בש"פ 9844/06 מדינת ישראל נ. שמואל גור-אריה

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) בתיק ב"ש 93635/06 מיום 28.11.2006, לפיה שוחרר המשיב לחלופת מעצר בביתם של אחות אמו ובעלה בישוב עומר, תחת פיקוחם.

כנגד המשיב הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו מספר רב של עבירות של מעשה מגונה בקטין מתחת לגיל 14, לפי סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מספר רב של עבירות של מעשה סדום בקטין שטרם מלאו לו 14, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין; ועבירה של מעשה מגונה בפומבי בקטין מתחת לגיל 16, לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, במספר רב של הזדמנויות, ביצע המשיב מעשים מגונים בקטין הצעיר ממנו בשש שנים, בנה של משפחה עמה היה למשפחתו קשרי חברות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 28.11.2006 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) לשחרר את המשיב למעצר בית, בביתם של אחות אמו ובעלה בישוב עומר, תחת פיקוחם וערבותם, בערבות עצמית וצד ג' על-סך 250,000 ש"ח ואחרי הפקדה בסך 100,000 ש"ח. כן קבע בית-המשפט, כי על המשיב יותקנו אזיקים אלקטרוניים ודרכונו יופקד במזכירות בית-המשפט.

מכאן הערר שבפני.

לטענת העוררת, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי ניתן בנסיבות העניין להסתפק בחלופת המעצר המוצעת, לאור החשש הרב להימלטותו של המשיב מן הדין, על רקע שהותו מחוץ לישראל בשנים האחרונות.

מנגד, סומך המשיב את ידיו על החלטתו של בית-המשפט המחוזי וטוען, כי החלופה שנקבעה בה מתאימה לנסיבות המקרה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ונימוקיה ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות, בכפוף למפורט להלן.

המעשים המיוחסים למשיב הינם מעשים חמורים מאוד, ובדרך כלל מקומם של אנשים אשר מבצעים מעשים כאלו להיות מאחורי סורג ובריח. זאת, מאחר וכבר נקבע לא אחת, כי לא ניתן להמר על גורלם ובטחונם של קטינים (ראו בש"פ 1375/04 אפריים נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2673/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5336/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

עם זאת, ומבלי להמעיט מחומרתן של העבירות המיוחסות למשיב, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לשחררו לחלופת מעצר. כפי שעולה מכתב האישום, העבירות המיוחסות למשיב כוונו כולן כלפי מתלונן אחד. המשיב הינו בחור צעיר, חסר כל עבר פלילי ואשר שירות המבחן התרשם ממנו בצורה חיובית והמליץ על שחרורו לחלופה האמורה. בנסיבות אלו השתכנעתי, כי יש בחלופת המעצר, המרוחקת ממקום מגוריו של המשיב ותחת פיקוחם המלא של המפקחים שפורטו בגוף ההחלטה, כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב.

בכל הנוגע לחשש להימלטותו של המשיב סבורני, כי במידה רבה, יש בתנאים שנקבעו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי כדי לאיין חשש זה. אלא שמצאתי לנכון להוסיף לתנאים שנקבעו בהחלטה תנאי נוסף, של הפקדתם של 100,000 ש"ח נוספים, מעבר לסכום שנקבע בבית-המשפט המחוזי, כתנאי לשחרורו של המשיב לחלופת המעצר. למותר לציין, כי סכום זה, בנוסף לסכום שנקבע בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, יחולט לאלתר באם יפר המשיב את מעצר הבית.

סוף דבר, הערר נדחה. המשיב ישוחרר לחלופת המעצר בתנאים שנקבעו בהחלטת בית-המשפט המחוזי, בתוספת הסכום כאמור לעיל.