בש"פ 9/13 מדינת ישראל נ. יוסף עטילה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל) במ"ת 20343-11-12 מיום 17.12.2012 בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר דין פלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לפי עובדות כתב האישום, בחודש אוקטובר או בסמוך לכך נפרדה מהעורר בת זוגו מזה שלוש שנים והוא החל לסבול מדיכאון עקב הפרידה (העורר הוא בן 27 כיום, ומהחומר עולה כי בת זוגו לשעבר הייתה בת כ-14 כאשר החלה במערכת היחסים עמו – י"ע). העורר פנה אל המתלוננת, עמה ניהל בעבר קשר זוגי משך מספר חודשים, אמר לה שהוא בדיכאון ומתקשה להירדם, וביקש ממנה לחזור לקשר זוגי עמו, ולבוא לישון איתו בדירתו. המתלוננת הודיעה כי אינה מעוניינת בקשר זוגי עמו, אולם בשל איומיו כי יטול נפשו בכפו, ניאותה לקיים עימו קשר ידידותי.

המתלוננת התראתה עם העורר מספר פעמים ביחידות, וכן התראתה עמו בנוכחות אימו. באחד ממפגשיהם, כשבועיים עובר לאירועים מושא כתב האישום, נגע העורר בגופה של המתלוננת, והיא הזיזה את ידו וביקשה ממנו לא לגעת בה.

ביום 6.11.2012 ביקש העורר מהמתלוננת להיפגש עמו. המתלוננת שבה והדגישה כי אינה רוצה להיות איתו בקשר זוגי, והוא השיב כי לא ינסה לשנות את דעתה. המתלוננת נענתה והשניים נפגשו בשעות הערב בדירתו. במהלך פגישתם המתלוננת שתתה שתי כוסות אלכוהול והעורר (ששתה מספר כוסות אלכוהול בצהריים) שתה שלוש כוסות אלכוהול נוספות. בשלב כלשהו, העורר חזר והפציר במתלוננת לשוב לקשר זוגי עמו אך המתלוננת סירבה. העורר נטל את מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת, הוציא סכין מטבח ואיים להתאבד. המתלוננת לקחה את הסכין מידיו והשיבה את הסכין למגירת המטבח. העורר נטל שוב את הסכין, ושרט את בטנו החשופה, והמתלוננת שבה ונטלה את הסכין ממנו, והחזירה אותה למקומה.

לאחר מכן, העורר אמר למתלוננת כי "אין לו מה להפסיד יותר ואין לו מה לפחד" ולכן הוא "ישכב איתה בכוח", "יגמור בפנים", יכניס אותה להיריון ויתאבד. הוא הוריד בכוח את מכנסיה ותחתוניה, תפס את ידיה ולמרות התנגדותה הרים אותה בכוח ודחף אותה לכיוון חדר השינה, תוך שהיא נופלת וראשה נחבט בשולחן. המתלוננת צעקה, בכתה, התחננה, שרטה את העורר אך הלה הגיב באומרו כי יכניס אותה להיריון, ואחרי שימות היא תתראה עם אמא שלו , ולבסוף אנס אותה תוך שהיא מתנגדת וצועקת.

לאחר שבא על סיפוקו, המתלוננת, שפלג גופה התחתון היה עירום, ניסתה לברוח, אך העורר תפס אותה ומשך אותה חזרה לדירתו. בהמשך, השיב לה העורר את בגדיה ואת מכשיר הטלפון הנייד שלה, וביקש ללוותה למכוניתה. העורר דרש מהמתלוננת למחוק את מספר הטלפון של אימו, כדי שלא תזהיר את אימו כי בכוונתו לפגוע בעצמו, והסביר למתלוננת כי התנהגותו נובעת מכך ש"יש במגרה שלו קריסטל". המתלוננת נסעה מהמקום, ובדרכה צלצל אליה העורר ואמר לה "תביני אותי, לא התכוונתי", והבטיח כי יטפל בעצמו. המתלוננת הגיעה לביתה של שכנה, לה סיפרה את קורותיה, ומשם התקשרה למשטרה.

כתוצאה ממעשי העורר, נגרמו למתלוננת סימנים אדומים בפרקי ידיה, וכן נפיחות בראש בשל החבלה שספגה מהשולחן.

2.

ביום 12.11.2012 הוגש כתב אישום כנגד העורר, ובד בבד הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. הצדדים לא נחלקו בדבר קיומן של ראיות לכאורה, ובית המשפט הורה על קבלת תסקיר שירות המבחן. ביום 2.12.2012 הוגש התסקיר, בו נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה לשחרורו של העורר. ביום 4.12.2012 בית המשפט קיים דיון נוסף בעניינו של העורר ובסופו הורה על עריכת תסקיר משלים לבחינת חלופה נוספת. התסקיר המשלים הוגש ביום 11.12.2012, ובו המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר תחת איזוק אלקטרוני בבית הוריו של העורר ותחת השגחתם של שני מפקחים: דודו, אשר ישמש מפקח עיקרי; ואחיו, שייפקח בשעות בהן הדוד ייעדר מהבית.

בישיבה שנערכה ביום 17.12.2012 דחה בית המשפט את החלופה המוצעת, לאחר שנתברר כי לדודו של העורר עבר פלילי, למרות שכאשר נחקר טען כי אין לו עבר פלילי.

3.

מכאן הערר שלפנינו.

העורר טוען כי המדובר באירוע חד-פעמי וחריג, שנבע ממצבו הנפשי הקשה; כי אין לו עבר פלילי; כי בפגישותיו הקודמות עם המתלוננת הוא לא נהג כלפיה בכוח או באלימות, וגם האירוע עצמו התפתח ולא נעשה מתוך תכנון מוקדם. משכך, מסוכנותו מצומצמת, ולא היה מקום לפסילת החלופה המוצעת. בהקשר זה טען העורר כי

העבר הפלילי של הדוד הוא זניח - המדובר בעבירת מע"מ ועבירת תכנון ובניה שהדוד לא ראה אותן כעבירות פליליות, ואילו העבירות של ניסיון תקיפת עובד ציבור והפרעה לעובד ציבור מקורן באירוע משנת 1993 אשר נשמט מזכרונו של הדוד.

4.

אקדים ואומר כי מסכים אני עם הסניגור המלומד כי אין בעברו הפלילי הרחוק של הדוד כדי לפסול אותו מלשמש כמפקח. אלא שדין הערר להידחות לגופו נוכח מסוכנותו של העורר.

ככלל, עבירת אינוס היא עבירה שיסודות האלימות, הכפייה והאכזריות טבועות בה, היא מקימה חזקה סטטוטורית של מסוכנות וחשש להישנות המעשים, ומכאן שלא בנקל ישחרר בית המשפט נאשם בעבירה כגון דא (ראו, לדוגמה, בש"פ 4073/11 גולדמברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2011); בש"פ 2222/97 מדינת ישראל נ' חוסאם , פ"ד נא(1) 109 (1997)). כך על דרך הכלל וכך במקרה שלפנינו, כפי שעולה מהנסיבות המתוארות בכתב האישום, המדברות בעד עצמן. מהתסקיר הראשון עולה כי העורר פועל באימפולסיביות, מתעצבן בנקל, ושירות המבחן התרשם כי הוא סובל ממצב רוח משתנה ומנטייה לקיצוניות ולהתפרקות במצבי דחק. לכך יש להוסיף כי המתלוננת – אשר מתגוררת לא הרחק ממקום החלופה המוצעת – הביעה את פחדה וחששה מפני העורר. כאשר בעבירות כגון דא עסקינן, על בית המשפט לקחת בחשבון את שלומה הנפשי של המתלוננת (ראו, לדוגמה, בש"פ 5336/05 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 21.6.2005)), על אחת כמה וכמה את ביטחונה הפיסי.

במצב דברים זה, אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בוודאי לא כאשר החלופה המוצעת היא בבית הורי המערער, לא הרחק ממקום מגורי המתלוננת.

אשר על כן, הערר נדחה.