מועד סיום התיק הפלילי אינו ידוע, לעורר אין עבר פלילי ונסיבותיו המשפחתיות קשות. בית המשפט המחוזי דחה הבקשה בהתבססו בעיקר על תסקיר שרות המבחן הקובע כי לחלופת מעצר תהיה השפעה קשה ביותר על המתלוננת, לפיכך קבע בית המשפט כי: "על רקע זה והקושי בשלילת הסיכון למתלוננת אין מקום לשקול את שחרורו של המבקש לחלופת מעצר".

2.בא כוח העורר הבהיר בטיעונו בכתב ובעל פה כי השאלה היחידה העומדת לדיון היא שאלת מסוכנותו של העורר. הוא הדגיש בטיעונו כי המשפט הסתיים, נשמעו סכומים בעל פה והמתלוננת כאמור כבר העידה. השאלה העומדת לדעתו להכרעת בית המשפט המחוזי הדן בתיק הינה האם הייתה הסכמה, כטענת העורר, או שהמעשים בוצעו בהעדר הסכמה, כגרסת המתלוננת. עדותה בבית המשפט הייתה להערכתו בעיתית, פער הגילים לטענתו אינו מצביע בהכרח על מסוכנות העורר כלפי המתלוננת ולמרות פער זה נרקמה ביניהם מערכת יחסים מיוחדת כשהקטינה, למרות גילה, יוזמת את כל היחסים והמפגשים בין השניים. זאת ועוד, תסקיר שרות המבחן אמנם מניח יסודות למסוכנות נפשית בעוד המתלוננת אינה מבטאת ולו במילה חשש של מצוקה כלשהי. עוד הוא מוסיף, כי התיחסותה של המתלוננת לענין כבר מתחילת חקירתה במשטרה היא כאל "סתם שטויות". היא לא מיחסת לדברים חשיבות וכדבריה "שום דבר לא התקלקל לי מזה". העורר עצור מאז יולי 2004. נגרם לו נזק רב. הוא שרת שרות צבאי מלא והינו אב לשני ילדים קטנים, כאשר הקטן נולד עובר למעצרו. אשתו מגבה אותו ומוכנה לספק חלופת מעצר.

מנגד, באת כוח המדינה הדגישה בטיעונה את חומרת המעשים של העורר כלפי בת אחותו בעת היותה בת 12, כאשר בזמן עדותה בבית המשפט הייתה כבת 14. העברות בהן הואשם הינן עברות חמורות גם אם המעשים נעשו בהסכמה כטענת העורר. המסוכנות לא חלפה והיא נובעת בעיקר מכך שהעורר לא מודע למעשיו ועל פי התסקיר לא ניתן לשלול הישנות המעשים בעתיד.

3.בחנתי את טענות העורר והגעתי למסקנה שלא יהא זה נכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. אמנם, נכון שהמתלוננת סיימה את מתן עדותה ולמעשה המשפט הסתיים ונשמעו הסיכומים, אך אין להסיק מכך שלא נשקפת עוד סכנה מן העורר ומכל מקום לא שוכנעתי שניתן להפיג סכנה זו באמצעות חלופת מעצר.

הדברים עולים בברור מתסקיר שרות המבחן, והם מצאו ביטוי גם בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיהם התרשמותו של שרות המבחן בדבר תפקודו של המבקש והעדר כל בטוי לנזקקות מצדו להתיחסות טפולית.

פסיקת בית משפט זה חזרה והדגישה כי עילת המסוכנות נועדה להבטיח מפני חשש לפגיעה בביטחון הציבור בכלל וקורבן העבירה בפרט, ובכלל זה פגיעה נפשית העשויה להיגרם לקרבן כתוצאה משחרור הנאשם. אני מסכימה עם הפסיקה הקובעת שבני משפחה קרובים המנצלים תמימותם של קטינים פוגעים בגופם ובנפשם ומהווים סכון ממשי ומידי לקרוביהם. (בש"פ 4234/98 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, ניתנה ביום 12.7.98); בש"פ 1039/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 7.3.99); בש"פ 8643/99 מדינת ישראל נ' מרציאנו (לא פורסמה, ניתנה ביום 15.12.99) בש"פ 6051/00 אילן מור-חי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 7.9.2000)

בנסיבות הענין כאשר מדובר ביחסי דוד ובת אחותו, כאשר פער הגילים ביניהם הינו גדול ביותר והמעשים שבוצעו לכאורה הינם חמורים ביותר, כאשר גם האמור בתסקיר שרות המבחן שולל תובנה מצד העורר לחומרת מעשיו, לא ניתן לשקול חלופת מעצר. אמנם, נכון שלא ניתן לדעת מה תהא הכרעת הדין והתרשמות בית המשפט מחומר הראיות היא

שתקבע בסופו של יום את גורל התיק ואת גורלו של המערער, בשלב זה לא ניתן אלא להמתין להכרעתו. כאמור, מועד סיום התיק קרוב והכרעת הדין נקבעה ליום ,11.7.05 דהיינו בעוד כחודש ימים.

בהתחשב בכל האמור הערר נדחה.